<h1>חדושי תלמיד הרשב"א והרא"ש על בבא קמא</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מתני'. ארבעה אבות נזיקין השור הבור המבעה וההבער לא הרי השור כהרי המבעה ולא הרי המבעה כהרי השור לא זה וזה שיש להן רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים לא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק הצד השוה שבהם שדרכן להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. מדקתני אבות מכלל דאיכא תולדות תולדותיהן כיוצא בהן. אלא אמר רב פפא יש מהן כיוצא בהן ויש מהן לאו כיוצא בהן. ומסקנא דכולהו אבות ותולדותיהן כיוצא בהן וכי קאמר רב פפא אתולדה דרגל רגל ובחצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה ו[א]מאי קרי לה תולדה דרגל לשלם מן העליה. והא מבעא בעי לה רבא דבעי רבא חצי נזק צרורות מגופו משלם או מן העליה משלם לרבא מבעא ליה לרב פפא פשיטא ליה. לרבא דמיבעיא ליה אמאי קרי לה תולדה דרגל לפטרן ברשות הרבים. וקי"ל כרב פפא דאמר משלם מן העליה דלא שבוק מאי דפשיטא ליה לרב פפא משום מאי דאיבעיא ליה לרבא. וקי"ל נמי כרבא דאמר שפוטרן ברשות הרבים. ובצרורות דשן כגון חזיר הנובר באשפה והתיז צרורות, וכן בצרורות דקרן מועדת כתב הרב ר' יונה ז"ל דמשלם חצי נזק מן העליה, ושל שן פטורין ברשות הרבים ושל קרן חייבין. והא דאוקמיניה מילתיה דרב פפא בתולדה דרגל חדא מינייהו דשכיחא טפי נקט. ועוד יתבאר דין זה לקמן פרק כיצד בס"ד.
<h2>דף ב:</h2>
ת"ר שלשה אבות נאמרו בשור הקרן והשן והרגל. קרן מנלן דתנו רבנן כי יגח שור אין נגיחה אלא בקרן שנאמר ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל ויאמר כה אמר יי' באלה תנגח את ארם ואומר בכור שורו הדר לו. ואיצטריך לאיתניי קרא דצדקיהו לאשמועינן דקרן תלושה חייב כגון שלקח קרן בפיו והזיק בו וה"ה לכל כלי השור שהזיק בהם דלא כארחיה. ואיצטריך נמי לאיתויי קרא דבכור שורו כי היכי דלא תימא קרן מחוברת כולה מועדת היא לחייבה נזק שלם מן העליה אפילו בפעם ראשונה, מ"ה אתו תרי קראי לאשמועינן דנגיחה דקרא היא בין בקרן תלושה בין במחוברת. תולדה דקרן מאי היא נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה, מנגיחה מאי שנא דכתיב כי יגח נגיפה נמי כתיב כי יגוף ההיא נגיפה נגיחה היא דתניא וכי יגוף פתח הכתוב בנגיפה וסיים בנגיחה לומר לך זוהי נגיפה זו היא נגיחה. מאי שנא אדם דכתיב כי יגח וגבי שור דכתיב כי יגוף אדם דאית ליה מזלא כתב ביה נגיחה בהמה דלית לה מזלא כתב בה כי יגוף, ואגב אורחיה קמ"ל דמועד לאדם הוי מועד לבהמה מועד לבהמה לא הוי מועד לאדם, ודאמר רב פפא לקמן פרק שור שנגח ד' וה' דאפילו מאדם לבהמה סתמיה לא הוי מועד לא פליגי אהא. ובדוכתיה נאריך בה בס"ד.
נשיכה תולדה דשן היא שן יש הנאה להזקה הא אין הנאה להזקה. רביצה בעיטה תולדה דרגל היא רגל הזקה מצוי הני אין הזקה מצוי. ואית דגרסי נשיכה תולדה דשן הוא הני מילי היכא דאיכא הנאה להזקה הא אין הנאה להזקה. רביצה ובעיטה תולדה דרגל היא ה"מ היכא דהיזקן מצוי וכו'. ולפי גירסא זו משמע דאיכא נשיכה דיש הנאה להזקה והויא תולדה דשן, ואיכא רביצה ובעיטה דהזקן מצוי והוו תולדה דרגל, ומפרשינן דנשיכה תולדה דשן והיכי דמי כגון שנשכה ככר להנאתה כדי לאכלו ונפל מפיה ונשאר מלוכלך דבנשיכה זו איכא הנאה להזקה. ורביצה ובעיטה תולדה דרגל כגון שהיא רבצנית או בעטנית. ואין זה מחוור דכל נשיכה ודאי תולדה דקרן היא ואפילו נשכה ככר להנאתה כדי לאכלו כל שלא אכלתו אין זה כעין שן שחייבה עליו תורה, דהא ובער בשדה אחר כתיב וכל שלא נהנית אינו בכלל ובער. ורביצה ובעיטה לאו תולדה דרגל הן ואפילו רבצנית ובעטנית כיון שאין הזק זה מצוי בסתם בהמות, והגע עצמך שור נגחן מי משלם נזק שלם כל שלא הועד, ברבצן ובעטן נמי לא משלם נזק שלם אלא א"כ הועד.
<h2>דף ג.</h2>
תולדה דשן מאי היא נתחככה בכותל להנאתה וטנפה פירות להנאתה תולדה דרגל מאי ניהו הזיקה בגופה דרך הלוכה ובשערה דרך הלוכה באוכף שעליה בשליף שעליה. תולדה דבור מאי ניהו אבנו סכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים. תולדה דאדם מאי ניהו כחו וניעו דמזקי בהדי דאזלי. תולדה דאש מאי ניהו אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוייה והזיקו בשעת נפילה.
<h2>דף ד:</h2>
תני ר' חייא עשרים וארבעה אבות נזיקין ואלו הן השור והבור והמבעה והבער שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר נזק צער ורפוי ושבת ובשת תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' גנב וגזלן ועדים זוממין והאונס ומפתה והמוציא שם רע והמטמא והמדמע והמנסך הנה עשרים וארבעה. ותו איכא מסור ומפגל דלא מני והאי דקרי להו אבות לאו משום דאיכא תולדות אלא לומר לך שכולן כאבות לשלם ממיטב. מהא דמני עדים זוממין מכלל אבות מזיקין שמעינן דבממונא לא דרשינן כאשר זמם ולא כאשר עשה, איבעית אימא משום דממון נתן לחזרה, איבעית אימא משום דילפינן מק"ו אם לא שלם על פיהם חייבין שלם על פיהן לא כל שכן ובממון עונשין מן הדין. דאי ס"ד דבממונא נמי דרשינן כאשר זמם ולא כאשר עשה היכי מני להו בהדי אבות נזיקין כיון דלא מחייבי אלא היכא דלא הזיקו. וזו היא דעת ר' יצחק בר אשר ז"ל. ואיכא מרבואתא ז"ל דפליגי בהדין סברא ומתרצין כיון שעל מה שבאו להזיק מחייבי משום הכי מני להו בהדי אבות נזיקין. ומשמע דתשלומי עדים זוממין לעולם הן ממיטב ואפילו כשרצו להפסידו זיבורית דומיא דכולהו שאר אבות נזיקין. ואע"ג דבכולהו אבות כתיב תחת או נתינה או כסף או ישלם וילפינן להו מהדדי בג"ש לשלם ממיטב ובעדים זוממין לא כתיבא חד מהני, כבר פירש"י ז"ל דכיון דכתיב בהו נפש בנפש כמאן דכתיב בהו תחת דמי. וריב"א ז"ל אומר שאינם חייבין אלא כמו שבאו לחייב אותן.
<h2>דף ה.</h2>
מטמא ומדמע ומנסך כלהו הזק שאינו ניכר הוא ולא שמיה הזק אלא קנסא הוא דקנסוה רבנן משום שעבד איסורא, דגרסינן בפרק השולח גט לאשתו אמר אביי נקטינן טמא טהרותיו של חברו ומת לא קנסו בניו אחריו מ"ט הזק שאינו ניכר לא שמיה הזק קנסא דרבנן הוא לדידיה דעבד איסורא קנסוה רבנן לבריה דלא עבד איסורא לא קנסוה רבנן. ובפרק הנזקין תנן המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב ופליגי בה חזקיה ור' יוחנן חזקיה אמר דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד חייב מ"ט הזק שאינו ניכר שמיה הזק ומה טעם אמרו בשוגג פטור כדי שיודיעו, ור' יוחנן אמר דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד פטור מ"ט הזק שאינו ניכר לא שמיה הזק ומה טעם אמרו במזיד חייב שלא יהא כל אחד ואחד מטמא טהרותיו של חברו ואומר פטור אני, ואותבינן עליה דחזקיה מהא דתנן גזל מטבע ונפסל תרומה ונטמאת חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך ואי אמרת הזק שאינו ניכר שמיה הזק האי גזלן הוא וממונא בעי למיתב ליה וסלקא בתיובתא, וקיימא כר' יוחנן דאמר לא שמיה היזק.
<h2>דף ו.</h2>
פיס' הצד השוה שבהן שדרכן להזיק וכו', לאיתויי מאי אמר אביי לאיתויי אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו לאחר נפילה. ואיצטריך לאיתנוייהו מצד השוה משום דאי מבור לחודיה איכא למפרך מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו, כלומר בעשיית הבור, תאמר בהני שכח אחר מעורב בהן בעשיית הבור שהרוח הוא שהפילן ברשות הרבים, אש תוכיח שאע"פ שכח אחר מעורב בו בעשיית הנזק חייב כאילו עשה הוא כל הנזק, מה לאש שכן דרכה לילך ולהזיק כלומר אע"פ שכח אחר מעורב בו דין הוא שיתחייב כיון שעל ידי אותו כח (עשוי) הולך (לתלות) ומזיק מה שאין כן בהני וחזר הדין ואתי במה הצד.
רבא אמר לאיתויי בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה. היכי דמי אי בהדי דקאזלי מזקי כחו הוא, כן היא גירסת הספרים. ורש"י ז"ל כתב דל"ג ליה, ופירש טעמו משום דאמרינן לקמן פרק המניח שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים ואם כן בעל התקלה מיחייב ולא המגלגל. ובתוס' כתבו דמשום הכי לא מחקינן ליה דכי אמרינן לקמן דאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים דוקא לענין זה שאם שבר הכלי העומד ברשות הרבים פטור, אבל מ"מ יש להם להתבונן שלא ילכו כ"כ בחוזק שיתיזו ויזיקו, ומשום הכי קאמר אי בהדי דאזלי מזקי כחו של מגלגל הוא ואיהו הוא דמיחייב ולא בעל התקלה, ולא דמיא להא דפריך לקמן בפרק כיצד גבי כלב שנטל חררה והוליך לגדיש וליחייב נמי בעל גחלת דאלמא בעל תקלה נמי מיחייב, וכן נמי לקמן בפרק כיצד אמרינן גבי דליל שנקשר ברגל התרנגול דחייב בעל הדליל מחצה ובעל התרנגול מחצה, דשני התם דלאו בני דעה נינהו, אבל הכא דמגלגל בר דעת הוא בעל התקלה פטור לגמרי תדע שאם הדליק אש ובא אחר ושרף בו טליתו של חברו, אי נמי כרה בור ובא אחר ודחף בו את השור, פשיטא דבעל התקלה פטור והמזיק חייב, ובבהמה כיוצא בזה שניהם חייבין בעל התקלה מחצה ובעל הבהמה מחצה. ומסקנא דהצד השוה אתי לאיתויי בור המתגלגל בתר דניח, דמבור לחודיה לא אתי משום דאיכא למפרך מה לבור שכן מעשיו גרמו לו תאמר בהני שגלגול אחרים הוא גורם היזקן, שאילו היו במקומן לא היה בא הזק זה. ואע"ג דלא אתי מבור לחודיה דיניה כבור לכל דבר. ומה הצד לא אתי אלא כדי להעמידם בכלל בור דהא ודאי טפי דמו לבור משאר אבות. עלה בידנו דבור המתגלגל ברגלי אדם והזיק בהדי דקא אזיל בעל התקלה פטור והמגלגל חייב כמו שכתבו בתוס'. ואם נתגלגל ברגלי בהמה שניהן חייבין בעל התקלה משום אשו ובעל [הבהמה משום] צרורות היכא דמזקא דרך התזה. ואי דקא אזיל מיניה חייב בעל הבהמה משום רגל. ואי הזקה בר"ה בעל הבהמה פטור ובעל התקלה חייב לשלם הכל אליבא דר' נתן דאמר לקמן כל היכא דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי וקי"ל כותיה. והיכי משכחת לה דמיחייב בעל בהמה כגון דאזקא ברשות הניזק, בעל התקלה משלם שלשה חלקים ובעל הבהמה רביע היכא דמזקה בהתזה. ואם דקא אזל מיניה בעל הבהמה משלם מחצה ובעל התקלה מחצה. והיכא דאזיק בתר דניח בעל התקלה חייב כדין בורו בין שנתגלגל ברגלי אדם בין שנתגלגל ברגלי בהמה. וא"ת אם יתגלגל ברגלי אדם ליחייב המגלגל כמו שמתחייב ההופך את הגלל במקום שלא היה שם תחלה, הא לא קשיא דשאני בור המתגלגל דכיון דעביד לאיגלגולי בכל מקום שיזיק בתר דניח מעשה ראשון חשיב. מה שאין כן בגלל שאין דרכו להתגלגל אלא א"כ הופכין אותו בכונה.
רב אדא בר אהבה אמר לאיתויי הא דתניא כל אלו שאמרו פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן בימות החמה אין להן רשות בימות הגשמים אע"פ שיש להן רשות אם הזיקו חייבין לשלם. ואסיקנא כגון שהזיקו בתר דניחי דאי בהדי דקא אזלי פשיטא כחו הוא. ואיצטריך לאיתוייה בהצד השוה דאי מבור לחודיה איכא למפרך מה לבור שכן שלא ברשות משום הכי איצטריך למה הצד השוה. ואמרינן שור יוכיח מה לשור שכן דרכו לילך ולהזיק בור יוכיח וחזר הדין. וא"ת לשמואל דאמר תנא שור לרגלו היכי קאמר שור יוכיח והא רגל לא מיחייב אלא בחצר הניזק והיכי משכחת לה דמיחייב במקום שיש לו רשות, י"ל משכחת לה כגון שיש עץ ארוך חציו ברשות הניזק וחציו ברשות הרבים ודרך הלוכה הניעה אותו ושברה כלים ברשות הניזק, כן תרצו בתוספות. ועלה בידנו דין זה מדבריהם. והכי משמע בהדיא לקמן פרק כיצד דאמרינן התיזה בר"ה והזיקה ברשות היחיד חייבת.
<h2>דף ו:</h2>
רבינא אמר לאיתויי הא דתנן הכותל והאילן שנפלו לר"ה והזיקו פטור מלשלם. נתנו לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל ונפלו בתוך הזמן פטור לאחר הזמן חייב. כן היא הגירסא הנכונה. וזו גירסת הגאונים ז"ל. ואית דגרסי ברישא חייב לשלם, ולא מיחוורא הדין גירסא דהיכי תסוק דעתין להקל עליו במה שמזהירין אותו לקוץ ולסתור לפטרו בכך עד הזמן אם מקודם לכן היה חייב בלא אזהרה. ומסקנא דהא דקתני לאחר זמן חייב מייתי ליה בצד השוה מבור ושור. ומשמע דמיירי בשהזיקו בתר דניחי דומיא דבור. וא"ת רישא ומציעתא נמי ליחייב אם היה לו שהות לסלקן ולא סלק. י"ל היכא דאפקרינהו הוה ליה כמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס ופטור אבל בדלא אפקרינהו הכי נמי דחייב, ואפילו לשמואל דאמר בדלא אפקרינהו נמי מבורו למדנו חייב, דכיון שהיה לו שהות לסלק ולא סלק ודעתו עליהן חייב בנזקו כאלו הניחן בידים. וכן כתב ר' מאיר הלוי ז"ל. ולקמן פרק המניח נאריך בע"ה. והיכי דמזקי אחר זמן ב"ד בהדי דקא אזלי, י"מ דחייב משום אשו, ונפקא מינה לחייבו בנזקי כלים ובמיתת אדם כלומר אם המיתו עבד ושפחה וכלים חייב לשלם. וי"מ דבהא נמי חייב משום בור, ולא דמי לאש שכח אחר מעורב בו, ואי משום דהני אזלי ומזקי אדרבה היא הנותנת לחייב יותר, מאי פרכת מה לבור שכן תחלת עשייתו לנזק שור יוכיח וחזר הדין. ולפי זה אם הזיקו כלים או המיתו אדם פטור דומיא דבור דדרשינן ביה שור ולא אדם חמור ולא כלים. עלה בידנו הכותל והאילן שנפלו בר"ה והזיקו בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה ולא היה לו שהות לסלקם פטור. והיכא דאית ליה שהות לסלקם ולא סלקם חייב. בד"א שלא הפקירן אבל הפקירן פטור, ואע"פ שהיה לו שהות לסלקם ולא סלק. וכן הדין אם נתנו לו ב"ד זמן לקוץ את האילן ולסתור הכותל ונפלו תוך הזמן. נתנו לו ב"ד [זמן] ונפלו לאחר הזמן והזיקו חייב ואפילו שלא ידע בנפילתן עד שהזיקו. והיכא דאזיקו בהדי דקא אזלי פליגי בה רבותא איכא דאמרי חייב משום אשו ואיכא דאמרי חייב משום בורו. וכל הני אוקומה דאקימו מתני' אביי ורבא ורב אדא בר אהבה ורבינא הלכתא נינהי דלא פליגי אהדדי אלא מר מפרש לה הכין ומר מפרש לה הכין.
פיס' וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. תנו רבנן מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר לא בא הכתוב אלא להגבות נזקין מעדית ק"ו להקדש. ואסיקנא דבהא פליגי ר' ישמעאל סבר בניזק שיימינן ור' עקיבא סבר בדמזיק שיימינן כלומר שאם היתה עדית דניזק כזיבורית דמזיק ר' ישמעאל סבר לא משלם ליה אלא מזיבורית דידיה ור' עקיבא סבר משלם מעדית דידיה. ותניא נמי בהדיא מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר מיטב שדהו של מזיק מיטב כרמו של מזיק, וקי"ל הלכה כדברי ר' עקיבא מחברו.
והא דקאמר ר' עקיבא ק"ו להקדש אמרינן עלה היכי דמי אילימא דנגחיה תורא דידן לתורא דהקדש שור רעהו אמר רחמנא ולא של הקדש. ואע"ג דהאי קרא בקרן כתיב, ה"ה לשן ורגל, דהא קרא דמיטב שדהו בשן ורגל כתיב, ואי ס"ד דלא פטר רחמנא מזיק של הקדש אלא בקרן לימא כגון דאכליה תורא דידן לשדה דהקדש. וכן דעת רש"י ז"ל, והכי נמי משמע מדתנן נכסים שאין בהן מעילה ואכלהו ד' אבות נזיקין קאי ואפי' אנזקי אדם למ"ד מבעה זה אדם, והכי משמע בירושלמי דגרסינן התם בגיטין ריש פרק הנזקין מה אנן קיימין אם להכשר נזקין הדא היא דתנינן שור רעהו ולא שור של הקדש אם לנזקי גופו הדא היא דתני ר' חייא נזקין להדיוט ואין נזקין לגבוה. ואיכא למידק מהיכא תיתי אי מקרן מה לקרן שכן אינה מועדת מתחלתה. ומיהו אשכחן קרא דפטר אדם המזיק הקדש דאמרינן במעילה פרק הנהנה אקשיה רחמנא לתרומה מה תרומה איש כי יאכל פרט למזיק אף הקדש כל מידי דבר אכילה כי מזיק ליה פטור, ופרש"י ז"ל האי דנקט מידי דבר אכילה לאו דוקא אלא בכל דבר שהזיק את ההקדש פטור. והשתא איכא למימר דאתו שן ורגל מאדם דכיון דפטר רחמנא נזקי גופו כ"ש דפטר על נזקי ממונו כדאשכחן נמי דפטר בקרן. והא דאיצטריך למכתב רעהו בקרן ולא מיתינן לה מאדם כדמיתינן מיניה שן ורגל, משום דהוה דרשינן הא דכתב רחמנא כי יאכל פרט למזיק לא פטריה אלא מחומש אבל בקרן חייב, השתא דכתב רעהו גלי לן דהזק דהקדש אית לן למדרש לקולא ודרשינן כי יאכל פרט למזיק שפטור ואפילו מקרן. ומשום הכי אייתו הכא דרשא דרעהו [דרעהו] הוא דמגלי לן דרשא דכי יאכל. וא"ת ומזיק תרומה היכי מפטר מלשלם את הקרן והא ממון כהן הוא, י"ל אע"ג דמיחייב בקרן מדין ממון הדיוט מ"מ מדין תרומה לא מיחייב כיון דלא משלם חומש והלכך ילפינן מינה להקדש דפטור אפי' מקרן. ובהכין ניחא הא דאייתי בפרק השואל גבי האי מאן דגזל חביצא דתמרי איש כי יאכל פרט למזיק דלא משלם חומשא, דאע"ג דמהאי קרא ילפינן דמזיק פטור לגמרי ואפילו מקרן מדין מזיק תרומה, מ"מ מדין מזיק ממון הדיוט חייב לשלם את הקרן, ולא נפקא לן מהאי דרשא לגבי תרומה אלא לענין חומשא. וא"ת גבי בור דאיצטריך רחמנא למכתב והמת יהיה לו ודרשינן פרט לפסולי המוקדשין שאין המתה שלו למה לי תיפוק לי' מדפטר רחמנא בנזקי גופו, הא לא קשיא דהא שור פסולי המוקדשין ממון הדיוט הוא ורעהו קרינא ביה ואפילו הכי פטור מגזירת הכתוב. וא"ת כיון דאשמעינן רחמנא בבור דפטור בשור פסולי המוקדשין וכ"ש בהקדש, רעהו דכתב רחמנא לגלויי אדרשא דאיש כי יאכל למה לי ליתי בור וליגלי עליה, י"ל בור לא הוה מגלי לן מידי דהא גזירת הכתוב הוא דאע"ג דקרינן ביה רעהו פטור. ועלה בידנו דאין נזקין להקדש בין שהזיקו שורו בין שהזיקו בגופו. ודוקא בהקדש גבוה כגון הקדש של בדק הבית אבל הקדש עניים ממון הדיוט הוא. ואסיקנא דר' עקיבא סבר לה כר' שמעון בן מנסיא דדריש בשור רעהו הוא דפליג רחמנא בין תם למועד, אבל בהקדש בין תם בין מועד משלם נזק שלם, ומשום הכי קאמר ק"ו להקדש. ולא קי"ל כר' עקיבא בהא אלא כרבנן דפליגי עליה דר' שמעון בן מנסיא ופטרי בשור של הקדש בין תם בין מועד.
<h2>דף ז.</h2>
רמי ליה אביי לרבא כתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם והתניא ישיב לרבות שוה כסף ככסף, ואתי אביי לאוקומה כי הא דתנן הרי שהיו לו בתים שדות וכרמים ואין מוצא למכרן מאכילין אותו מעשר שני עד מחצה, והוינן בה היכי דמי אי דזיל ארעתא דכ"ע ודיליה נמי זל בהדיהו אפילו פורתא נמי לא לספו ליה, אי דלא זיל ארעתא דכ"ע ודידיה איידי דעייל ונפיק אזוזי זילא ארעיה אפילו טובא נמי ליספו ליה, ואמר מר עלה לא נצרכה אלא דביומי ניסן יקרא ארעא וביומי תשרי זילא וכ"ע נטרי עד ניסן וזבני והאי הואיל ואיצטריכו ליה זוזי זבין כדהשתא עד פלגא ארחיה למזל טפי לאו ארחיה, הכא נמי גבי נזקין דיניה בעדית ואמר ליה הב לי בבינונית טפי פורתא אמר ליה אי שקלת כדינך שקול כדהשתא ואי לא שקול כיוקרא דלקמיה. וה"פ מתני' מיירי כגון שיש לו בתים מלבד ביתו שהוא דר בו ושדות וכרמים שוים אפילו עד אלף זוז, ואלו היה מוצא למכור לא היה לו ליטול מעשר עני דתנן היו לו מאתים זוז הרי זה לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני אלא אם אינו מוצא למכור מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה, כלומר עד שימצא למי ימכור קרקעותיו במחצה דפחות ממחצה אינו צריך למכור, ובתוך כך מאכילין אותו מעשר עני כההיא דתנן לענין בעל הבית העובר ממקום למקום עני היה באותה שעה. הוינן בה היכי דמי אילימא דזיל ארעתא דכ"ע אפי' פורתא נמי לא לספו ליה, פירוש אפילו אינו מוצא בהן אלא פורתא כגון שליש דמיהן או רביע לא לספו ליה מעשר עני כיון שמוצא בנכסיו יותר ממאתים זוז דכיון דזיל ארעתא דכ"ע זהו ערכם ודמים שלהם ויש לו למכרם, אלא דלא זיל ארעתא דכ"ע ודידיה איידי דעל ונפיק אזבונא זיל, אפילו טובא נמי לספו ליה, פירוש אפילו מוצא מי שיתן לו בהם הרבה בדמיהן יותר ממחצה לספו ליה עד שימצא בהם דמים הראויים להן כי יש לנו לחוס עליו שלא יפסיד קרקעותיו מחמת דחקו, ואמר מר עלה לא נצרכא אלא דביומי ניסן יקרן ארעתא לפי שיש שהות ללוקח לחרוש ולתקן השדה וביומי תשרי זילן, ונטרי כ"ע עד ניסן ומזבני ואיהו הואיל ואיצריכו ליה זוזי השתא זבין כדהשתא, עד פלגא ארחיה למזל ויש לו למכור בדמים של עכשיו ולא יטול מעשר עני אע"ג דכ"ע נטרי עד ניסן ומזבני, טפי לאו ארחיה למזל ויש לנו לתלות כי מפני שיודעים כי עני הוא זיל ארעיה טפי מפלגא ומתוך שאין שאר בני אדם מוכרין עד ניסן אין הדבר ידוע על נכון כמה דמיהן של עכשיו לפיכך ימתין עד שימצא חצי דמיהן של ניסן ובתוך כך מאכילין אותו מעשר עני. ואית דגרסי אפילו טובא נמי לא לספו ליה, ואף לפי גירסא זו הכי פירושו אפילו זיל טובא טפי ממחצה אפי' פורתא נמי לא לספו ליה, פירוש אפילו זל פורתא. וכי קאמר דמאכילין אותו עד שימצא חצי דמיהן, אין נותנין לו אלא מה שהוא צריך לפרנסה דבר יום ביומו עד שימצא למכור במחצה, ואין נותנין לו מעשר עני הרבה בבת אחת דכיון שקרקעותיו שוות מאתים זוז אפי' ביומי תשרי לאו עני הוא. אבל גבי עני תנן היו לו מאתים זוז פחות דינר אפי' נפלו לו אלף זוז בבת אחת הרי זה נוטל. ע"כ מלשון הרב ר' יונה ז"ל. והא דאתינן לדמויי גבי נזקין להא מתני' משום דהכא לא מדינא הוה לן למחשביה כעני ליתן לו מעשר אע"פ שמוצא מחצה בקרקעותיו, כיון ששאר בני אדם אין דרכן למכור בזולא דהשתא אלא ממתינין עד ניסן ומוכרין ביוקרא דניסן וזה שצריך למעות ומחמת דחקו צריך למכור בזולא דהשתא היה לנו לחוס עליו שלא להפסיד בנכסיו כמו שאנו חסין עליו היכא דלא זילי ארעתא דכ"ע וזילי דידיה, אלא מהאי טעמא חשבינן ליה כעני משום דקרקעותיו בשוויין הן עומדין כשאר קרקעות דכ"ע עומדין הן להתיקר בניסן ולחזור לשער א' שהיה להן, אלמא יוקרא דלקמיה מלתא היא. והכא נמי גבי נזיקין אע"ג דהיכא דליכא טעמא דיוקרא דלקמיה גבי מבינונית בעל כרחו, אפילו הכי היכא דאית ליה למזיק טענה דלימא ליה אי ניחא לך שקול כיוקרא דלקמיה לא מצי שקיל בינונית בעל כרחו. והיינו דרבי רחמנא ישיב לרבות שוה כסף דלקמיה ככסף דלהשתא כל היכא דבעי למגבא בינונית דלא רמא רחמנא שעבודיה עלה.
<h2>דף ז:</h2>
לענין גבית נזקין לעולם שקלי כדהשתא וגובין מאיזה שירצו הן בעדית ובבינונית הן בזבורית (ונותנן) [וכן] לבעל חוב בבינונית וזבורית ולא מצי אידך למימר להו שקולו כיוקרא דלקמיה. והיכא דאתי בעל חוב לגבות מן העדית בציר פורתא הלווה יכול לדחותו וליקרה עליו אפילו עד עשרה בדמיה כל זמן שהוא רוצה לעכב אותה לעצמו. ומיהו אם רוצה למכרה לאחרים בעל חוב קודם כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ושקיל לה כזולא דהשתא. ולפי דברי מורי נ"ר אף מן הזבורית נמי אין בעל חוב גובה על כרחו של לוה אלא אם כן רוצה למכרה, והוא הדין לנזקין בבינונית וזבורית. ולענין כתובת אשה אפילו הבעל רוצה למכור הבינונית לאחרים והיא אומרת הב לי מינה בציר פורתא מצי אמר לה אי בעית למשקל כדינך שקול כדהשתא ואי לא שקול כיוקרא דלקמיה. ומיהו כל שהיא רוצה לגבות כיוקרא דלקמיה גובה בעל כרחו ואינו יכול לדחותה, ודוקא בשגלה בדעתו שהוא חפץ שתגבה ממנה אלא שרוצה ליקרה אבל אם אמר איני רוצה שתגבה ממנה כלל שאני רוצה לעכבה לעצמי אינה יכולה לכופו. מכל מקום קשיא הא דרמי ליה אביי לרבא כתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם ותניא ישיב לרבות שוה כסף. ופרשוה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע כל מילי אקרי מיטב דאי לא מזדבן הכא מזדבן במתא אחריתי בר מארעא דליתן ליה מיטב כי היכי דלקפוץ עליה זבונא. ורב הונא אמר או כסף או מיטב וכי כתיב ישיב לרבות שוה כסף בדלית ליה. וקימא לן כרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דבתראי אילן. ועוד דהא סוגיא דלקמן כותייהו אזלא דאמר ליה רב כהנא לרבא טעמא דכתב רחמנא והמת יהיה לו הא לאו הכי הוה אמינא נבלה דמזיק הויא השתא אי הות ליה לדידיה [כמה טריפות] יהיב ליה דאמר מר ישיב לרבות אפילו סובין איתה לנבלה מיבעיא, לא נצרכה לפחת נבלה, ואם איתא לדרב הונא מאי קאמר הא איצטריך קרא להיכא דאית ליה מיטב דלא מצי יהיב ליה סובין אבל נבלה דידיה יהיב ליה, אלא ש"מ דפשיטא להו דהלכתא כרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע. הילכך קימא לן לענין נזקין דאפילו אית להו מיטב או כסף מצי מסלק ליה במטלטלין הפחותין שיש לו. ומיהו כשנותן לו קרקע נותן לו ממיטב. ולענין בעל חוב כל דאית ליה זוזי לא מצי מסלק ליה במידי אחרינא כדמשמע בכתובות פרק הכותב גבי ההוא תולה מעותיו בגוי הוה. ואי לית ליה זוזי ואית ליה מטלטלין וארעא לא מצי מסלק ליה בארעא דכיון דיהיב ליה זוזי אית ליה למשקל זוזי או מידי דקרוב לזוזי טפי היכא דלית ליה זוזי. ונראה לי דבמטלטלין הברירה ביד הלווה לפרוע לו מאיזה מהם שירצה ואפילו סובין דהא כתיב בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך [את] העבוט החוצה ומה דרכו של בעל הבית להוציא פחות שבכלים. ולענין פועל אפילו אמר לו טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו אלא אמרינן ליה לבעל הבית זיל טרח וזבין כדמוכח בפרק הבית והעליה. ולענין גזלן וגנב אסיקנא לקמן דאין שמין להן, ופרש"י ז"ל אין שמין את הנבלה והשברים לבעלים אלא ישלם בהמה שלמה וכלים מעולים והנבלה והשברים שלו, ואע"ג דבכלהו אבות נזיקין אמרינן ישיב לרבות שוה כסף, גזלן וגנב שאני כדגרסינן בירושלמי מנין שאין שמין לא לגזלן ולא לגנב א"ר אבא בר ממל חיים שנים ישלם ולא מתים אשכחן גנבה גזלה מנין א"ר בון והשיב את הגזלה אשר גזל כאשר גזל הא למדת שצריך להחזיר כעין מה שגזל או מעות. ולענין כתובה דינה לגבות מן הקרקע, ואפילו יש לו מעות מסלקה בקרקע מן הזבורית כדאמרינן בפרק הכותב בעל חוב וכתובת אשה לבעל חוב מסלק בזוזי לאשה מסלקינן לה בארעא. ומיהו אם הוא רוצה לפרעה במעות אין כופין אותו להגבות לה קרקע דעקר פרעון הוי בזוזי לכל מילי. ואם רצה לסלקה במטלטלין לאו כל כמיניה אלא גובה כדינה מן הקרקע בעל כרחו.
מתקיף לה רב אחא בר יעקב א"כ הורעת כחן של נזקין אצל בינונית, פי' וכי היכי דלא מצי אמר ליה שקול עדית דלקמיה הכי נמי בבינונית. אלא אמר רב אחא בר יעקב אי איכא לדמויה לבעל חוב מדמינן לה בעל חוב דינו בבינונית ואמר ליה הב לי זבורית טפי פורתא אמר ליה אי שקלת כדינך שקול כדהשתא ואי לא שקול כיוקרא דלקמיה. פי' ס"ל לרב אחא בר יעקב דכיון דמדין תורה הורע כחו של בעל חוב דדינו בזבורית כדעולא לקמן, כשתקנו חכמים בינונית הורע כחו לגבי זבורית היכא דאית ליה ללווה טעמא למימר שקול כיוקרא דלקמי', ואע"ג דהיכא דלית ליה טעמא גבי מינה בע"כ, דהא ודאי לכ"ע אם רצה בעל חוב לגבות מזבורית גובה, מ"מ היכא דאית ליה ללוה טעמא מצי א"ל אי שקילת כדינך דתקון לך רבנן שקול כדהשתא ואי לא שקיל כיוקרא דלקמיה. מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא א"כ נעלת דלת בפני לווין דאמר ליה אי אית ליה זוזי שקילנא כדהשתא השתא דזוזאי גבך שקילנא ביוקרא דלקמיה. ולפי השמועה עלה בידנו דנזקין גובין מן הבינונית ע"כ של (ניזק) [מזיק] וכן בעל חוב בזבורית. ומורי הרא"ש אומר דבין נזקין בין ב"ח אינן גובין ע"כ אלא כדינם, דכי היכי דבעידית אין בעל נזקין יכול לברור אלא המזיק מגבה לו איזה קרקע שירצה בעדית שלו, וכן בעל חוב אינו יכול לברור בבינונית אלא הלוה יכול להגבותו איזה קרקע שירצה בבינונית שלו ה"ה נמי אין נזקין יכולים לברור בינונית ולא זבורית ולא בעל חוב [זבורית] אלא (היה) יכול לומר אני רוצה לעכבה לעצמי. ובשמעתין מיירי כגון שהוא רוצה למכור אלא שמיקרה עליהן, הלכך מצו אמרי הב לן כזולא דהשתא. וכן דעת הרב ר' יונה ז"ל לגבי בעל חוב שאינו יכול לגבות מן הזבורית על כרחו של לוה כל שהוא רוצה לעכבה לעצמו, אלא שנראה מדבריו [דנזקין] שיפה כחן מן התורה בעדית גובה בע"כ מן הבינונית או מן הזבורית. ואית דגרסי אי איכא לדמויה לבעל חוב מדמינן לה בעל חוב דיניה בבינונית ואמר לי הב לי זיבורית טפי פורתא או עדית בציר פורתא. והקשו על גרסא זו מדאתקיף עלה רב אחא בריה דרב איקא א"כ נעלת דלת בפני לווין דאמר ליה אלו הוו לי זוזי שקילנא כדהשתא השתא דאית לי זוזי גבך אשקול כיוקרא דלקמיה, ומאי קושיא היא ודאי קושטא הכין הוא דכיון שאין דינו בעדית יכול ליקרה עליו יותר מכדי שוויה אפילו עד כמה, ותירץ ר' מאיר הלוי ז"ל דהכא מיירי כגון שהלוה רוצה למכרה לאחרים והוא רוצה לפרוע לזה בבינונית ולעכב העדית כדי שיקפצו מוכרין עליה, והשתא אי לא יהיב ליה כזולא דהשתא כמו שדעתו למכרה לאחרים איכא נעילת דלת. ופירוש זה מתיישב יפה למה שאומר מורי הרא"ש נ"ר.
ואסיקנא אלא אי איכא לדמויה לכתובת אשה מדמינן לה כתובת אשה דינה בזבורית אמרה ליה הב לי בינונית בציר פורתא ואמר לה אי שקלת כדינך שקול כדהשתא ואי לא שקיל כיוקרא דלקמיה. ואי קשיא לגרסא קמיתא לעיל [דלא גריס] או עדית בציר פורתא אמאי (לא גריס) [נאיד] מאוקמתא דאוקמה בבעל חוב ולימא דאמר ליה הב לי עדית בציר פורתא ויהביה נהלי כיוקרא דלקמיה. [וי"ל דבבע"ח] לא מצי כאיף ליה כל זמן שהוא רוצה לעכבה לעצמו דכיון דמן התורה הורע כחו לגבות מן הזבורית ואפי' בלא טענה דאמר ליה שקול כיוקרא דלקמיה כיון שהוא רצה לעכבה לעצמו יכול ליקרה עליו אפילו עד עשרה בכדי דמיה. וגבי אשה בלחוד הוא דמצי למימר הב לי כיוקרא דלקמיה משום דמדינא היה לה ליטול בבינונית כבעל חוב אלא מטעם שאמרו חכמים יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא [אוקמוה אזיבורית] הילכך היכא דבעיא למשקל בינונית ביוקרא דלקמיה כולי האי לא יפו חכמים כחו שיוכל לדחותה ממנה. כן תירץ ר' מאיר ז"ל. ומיהו קשה קצת דמשמע דאי לא דאמר לה שקילא כיוקרא דלקמיה לא מצי למדחיה מן הבינונית אלא גובה בציר פורתא כזולא דהשתא, וזה תימה דא"כ לעולם האשה גובה בבינונית ולא הועילו חכמים בתקנתן אלא היכא דעבידי ארעתא לאיקורי בניסן. ולגרסא שניה דגרסי לעיל גבי בעל חוב או הב לי עדית בציר פורתא אתי שפיר דמיירי בשרוצה למכרה לאחרים, דאע"ג דלגבי בעל חוב בעדית לא מצי אמר ליה שקיל כיוקרא דלקמיה כל שהוא רוצה למכרה לאחרים, התם הוא דאיכא טעמא שלא תנעול דלת בפני לווין אבל גבי אשה דיותר שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא לא אמרינן הכי.
בעא מיניה רב שמואל בר אבא מאקרוניא מר' אבא כשהן שמין בשלו הן שמין או בשל עולם הן שמין. פירוש היכא דאית ליה עדית בינונית וזבורית והויא בינונית או זבורית דידיה כעדית דעלמא, מי מצי מסלק לנזקין בההיא בינונית או בההיא זבורית דהויא כעדית דעלמא או דילמא מעדית דידיה בעי למיהב ליה. אליבא דר' ישמעאל לא תבעי לך דאמר בדניזק הן שמין, ומכלל דבריו שמענו דלית ליה למיהב ליה אלא כעדית דניזק, כי תבעי לך אליבא דר' עקיבא מאי מיטב שדהו אמר רחמנא למעוטי דנזק. או דילמא למעוטי דעלמא נמי. אמר ליה רחמנא אמר מיטב שדהו ואת אמרת בשל עולם הן שמין. איתיביה אין לו אלא עדית כלן גובין מן העדית בינונית כלן גובין מן הבינונית זבורית כלן גובין מן הזיבורית היו לו עדית ובינונית וזבורית נזקין בעדית ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזבורית. היו לו עדית ובינונית נזקין בעדית ובעל חוב וכתובת אשה [בבינונית, בינונית וזיבורית נזקין ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית, עידית וזיבורית נזקין בעידית ובעל חוב וכתובת אשה] בזיבורית. קתני מיהא מציעתא בינונית וזבורית נזקין ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית. הכא במאי עסקינן כגון שהיתה לו עדית ומכרה פירוש דמעיקרא אתחזיא הך בינונית למגבי מיניה (וגובית) [ועדית] דזבין אכתי בשיעבודא דבעל חוב היא בינונית דלווה בדינא דמעיקרא קיימא. וכן אמר רב חסדא כגון שהיתה לו עדית ומכרה, הכי נמי מסתברא מדתניא אחריתי בינונית וזבורית נזקין בבינונית ובעל חוב וכתובת אשה בזיבורית קשיין אהדדי אלא לאו ש"מ כאן שהיתה לו עדית ומכרה.
<h2>דף ח.</h2>
ה"ג איבעית אימא אידי ואידי שהיתה לו עדית ומכרה ולא קשיא כאן שהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא כאן ש(לא) היתה (לו) בינונית שלו כעדית דעלמא. פירוש אע"ג דבינונית כבר נכנסה בשעבודא דבעל חוב קודם שמכר העדית מ"מ כיון דהשתא מיהא יצתה העדית מרשות הלווה וחזרה ללוה בינונית ועידית דבינונית שלו כעדית דעלמא אין בעל חוב גובה ממנה, וההיא דקתני בעל חוב בבינונית בדהויא בינונית שלו כבינונית דעלמא דבכי הא אזלינן בתר מעקרא וחזי לעדית כאלו איתא השתא ברשות לוה ובעל חוב גובה מן הבינונית. רבינא אמר בדעולא קא מיפלגי דאמר עולא דבר תורה בעל חוב בזבורית שנאמר בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך [את] העבוט החוצה פירוש אע"ג דמטלטלין אקרו מיטב ואף סובין מ"מ כיון שהורע כחו של בעל חוב שהלוה יכול ליתן לו פחות שבכלים ילפי מינה דכי גבי ארעא גובה פחות שבקרקעות. ומה טעם אמרו בעל חוב בבינונית כדי שלא תנעול דלת בפני לווין מר אית ליה דעולא ומר לית ליה דעולא. פירוש דכ"ע בשלו הן שמין, והא דקתני בעל חוב בזבורית אית ליה דעולא, והא דקתני בעל חוב בבינונית לית ליה דעולא אלא כמאן דאמר בגיטין פרק הנזקין דבר תורה בעל חוב בעדית ומה טעם אמרו בבינונית כדי שלא יראה בירה נאה לחברו ויקפוץ וילונו וכיון דמדינא הוי בעדית השתא דלית ליה ללוה אלא בינונית וזבורית מוקמינן ליה אדיניה וגבי מבינונית אע"ג דהויא עדית לגבי לוה דבהא ליכא למיחש שמא יקפוץ וילונו דכיון דהויא כבינונית דעלמא משכח שכיחא שדה כזו למכור.
ולענין פסק הלכה קי"ל כר' דאמר בשלו הן שמין דהא סוגיא דשמעתא כותיה ועוד דהא רב נחמן ס"ל הכין בפרק בתרא דכתובות, וקי"ל כעולא דאמר דבר תורה בעל חוב בזבורית. והילכך היכא דאית ליה ללוה בינונית וזבורית נזקין בבינונית ובעל חוב וכתובת אשה בזבורית, ואפילו הויא בינונית דידיה כבינונית דעלמא בעל חוב בבינונית. ואם היתה בינונית שלו כעדית דעלמא בעל חוב וכתובת אשה בזבורית. ומסתברא דהיכא דהויא ליה עדית ובינונית וזבורית ונשתדפה העדית בעל חוב גובה מן הזבורית ואפילו הויא בינונית שלו כבינונית דעלמא דכיון דנשתדפה העדית חזרה לה הבינונית עדית, ולא דמי למכר עדית דהתם אכתי משעבדא ליה עדית אבל היכא דאשתדוף כמי שלא היתה לו מעולם דמי. והיכא דאית ליה עדית בינונית וזבורית ואין בעדית כדי הנזקין ולא בבינונית כדי בעל חוב ומותר הנזקין מסתברא דגובין ממנה לפי חשבון דהא אלים שעבודיהו דנזקין בבינונית כמו בעל חוב. תשובה לרב נטרונאי גאון ז"ל בעל חוב שבא לגבות עדית קרוב ובינונית רחוק גובה עדית קרוב. ובתשובה לרב אלפסי ז"ל זיבורית דקאמרי שדה שעושה פירות ולא ארץ גזרה שאינה עושה פירות.
תנו רבנן מכרן לאחד או לשלשה בני אדם כאחד כלן נכנסו תחת הבעלים זה אחר זה כלן גובין מן האחרון אין לו גובין משלפניו אין לו גובין משלפני פניו. כתב ר' יצחק ז"ל שאם באו כלן בבת אחת כל הקודם בשטר יגבה מן האחרון תחלה הן עדית הן בינונית הן זבורית, והמאוחר ממנו גובה משלפניו והמאוחר יותר גובה משלפני פניו. ואם הנזקין קודמין ובעל חוב אחריו וכתובת אשה באחרונה ובאו לגבות כאחת, הנזקין קודמין לגבות מן האחרון אפילו היא זבורית, ובעל חוב משלפניו אפילו היא עדית, וכתובת אשה משלפני פניו ואפילו היא עדי עדית, ואין נזקין יכולין לומר א"כ הורע כחי, שכך הוא מי שקודם שעבודו קודם לגבות תחלה ואינו יכול אלא מן האחרון ואם בא לגבות משלפניו יאמר לו הנחתי לך מקום לגבות ממנו. ואי פקח ניזק ואזל ופייסיה להך דזבן עדית תחלה דלא לימא ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו אין בעל חוב וכתובה יכולין למחות בידו מלגבות העדית דהא כיון דאמר לוקח ראשון אי אפשי בתקנת חכמים שומעין לו וקמא לה עדית בשעבודא דנזקין. כן כתב מורי הרא"ש נ"ר.
האי מכרן לאחד היכי דמי אילימא בבת אחת והשתא לג' בני אדם כאחד דאיכא למימר דחד מינייהו קדים אמרת כלן נכנסו תחת הבעלים מכרן לאחד מיבעיא, מדקאמר השתא לג' בני אדם כאחד דאיכא למימר דחד מיניהו קדים משמע דאי ידעינן מאן קדים יכול לומר הנחתי מקום לגבות ממנו אע"פ ששלשתן קנו ביום אחד, ומיירי בשטרי אקניאתא דמשעת קנין זכה, אי נמי בשטרא דלא אקניאתא וכר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי. ואפילו הכי מסתמא לא חיישינן דכיון שנכתבו כלן ביום אחד מוכחא מלתא שלא רצה להקדים אחד לחברו, ומשום הכי לא מצי למימר חד מיניהו אני קדמתי עד שיביא ראיה. ומיהו אם לא היה כתוב בהן יום אלא חדש שנה אינו גובה מאחד מהן דאזיל להאי ומדחי ליה ואזיל להאי ומדחי ליה, ומסתברא דאי לא הוו נכסי אלא בכדי נזקין ובעל חוב וכתובה כתבינן הרשאה אהדדי וכי אתו למגבי מכל חד לא מצי אמר הנחתי לך מקום לגבות ממנו, ומורי הרא"ש נ"ר אומר דאפילו כתוב בהן חדש שנה אין אחד מהן יכול לומר הנחתי לך מקום לגבות ממנו עד שיביא ראיה, וטעמא דמלתא משום דכיון דאשתעבדו ליה כולהו נכסי מקמי זביניה דהאי, על הלוקח להביא ראיה דפקע שעבודיה מהאי ארעא.
אלא בזה אחר זה מאי שנא ג' בני אדם דכל חד וחד אמר הנחתי לך מקום לגבות ממנו האי נמי לכל חד וחד נימא ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו הכא במאי עסקינן כגון שלקח עדית באחרונה אי הכי ליתו כלהו ליגבו מן העדית דאמר להו אי שתקיתו שתקיתו ואי לא מהדרנא שטרא דזבורית למריה. אי הכי בנזקין נמי לימא הכי. יש מפרשים דמבעל חוב נמי מצי לאקשויי אמאי גובה מן הבינונית כדקתני נכנסו תחת הבעלים ודעדיפא מינה אקשי ליה דאפילו בנזקין שהן מן התורה בעדית לא היה להן לגבות אלא מן הזבורית משום דאמר להו אי לא שתקיתו מהדרנא שטרא למריהו. ורש"י ז"ל פירש דמבעל חוב לא מצי למפרך דמצי אמר ליה לכי תהדר משום דבא לגרע כחו שדינו בבינונית וזבורית בעי למתב ליה, פירוש לפירושו אבל בנזקין מצי לאגבויי להו בינונית והשתא לא מצו אמרי לכי תהדר כיון דאי הוה מהדר זבורית למרה מגרע כחן שלא היו גובין אלא ממנה, וכתובת אשה אע"ג דלא אפשר ליה לגרע כחה יותר אפילו הכי כיון דיהיב לה זבורית כדינא לא מציא למימר לכי תהדר, דומה לההיא דאמרינן בכתובות פרק בתרא במי שאבדה לו דרך שדהו בחד דאתי מכח ארבעה כ"ע לא פליגי דמצי אמר ליה אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למריהו ולא מצית לאישתעויי דינא בהדיהו ולא מצי אמר ליה לכי תהדר כיון שאינו מגרע את כחו ממה שהיה קודם שקנה הוא אותן שדות. ומשמע דרב ששת ס"ל דטעמא דאי בעינא מהדרנא שטרא למריה לא מהני אלא שלא יגבו כלן מן העדית אבל אם בא לגרע כחן ממה שהיה כשהיו הקרקעות ביד המוכר מצו אמרו ליה לכי תהדר והלכך נכנס תחת הבעלים. ותלמודא מקשי ליה דלא אפשר לאוקומי בריתא בענין שיוכל לומר מהדרנא שטרא למריה דא"כ אפילו נזקין נמי אינו גובה מן העדית.
<h2>דף ח:</h2>
אלא הכא במאי עסקינן בדיתמי דאי מהדר להו זבורית לא מצו לאגבויי נהלייהו דהא נכסי דקנו יתמי הן ולאו כל כמינייהו דיתמי לסלוקינהו בזבורית דקנו מעדית ובינונית דלקוחות הלכך לא מצי אמר להו אי שתקיתו ואי לא מהדרנא שטרא למריהו, וטעמא דבריתא דקתני נכנסו תחת הבעלים ולא אתו כולהו גבו מעדית דלקח אחרונה משום דאמר להו לוקח טעמא מאי אמור רבנן אין גובין מן המשועבדים במקום שיש בני חורין משום תקנתא דידי אנא בהא תקנתא לא ניחא לי כדרבא דאמר רבא כל האומר אי אפשר בתקנת חכמים שומעין לו. ואיכא לפרושי דמדלא אשכח לה אוקמתא אלא ביתמי ולא אוקמא בליתיה ללוקח לטעון מהדרנא שטרא אי נמי בדלא ידע למטען, ש"מ דהא מילתא דינא הוא ואנן טענינן לה. ואיכא מרבוותא ז"ל דאמרי כל דלא טעין איהו לא טענינן ליה אנן, והכא חדא מתרי אוקמתי נקט. ולא עוד אלא אי פקח אידך ואמר ליה לכי תהדר לא מצי דחי ליה מארעא דאית ליה לגבא מינה מדינא עד דמהדר זכותיה למריה. וקשיא טובא להדין סברא חדא דהא בריתא דינא קתני כלן נכנסו תחת הבעלים ואתינן לאוקומה מטעמא דאי שתקת ואי לא מהדרנא שטרא, ועוד דאי הוה משכחת לה בדאיתא ללוה לא הוה (נחית) דחיק לאוקומה ביתמי. ולפירוש הא' הסכים מורי הרא"ש נ"ר. וכן נראה דעת התוספות. ומיהו אידך טעמא דאי אפשי בתקנת חכמים כ"ע מודו דאפילו לא טעין איהו טענינן ליה אנן כל היכא דלא ידע למטען, אי נמי היכא דאתו למגבי שלא בפניו וכדאמרינן לקמן מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו, כלומר וטוענין ללוקח שני מאי דהוה טעין לוקח ראשון אי הות ארעא ברשותיה, דהיינו טענה דאי אפשי בתקנת חכמים, ואי איתא דאי ליתיה קמן לא טענינן ליה אנן השתא נמי דאיתה לארעא ביד לוקח שני ואיהו לא טעין מידי היכי טענינן אנן. עלה בידנו היכא שמכרן לאחד אפילו לקח עדית באחרונה בעל חוב גובה מן זבורית משום דאמר ליה אי לא שתקיתו מהדרנא שטר זבורית למרה ולא מצי אמר לכי תהדר, וזה לפירוש התוספות, ולפירוש רש"י ז"ל אם רצה להגבות לבעל חוב בזיבורית מצי אמר ליה לכי תהדר, ואם רצה להגבותו בבינונית לא מצי אמר לכי תהדר. ובנזקין כל היכא דבעי לאגבויינהו בבינונית לא מצי מימר לכי תהדר, [ולפי תו' אפי' בעי לאגבויינהו בזיבורית לא מצי מימר לכי תהדר], אבל לפרש"י ולפי' אחר אי בעי לאגבויי נזקין מזבורית (לא) מצי אמר ליה לכי תהדר. ולכולי עלמא דכתובת אשה אפילו כי בעי לאגבויי בזבורית לא מצי אמרה ליה לכי תהדר. ואי ליתיה ללוקח אי נמי בדלא ידע למטען טענינן ליה אנן כמו שהכריע מורי נ"ר. ואם מת הלוה לא מצי אמר לוקח אי לא שתקיתו מהדרנא שטרא ליתמי לא שנא ביתומים גדולים לא שנא בקטנים. והא דקאמר מהדרנא שטרא למריהו לאו חזרת שטר בלחוד קאמר דהא קימא לן החזיר שטרו לא חזרה מתנתו אלא מהדרנא שטרא ומקנינא לה לזבורית למרה קאמר.
כתב מורי הרשב"א ז"ל דגובין מנכסין משועבדים במקום שיש נכסי בני חורין אצל יתומים קטנים דכיון שאינו גובה מהן עד שיגדלו דמי לאשתדוף בני חרי, ודאיק לה מדאמרינן הכא ביתמי עסקינן דלאו בני פרעון נינהו, ומשמע ליה דמשום הכי קאמר האי לישנא ולא קאמר הכא ביתמי עסקינן ותו לא, משום דבעי לאוקומה אפילו בדאית ליה נכסים אחרים ללוה והכא במאי עסקינן ביתומים קטנים, ושאר הגדולים חולקין בדין זה. ויש תימה בדברי הרב אלפסי ז"ל שלא הביא בהלכות אוקמתא דאוקימנא בריתא ביתמי, ומשמע מדבריו דאפילו איתיה למוכר נזקין בעדית ובעל חוב בבינונית, ולא צייתי ליה אי אמר אי שתקיתו ואי לא מהדרנא שטרא למריה. ומפרש הא דקאמר תלמודא אלא ביתמי עסיקינן לאו אוקמתא דמסקנא היא אלא לדחות סברת רב ששת הוא בא, לומר דליתיה לטעמיה דקאמר דמצי אמר להו אי שתקיתו ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למריה דא"כ כלהו נמי לימא להו הכי. אלא על כרחין בריתא טעמא אחרינא אית לה, ואם איתא להך סברא דרב ששת לא מתוקמה אלא ביתמי ומשום דאמר אי אפשי בתקנת חכמים. והשתא דאתית להכי דהיינו טעמא דבריתא הדרינן לאוקומה אפילו בדאיתא ללוה ולא מצי אמר לוקח אי שתקיתו שתקיתו ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למריה משום דאמרי ליה לכי תהדר. כל עקר לא אמר רב ששת להאי סברא אלא לתרוצי בריתא וכיון דבריתא אית לה טעמא אחרינא ממילא אידחיא הך סברא. והוי יודע דהא דאמרינן בשמעתין דנזקין גובין מן הלקוחות למ"ד שעבודא לאו דאורייתא, דוקא בשעמד בדין קודם שמכר דהוה ליה כמלוה בשטר, ולמ"ד שעבודא דאוריתא אע"פ שלא עמד בדין דהא נזקין קלא אית להו טפי ממלוה על פה, וכי תקינו רבנן דמלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות, בנזקין דאית להו קלא קצת לא תקנו והעמידום על דין תורה. וכן כתב ר' יעקב. ואנן קי"ל כמ"ד שעבודא דאוריתא כמו שפסקו הגאונים ז"ל, והלכך נזקין גובין מן הלקוחות אע"פ שלא עמד בדין. והוא שידוע לנו שלא פרע דהא אי טעין מזיק פרעתיה נאמן, וטוענין ללקוחות כל מאי דמצי למטען מוכר. והקשה הרב ר' יונה ז"ל למ"ד בפרק הנזקין שטר שכתוב בו שבח גובה מן היתומים מן העדית וכן נמי נזקין גובין מן היתומים מן העדית אלמא אע"ג דתקינו רבנן שאין גובין מן היתומים אלא מן הזבורית, בהני דדינם בעדית לא תקון רבנן, וכיון שכן מן הלוקח עדית תחלה נמי ליתו נזקין וליגבו מיניה והיכי מצי אמר להו הנחתי לכם מקום לגבות ממנו כדקתני כלן גובין מן האחרון דמשמע ואפילו היא זבורית, דכי היכי דלא אתיא תקנתא דאתקינו גבי יתמי ומפקעא להו מדיניהו הכי נמי הוה לן למימר דלא תיתי תקנתא דאין גובין מן המשועבדין במקום שיש בני חורין ותפקע לנזקין מדיניהו, ותרץ תקנת חשש פסידא דלקוחות חמורה מתקנת זיבורית ליתומים, דכיון דסוף סוף נכסי יתומים לגובינא קאי לא מתקנינן למיגבי מיניהו בזיבורית במקום שגובין מן התורה בעדית, אבל ודאי אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואפילו נזקין שהן מן התורה בעדית. תדע דקי"ל העושה שדהו אפותיקי [בע"ח גובה אותה] מן הדין ואפילו היא עדית דכשטר שכתוב בו שבח דמי אפילו הכי לא גבי מלקוחות במקום שיש בני חורין. ועלה בידנו מדבריו שאין גובין מנכסין משועבדין במקום שיש בני חורין ואפילו זיבורית אע"פ שכתוב בשטר שבח. ולענין יתומים נמי פסקו ריבואתא ז"ל בפרק הנזקין כמ"ד אינו גובה אלא מן הזיבורית בין בשטר שכתוב בו שבח בין נזקין, ומיהו דוקא בשכתוב בו שבח סתם, אבל אם כתוב בפירוש בין ממני בין מיורשי גובה מן השבח אפילו מן היתומים ואין כאן מקום להאריך עד שנגיע למקומו ב"ה.
וכתב הרב ר' יונה ז"ל נראה בעיני דה"ה באפותיקי סתם דלא מהני לגבי יתמי דודאי כשטר שכתוב בו שבח דאמי. והא [דאמרינן] בפרק אע"פ יחד לה ארעא בארבע מצרנהא בלא שבועה ומשמע דאפילו מיתמי דאלמא אפותיקי מהני לפטרו משבועה אע"פ שתקנו שלא לגבות מן היתומים אלא בשבועה, [וה"נ נימא] לענין לגבות מזבורית אפותיקי דאשה שאני (כדאמ') [דדמי] לאפותיקי מפורש דקי"ל כרשב"ג דאמר לכתובת אשה אינה גובה משאר נכסים שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין, והיינו דנקט לה באשה ולא נקט לה בבעל חוב. ודוקא בכי האי גונא לא חיישינן להתפשת צררי כיון דאפילו מכרה אינה גובה משאר נכסים אבל אפותיקי סתם בבעל חוב אינו גובה מן היתומים בלא שבועה כיון שיכול לגבות משאר נכסים מתפיס ליה אבוהון צררי וכן מצאתי בהלכות מר יהודאי גאון ז"ל שכתוב בהם... עלה בידנו ראובן שמכר שדותיו לשמעון ומכר לו עדית באחרונה ושמעון מכר זבורית ובינונית ללוי ויצאו על ראובן נזקין ובעל חוב וכתובה, אתו כולהו גבו מעדית ששייר שמעון לפניו, ואם מכר עדית ושייר בינונית וזבורית לפניו אתו בעל חוב וכתובה גבו מבינונית וזבורית, ואתו נזקין וגבו מעדית דלוקח שני דהא שעבודיהו עלה רמיא. ואם לקח הבינונית תחלה לזבורית בעל חוב וכתובה גובין מן הזבורית. ואם לקח זבורית תחלה לבינונית בעל חוב גובה מן הבינונית וכתובת אשה מן הזבורית. וראובן שמכר כל שדותיו לשמעון בבת אחת והלך שמעון ומכר בינונית ללוי ושייר לעצמו זבורית ועדית ובא בעל חוב של ראובן, רצה משמעון גובה מן הזבורית ואם רצה לגבות מן העדית לאו כל כמיניה. רצה מלוי גובה מבינונית. ואם לא שייר שמעון לעצמו אלא עדית ומכר ללוי זבורית ובינונית, רצה גובה עדית משמעון רצה גובה מבינונית או זבורית מלוי. מכר זבורית ועדית ללוי ושייר בינונית לפניו גובה מבינונית דשמעון ואינו גובה מלוי לא עדית ולא זבורית. וכן אפילו מכר בינונית ללוי ושייר בינונית לפניו אין בעל חוב גובה אלא מבינונית שלפני שמעון.
אמר רבא ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ואתא בעל חוב דראובן וקא טריף לה מיניה ואזל ראובן וקא משתעי דינא בהדיה לא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את דאמר ליה אי מפקת מיניה עלאי הדר. ואיכא דאמרי אפילו שלא באחריות נמי דאמר ליה לא [ניחא] לי דתהוי לשמעון תרעומת עלי. ובירושלמי אמרינן אפילו במתנה שלא באחריות נמי משום דאמר ליה בעינא למתן כמה דליחזוק ליה שמעון טיבו. דקדקו בתוס' מאי נפקא מינה הי מנייהו משתעי בהדיה כל מה שיכול ראובן לטעון טענינן ליה לשמעון דטוענין ללוקח. וכי תימא נפקא מינה כגון שיש עדים שמעידין חובתו של בעל חוב וקרובים לשמעון ואינם קרובים לראובן דלשמעון אינן יכולין להעיד ולראובן יכולין להעיד, לא היא דכיון דסוף סוף יש ריוח לשמעון שיעמידו בידו הקרקע פסולין להעיד אפילו לראובן, כדמוכח בשלהי פ"ק דמכות גבי אלעא וטוביה קריביה דערבא הוו דפסלינן להו גבי לוה ומלוה כיון דאי ליתיה ללוה בתר ערבא אזיל, ומהאי טעמא נמי אין לומר דנפקא מינה כגון דעדים המקיימין את השטר של בעל חוב קרובים לראובן ואינן קרובים לשמעון דהא כי לא משתעי נמי ראובן דינא בהדיה אינן יכולין להעיד כיון דאי טריף לה משמעון בתר ראובן אזיל. ועוד דמסיק איכא דאמרי אפילו שלא באחריות נמי והא אפילו איהו גופיה אמרינן בבבא בתרא פרק חזקת המוכר שדה שלא באחריות מעיד לו עליה אי אית ליה ארעא אחריתי דליכא למימר שמעמידה בפני בעל חובו ולא פסלינן משום תרעומת כל שכן קרובים, ומכ"ש אתיא [ומה] התם דאיכא ניח נפשא למוכר דלא הוי תרעומת ללוקח עליה כשר המוכר עצמו להעיד עליה, (פסידא) היכא שבאין לקיים שטר החוב כדי להוציא השדה מתחת ידי הלוקח לא [כ"ש] שיש להכשיר קרובי ראובן לקיים השטר ואפילו ראובן עצמו נמי כשר, ואין לומר נוגע בדבר הוא דניחא ליה שיפרע בעל החוב כדי שלא יהא לוה רשע ולא ישלם, דאדרבא טפי ניחא ליה (לא שנא קיום ליה) שיתבטל השטר. והיכא דאתו קרובי ראובן להעיד חובתו של בעל חוב מסתברא שאין נאמנין בין שמעידין לראובן בין שמעידין לשמעון בין שמכרה באחריות בין שמכרה שלא באחריות לשמעון דכיון דאי (לא) טריף בעל חוב להאי ארעא עליה דראובן הדר פסולין, ודמיא לההוא דפ"ק דמכות גבי אלעא וטוביה, ואין לומר דנפקא מינה לענין מזויף דאלו משתעי דינא בהדי שמעון לא מצי למטען מזויף הוא מספק ואי אתי לאישתעויי דינא בהדי ראובן מצי אמר ליה מזויף הוא וצריך לקיימו, דהא ודאי הבא ליפרע מן היתומים ומן הלקוחות צריך לקיים שטרו. והראיה מדאמרינן בבבא בתרא סוף פרק גט פשוט גבי שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני בידי אמר תנו מנה נותנין לא אמר תנו אין נותנין, ומוקמינן לה דנקיט שטרא דלא מקוים אמר תנו קיימיה לשטריה, לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה, אלמא דלא גבי מיתמי אלא בשטר מקוים וה"ה מן הלקוחות. ועוד ראיות גדולות לזה אלא שאין זה מקומן. ופרש"י ז"ל דנפקא מינה כגון שיש לו לראובן שום תביעה על בעל חובו לומר פרעתיך דקי"ל במסכת שבועות אע"ג דנקיט שטרא אי אמר ליה אישתבע שלא פרעתיך בעי לאישתבועי ליה, ואיכא למידק כי משתעי דינא בהדי שמעון נמי הא קי"ל דאין נפרעין מנכסין משועבדין שלא בשבועה, וי"ל דנפקא מינה כגון שמחל לו שמעון שבועת הבא ליפרע מנכסים משועבדים, והשתא אי משתעי דינא בהדי ראובן יכול לומר לו אשתבע לי שלא פרעתיך דמחילת שמעון לא מהניא ליה לטענת בריא דידי'. עוד י"ל דנפקא מינה לראיה אחרונה כגון שאמר שמעון אין לי עדים אין לי ראיה ולאחר זמן מצא עדים ומצא ראיה דשמעון אינו יכול לומר להביאה וראובן שלא אמר אין לי עדים יביאם. עוד י"ל דנפקא מינה כגון דשויה אפותיקי והשביחה ממילא ברשות שמעון, והך שבחא דממילא הוי יתר על החוב דאי משתעי דינא בהדי שמעון שקיל לה לארעא ושבחא, ואי משתעי דינא בהדי ראובן לא שקיל אלא שעור חובו כדאיתא פרק הגוזל ופ"ק דמציעא.
ולמדנו מדברי רז"ל בעלי התוס' [ו]עלה בידנו מדבריהם דעדים הקרובים לבעל חוב או ללוה פסולין לקיים שטר החוב. ובזה יש מן הגדולים חולקים מדאמרינן בכתובות פרק האשה שנתאלמנה דעד נעשה דיין בקיום שטרות דרבנן, ומינה דכ"ש אם העדים קרובים לדייני קיום דכשרים דאין קרוב יותר מאדם אצל עצמו, וכי היכי דעדים קרובים לדינין כשרים [בקיום] שטרות אע"ג דבשאר דינין דאוריתא פסולין הן, הכי נמי עדים קרובים לבעלי דינים דמאי שנא וזו היא דעת מורי הרשב"א ז"ל, ולדברי התוס' י"ל דעדים קרובים לדיינין דלא פסלינן להו אלא משום דבעי עדות הראויה להזמה וליכא, והילכך בקיום שטרות דלא שכיחא הזמה כשרין, אבל עדים קרובים לבעלי דינין בקיום שטרות נמי פסולין. וכן כתב בעל המאור ז"ל, ופירש רבא הא מילתא שפיר בכתובות פרק האשה שנתאלמנה. וממה שכתבנו לפרש"י ז"ל דנפקא מינה כגון שמחל שמעון שבועת הבא לגבות מן המשועבדים למדנו שאם טרף בעל חוב משמעון אין ראובן יכול לומר לו את הוא דאפסדת אנפשך שמחלת לו השבועה ואלולי שמחלת לו הוה מודה דשטרא פריעא הוא, מדאמרינן דאמר ליה אי מפקת מיניה עליה הדר דאלמא דאע"ג דמחיל ליה שבועה עליה דידיה הדר. וטעמא דמלתא משום דכי תקון רבנן שבועה להבא ליפרע מנכסים משועבדים לתקנת הלקוחות איתקנא ולא לתקנת המוכר, ואם רצה לוקח לומר אי אפשי בתקנת חכמים אינו מפסיד אחריותו בשביל זה [וא"ת הא אמרינן הנפרעת שלא בפניו לא תפרע] אלא בשבועה וכיון שכן שבועה זו תקנת המוכר נמי הוא כיון שאחריותו עליו ואם תגבהו בלא שבועה מצי אמר ליה את הוא דאפסדת אנפשך דאנא ידענא בבריא דשטרא פריעא הוה, וי"ל כשאמרו הנפרע שלא בפניו לא יפרע אלא בשבועה דוקא מבני חרי אבל ממשעבדי כיון דאיתיה ללוקח כמי שנפרעין בפני לוה דמי, אלא דמשום תקנת הלוקח אמרו הבא ליפרע מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה ואם רצה למחול אותה שבועה הרשות בידו. ולא הפסיד זכותו עם המוכר. וצ"ע.
<h2>דף ט.</h2>
ואמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצאו עליה עסיקין אם עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו מ"ט דאמר ליה חיתא דקטרי סברת וקבילת מאימת מחזיק בה אמר אביי מכי דאיש אמצרי איכא דאמרי אפילו באחריות נמי דאמר ליה אחוי טרפך ואשלם לך. פי' עסיקין עוררין, אבל אין לפרש אנסין מדאמרינן בלישנא קמא דאי מכר באחריות יכול לחזור בו ואמאי לימא ליה מזלך גרם. ומשמע דדוקא עוררין על גופה של שדה אבל יצאו עליו חובות אפילו עד שלא החזיק בה אינו יכול לחזור בו אלא אמר ליה אחוי טרפך ואשלם לך. מפי מו"ר נ"ר.
עד שלא החזיק בה. פרש"י ז"ל בפ"ק דמציעא יכול לחזור בו אם לא נתן לו מעות, משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו אע"פ שלא נתן מעות שהקרקע נקנית בשטר ובחזקה. מכי דאיש אמצרי, מתקן גבולי השדה. וקשה לפירושו אמאי נקט חזקה יותר מכסף ושטר, ועוד דמאי בעי מאימת הויא חזקה מתני' היא דתנן בפרק חזקת הבתים נעל גדר ופרץ כל שהוא. ועוד עד שלא החזיק בה פשיטא דיכול לחזור בו ואפילו יצאו עליה עסיקין והוה ליה למימר משהחזיק אינו יכול לחזור בו ותו לא. ופי' בתוס' דמיירי בשקנאה קנין גמור או בחליפין או בשטר או בחזקה דרפק בה פורתא, ובלא נתן דמים ודאי איירי דאי נתן דמים היכי אמרי בלישנא קמא באחריות משהחזיק בה נמי יכול לחזור בו ועד מתי יכול לחזור בו, אלא בשלא נתן דמים הוא ודעתו של אדם כל זמן שלא נתן דמים שאם יצאו עוררין בתוך כך שיחזור בו אע"פ שקנאה קנין גמור כל זמן שלא הלך אצל מצרי השדה לראות ענין השדה ומה היא צריכה. והשתא ניחא לישנא דדאיש אמצרי. וא"ת אי בשלא נתן דמים לימא ליה שקול ארעך בזוזי, י"ל כגון שהוזלה או שמא היה רוצה שיקבל הלוקח עליה אחריות הוא דזבנה נהליה בלא אחריות. ועוד כיון שיצאו עליה עסיקין אינה שוה עכשו כמו שהיתה שוה בשעה שקנאה. אי נמי מיירי בדאית ליה זוזי דלא מצי מסלק ליה בארעא.
והרב אלפסי ז"ל כתב יש שפי' מכי דאיש אמצרי כגון שהיתה אותה שדה שקנה סמוכה לשדה שלו והיה מצר ביניהן ועכשו שקנה אותה אם דש אותו המצר שביניהן ונתערב עם השדות ונעשו שתיהן שדה אחת הרי כבר החזיק ואינו יכול לחזור בו וכ"ש אם עשה בה מעשה שהוא למעלה מזה, ואם עדין המצר קיים ולא ערבו עם השדה שלו יכול לחזור בו, וזהו כדרך פי' התוס' דכיון שלא נתן מעות דעתו שיוכל לחזור בו אם יצאו עליה עוררין עד שעשה מעשה המוכיח וקביל שהוא חפץ בה.
וכתב רבי מאיר הלוי ז"ל דכי אמרינן בלי אחריות שלא החזיק בה יכול לחזור בו דוקא כשמכר לו סתם וכמ"ד אחריות לאו טעות סופר הוא אבל היכא דאתני בהדיא דלא תהוי ליה אחריות עליה אפילו עד שלא החזיק בה נמי אינו יכול לחזור בו משקנאה באחד מדרכי הקניות, דקי"ל כרב זביד דאמר אפילו נמצאת שדה שאינה שלו אינו חוזר עליו דאמר ליה להכי זבני שלא באחריות כדאיתא בפרק חזקת הבתים, והתם בשלא החזיק בה לאחר שנמצאת שדה שאינה שלו דאל"כ אדנקיט ליה טעמא משום דזבין שלא באחריות לנקוט טעמא משום דחיתא דקטרי סבר וקביל. ועוד מאי איריא שלא באחריות אפילו באחריות נמי. ע"כ. ולא נהיר דהא קימא לן כשמואל דאמר בפ"ק דמציעא אחריות טעות סופר הוא והיכי מוקמינן מלתיה דאביי דבתרא הוא דלא כהלכתא, וההיא דרב זביד הא איכא לאוקומה בשנמצא שאינו שלו אחר שהחזיק בה, וקודם שהחזיק לא נודע לו ואיתא לדרב זביד אפילו בשלא נתן דמים ולעולם אימא לך אם נמצאת שאינה שלו קודם שהחזיק בה חזקה האמורה כאן יכול לחזור בו כל שלא נתן דמים ואע"פ שקנאה שלא באחריות בפירוש מ"מ דעתו הוא שלא יגמר המקח אם יצאו עוררין קודם נתינת הדמים או קודם שיעשה מעשה המגלה דעתו דניחא ליה בגוה. וכן כתב הראב"ד ז"ל.
וקי"ל כלישנא בתרא דאפילו באחריות נמי בשהחזיק בה אינו יכול לחזור בו וחייב ליתן הדמים ואם יטרפוה ממנו יחזור על המוכר. ומשמע דאפילו לית ליה למוכר נכסים שיש להן אחריות מצי א"ל הב לי דמי המקח ולא מצי לוקח למימר מעכבנא להו לזוזי ברשותי או ברשות ב"ד דמסתפינא דלמא אכלת להו לזוזי וכי מחוינא טרפאי לא משכחנא לך נכסי. ומכאן למי שיש לו דין על חברו ולא נתבאר עדין לב"ד אם יתחייב לו בדין אם לאו שאין להם לעכב נכסי הנתבע ולא להוציאם מחזקתו, דאמר ליה לכי מחייב לי בי דינא אחוי זכותך ואשלם לך, וכ"ש לבעל חוב שלא הגיע זמנו והמלוה ירא שמא יבריח הלוה נכסיו שאין כח ביד ב"ד לעכב עליו לישא וליתן בנכסיו כלל. וכן כתבו הגאונים ז"ל. ומיהו אם נראה לב"ד שהוא מפסיד נכסיו מסתברא שהם יכולים לעכבם מדין השבת אבדה דומיא דתופס לבעל חוב במקום שלא חב לאחרים דזכה, ופירשו הגאונים ז"ל תקנתא דרבנן היא באיניש דמפסיד נכסיה ומשום השבת אבדה, והשתא ומה איניש דעלמא דלאו בעל דברים דידיה הוא מצי תפיס להו לנכסיה כ"ש אם בעל חוב עצמו תובע מב"ד לתפסם שיש להם לתפסם כל היכא דמחזי להו דהוי גברא דמפסיד נכסיה. וכן השיב מורי הרשב"א ז"ל בתשובה. וכן הסכים מורי הרא"ש נ"ר.
אח"כ מצאתי תשובה לרב אלפסי ז"ל דלא מצי למימר ליה אחוי טרפך ואשלם לך אלא דוקא היכא דאית ליה נכסי דסמיך עליהו הא לאו הכי יכול לחזור בו דמצי אמר ליה אדהכי והכי אכלת לזוזי וליכא לאשתלומי מיניה. ואף לפי דברי הרב מסתברא דדוקא הכא דזוזי ברשותא דלוקח וברור הוא להו שהוא חייב לו באחריות אבל התובע את חברו בדין ועדיין לא נתברר דינו אין לב"ד לתפוס בנכסי הנתבע כלל אלא א"כ הוא גברא דמפסיד נכסיה. ויש להביא ראיה מדאמרינן בפרק חזקת גבי ההיא ארבא דמינצו עלה בי תרי האי אמר דידי הוא והאי אמר דידי הוא ואסיקנא התם דאי אמר חד מיניהו תפסוה דאית לי סהדי לא תפסינן, ומיהו איכא למימר דשני התם דאי תפסי לא מפקינן כדאיתא התם ואי לא מייתי סהדי נמצא שהתפיסה בטלה דינם, דמקמי תפיסה אמרינן כל דאלים גבר והשתא יהא מונח עד שיבא אליהו. ומ"מ הדעת נוטה למה שכתבנו שאין לב"ד לתפוס בנכסי הנתבע כלל ולעכבו שלא יתעסק בשלו קודם שנתברר הדין אלא א"כ הוא מי שמפסיד נכסיו, ואם נראה (מב"ד) [לב"ד] שאין לנתבע פסידא בדבר ויש לתובע פסידא אם לא יתפסו בנכסים אפשר שיכולין לתפוס כדי שיצא דין אמת לאמתו וימצא התובע מקום לגבות את חובו. ובחוב שלא הגיע זמנו נראה שאין להם לתפוס בנכסי הלוה כלל.
כתבו בשם הראב"ד ז"ל שאפילו עד שלא החזיק בה אם ראה העסיקין ושהה כדי שיעמוד עליהן אם יש בהן ממש ואם לאו ולא חזר בו ויצא בסוף מתחת ידו, שהוא שוב אינו יכול לחזור בו, ומה אילו מוכר בהמה לחברו ונמצאת בעלת מום וראה את מומיה ושהה כדי לראותם ולא חזר בו הרי אינו יכול עוד לחזור בו מפני שהוא כבטול מקח שאם שהה כדי שיראה לתגר או לקרובו שאינו יכול לחזור בו, וזה כמו כן ראה העסיקין ועמד עליהם ולא חזר בו שוב אינו יכול לחזור בו ואם יצאת מתחת ידו אינו חוזר עליו, ואם לחשך אדם לומר הרי אמרו שאם עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו ואפילו שהה כמה דהא לא יהיב שעורא אלא עד שלא החזיק והחזיק. אמור לו שאלו אמרו עד שיחזיק בה יכול לחזור בו משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו, כך רצו לומר יצאו עליה עסקין עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו ולעולם לאלתר או כפי השיעור שאמרנו, אבל אם יצאו העסקין משהחזיק בה כיון שלא המתין לראות אם יצאו עליה עסקין או לא ומהר להחזיק בה ודש אמצרי וערבה עם שדותיו סבר וקביל וכבר חשב בלבו אפילו יצאו עליה עסקין והחזיק שכבר ראה וקבל, ואין זה סבר וקביל אלא חזא וקביל. ע"כ. ויש לבעל הדין לחלוק ולומר אדרבא מחמת שיצאו עליה עסקין לא החזיק בה במעשה חשוב כאדם המחזיק בשלו, ועוד דכיון דאכתי לא יהיב זוזי ליכא גלוי דעת בשתיקתו ולא שייך למימר בכי הא סבר וקביל, ומה שהביא ראיה הרב ז"ל מלוקח בהמה בעלת מום וראה את מומיה ושהה ולא חזר בו, אין הנדון דומה לראיה דהתם כיון שהבהמה היא ברשותו ושתק אגלאי מלתא דגמר ומחל גמר וקנה אבל הכא כיון דלא אחזיק בה כדמחזקי אינשי בדידהו ליכא הוכחה דגמר ומחיל. ובעקר [דבר] זה (בא) דלוקח בהמה ונמצאת בעלת מום ושהה כדי לראותם ולא חזר בו הרי אינו יכול לחזור בו, הרב אלפסי לא כן כתב בפרק הזהב אלא כל שנמצא בו [מום] לעולם במקח חוזר ולא אמרו בכדי שיראה לתגר או לקרובו אלא בבטול מקח דאונאה. וכן כתב רבנו האיי גאון ז"ל. ולפי זה פשיטא דליתיה לדינא דכתב הרב ז"ל כאן.
מעשה היה באחד שקנה בית מחברו וקודם שנתן המעות וגם לא החזיק בבית חזקה גמורה אלא שקנה אותו בסודר נפל הבית, והיו מן החכמים שבדור רוצים לדמותה להא דשמעתין ולומר דיכול לחזור בו, ונראה שאין הנדון דומה לראיה דהכא הוי טעמא משום דכי זבין איניש ארעא אית לה קלא ומתוך כך נפקי עסקין והילכך מסיק אדעתיה לוקח ולא גמר וקנה אם יצאו עסקין קודם נתינת המעות או קודם חזקה, אבל התם מילתא דלא שכיחא היא ולא מסיק לה איניש אדעתיה ואנן סהדי דלגבי הא מילתא לא שייר בזביני, וראיה גדולה ממה ששנינו בית בביתי אני מוכר לך ונפל מראהו נפול, וההיא בדלא אחזיק בה הוא, אלא א"כ נאמר דהתם בדיהיב זוזי. ומ"מ האמת נראה שכתבנו.
אמר רב אסי כספים הרי הן כקרקע למאי הלכתא לשני אחין שחלקו אחד נטל קרקע ואחד נטל כספים ובא בעל חוב ונטל קרקע דאזיל האי ושקיל פלגא בכספים בהדיה, פשיטא האי ברא והאי לאו ברא, פי' אע"ג דפליגי באחין שחלקו זה נטל קרקע וזה נטל (כספים) [קרקע] ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן וקאמר שמואל ויתר שני הכא דאנן סהדי דעל דעת כן חלקו שאם יטרוף בעל חוב קרקע יחלוקו בכספים שלא עלה על דעת שיכניס זה עצמו לספק יותר, אבל גבי קרקע וקרקע כל אחד ואחד הכניס עצמו לספק ומשום הכי קאמר (רב) [שמואל] דאם בא בעל חוב וגבה חלקו של אחד מהם ויתר. איכא דאמרי אדרבה להך גיסא דאמר ליה להכי שקלי כספים דאי מגנבי לא משתלמנא מינך להכי שקלת ארעתא דאי מטרפא לא משתלמת מינאי.
אתמר ג' אחין שחלקו ואית דגרסי שני אחין והיא גירסא דוקנא דלגבי הא פלוגתא בשני אחין סגי, ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהם רב אמר בטלה מחלקת, י"מ דלא משכחת לה שיגבה חלקו של אחד מהן אלא בששויה נהליה אבוהון אפותיקי הא לאו הכי גובה מכלן, וכדתניא בפרק יש נוחלין תנו מאתים זוז לפלוני ושלש מאות לפלוני וד' מאות לפלוני אין אומרים כל הקודם בשטר זכה לפיכך יצא עליו שטר חוב גובה מכלן, ותניא נמי גבי בכור יצא עליהן שטר חוב בכור נותן פי שנים. וי"מ אם יש להן שדות נחלקות בכדי החוב כגון שחלקו ד' שדות והחוב הוא כנגד שתים בכי הא אינו גובה מחלקו של אחד מהן אלא גובה שדה א' מזה וא' מזה, אבל לא חלקו אלא שתי שדות ואם אתה מגבה לבעל חוב משניהם נמצא שאתה מגבה בפיזור בכי הא גובה מאיזה מהם שירצה. וה"ה למוכר נכסיו לשני בני אדם כאחד ויצא בעל חוב על המוכר גובה מאיזה מהן שירצה כל זמן שאינו יכול לגבות משניהן אלא בפיזור. ואם נטל האחד זבורית והאחד בינונית אינו גובה אלא מאותו שבידו זבורית, וההיא דתניא בפרק יש נוחלין מיירי בשבא בעל חוב לגבות קודם שחלקו, אי נמי בשאין בעל חוב רוצה לטרוף מאחד מהם. וכן כתב מר יהודאי גאון ז"ל שני לקוחות שלקחו שתי שדות כאחד ובא בעל חוב גובה מאחד מהן ואין ללוקח האחד על חברו כלום. ע"כ. וכן דעת ה"ר יונה ז"ל. וכן כתב מורי הרשב"א ז"ל. והיכא דשקל חד מזבורית וחד בינונית לכ"ע גבי אחין אינו גובה אלא מבעל זבורית.
רב אמר בטלה מחלקת קסבר האחין שחלקו כיורשין דמו, פי' ולא מצו מסלקי בזוזי לההוא דגבו מיניה ארעיה אלא בטלה מחלקת ונוטל חלקו בקרקע ולא מצו אחין אמרי ליה אלו הוה אתי גבן הוה מסלקינן ליה בזוזי השתא את הוא דאפסדת נפשך ולית לך אלא זוזי, משום דאמר להו לא הוו לי זוזי בההיא שעתא. וכי תימא אכתי ליהבו ליה זוזי לבעל חוב ולסלקוה מארעא דהא קי"ל שומא הדרא, משכחת לה כגון דאורתא בעל חוב או זבנה. ושמואל אמר ויתר קסבר אחין שחלקו לקוחות שלא באחריות הן. ורב אסי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות. י"מ דמספקא ליה אי יורשין הוו ושקיל כל חלקו בקרקע או לקוחות באחריות הוו ושקיל ליה במעות, הלכך להנך דגרסי שני אחין שחלקו החצי שיש לו ליטול נוטל רביע בקרקע ורביע במעות ולהנך דגרסי שלשה אחין ה"ק מה שיש לו ליטול נוטל מכל אחד מן האחין רביע בקרקע ורביע במעות. וקשה להדין פירושא מדאמרינן על פלוגתא דרב ושמואל מספקא ליה לרב אסי אי יורשין הוו אי לקוחות הוו משמע דוקא אי יורשין הוו וכדרב, אי כלקוחות שלא באחריות הוו וכדשמואל. ויש מפרשים נוטל רביע בקרקע או רביע במעות דמספקא ליה אי יורשין הוו אי לקוחות שלא באחריות הוו ואפילו אם תמצא לומר יורשין הוו מצו מסלקי ליה במעות דאמרי ליה אי הוה אתי בעל חוב קמן בזוזי הוה מסלקינן ליה הילכך נוטל רביע בקרקע או במעות שאם רצו נותנים לו מעות. וגם לפי' זה קשה דנשוי פלוגתא בין רב אסי ורב בהא מילתא דאליבא דרב כיון דיורשין הוו לא מצו מסלקי ליה בזוזי ואליבא דרב אסי אפי' תימא יורשין הוו מסלקי ליה בזוזי. ועוד רביע בקרקע או במעות מבעי ליה רביע רביע למה לי. ועוד שא"א לפרש זה להנך דגרסי ג' אחין. הילכך הפירוש הא' עיקר. ודרב אסי מלתא באפי נפשה היא ולאו למימרא דמספקא ליה אי כרב אי כשמואל אלא מספקא ליה אי יורשין הוו אי לקוחות באחריות הוו. ולרב אלפסי ז"ל יש פירוש אחר כתבתיו בפ' בית כור. וכבר איפסיקא הלכתא בהדיא בפרק בית כור כרב דאמר בטלה מחלקת.
ולענין שני אחין שחלקו אחד נטל חלקו קרקע ואחד נטל כספים ובא בעל חוב וטרף קרקע מאחד מהן פסקי רבוואתא ז"ל כלישנא קמא דאמרי אזל האי ושקל פלגא בכספים בהדיה, ואע"ג דלפום לישנא בתרא לא שקיל כיון דבלישנא קמא אמרינן פשיטא האי ברא והאי ברא הכין קיי"ל. וכן פסק הרב אלפס ז"ל. וי"א דודאי כלישנא בתרא קימא לן לדינא דתלמודא דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי הלכך כיון דבעל הקרקע לא משלם לבעל כספים אי מגנבי (ל)בעל כספים נמי לא משלם לבעל קרקע [אם טרף] בעל חוב חלקו, אבל עכשו שתקנו הגאונים ז"ל למגבי ממטלטלי דיתמי ונמצא דבעל כספים נמי נכנס בספק בעל חוב הילכך ניחא ליה לשלם לבעל קרקע אי טרפי מיניה כדי שישלם לו בעל הקרקע אי גבי מיניה בעל חוב כספים, (אלא) [ולא] דיקא הדין סברא שלא תקנו הגאונים ז"ל לגבות ממטלטלי דיתמי אלא במקום שאין שם קרקע אבל במקום שיש קרקע דמשתלם מיניה מן דינא לא תקנו לגבות מן המטלטלין, ועוד שאם נטל אחד זבורית ואחד בינונית מבעל זבורית משתלם בדינו דכיון שבררנו למעלה שיכול לפרוע חובו מאחד מן האחין אין לו לטרוף אלא למי שיש בידו זבורית וכל שכן דאין לו להשתלם מכספים שהם עדי עדית. הרב ר' יונה ז"ל.
ועלה בידנו מדבריו דאפילו בזמן הזה כל היכא דאיכא קרקע אין גובין מן היתומים ממטלטלי ואפילו מן המעות שהניח להן אביהן, וגבי שני אחין שחלקו אין בעל חוב יכול לגבות אלא מאותו שהזבורית בחלקו. ולעקר דברי הגאונים ז"ל שפסקו הלכה כלישנא קמא באחד נטל קרקע ואחד נטל כספים, כתב הרב ז"ל דהיינו טעמא משום דכי אמרינן אדרבה זיל לאידך גיסא דאמר ליה להכי שקלי כספים דאי מגנבי לא משתלימנא מינך להכי שקלת ארעא דאי טרפי לה לא משתלימנא מינאי, היינו דוקא אליבא דרב אסי דמספקא ליה אי יורשין הוו אי לקוחות שלא באחריות דמו. והילכך מספיקא מוקמינן ממונא בחזקת מריה ומצי אמר ליה בעל כספים להכי שקלת ארעא דאי טרפי לה לא משתלמנא מינאי דכלוקח שלא באחריות את, ואע"ג דאי נטלו שניהם קרקע גובה רביע בקרקע רביע במעות שאני קרקע דבחזקת מרה קיימא כל היכא דאיתה, ומיהו למאן דפשיטא ליה דכיורשין הוו לא אמרינן האי טעמא דאמר לה להכי שקלת ארעא דאי טרפי לה מינך לא משתלימנא מינאי. ומשום דבלישנא קמא בעי למימר דאפילו לשמואל דאמר כלקוחות שלא באחריות הן וחוזר בעל הקרקע להשתלם מבעל כספים ומשום דלא עלה על הדעת שיכניס הוא עצמו לבית הספק יותר מאחיו, משום הכי קאמר אדרבא זיל לאידך גיסא דאם תמצא לומר דכלקוחות שלא באחריות (אם) [הם] אמר ליה בעל קרקע לבעל כספים וכו' דהא כיון דבעל כספים נמי הכניס עצמו לספק גנבה כאלו נטלו שניהם קרקע דמי. ולשמואל כי היכי דבקרקע וקרקע ויתר ה"ה נמי בכספים, ולרב אסי דמספקא ליה אם ויתר אם לאו מוקמינן ממונא בידא דמאן דתפיס ליה, והלכך לדידן דפשיטא לן כרב דאמר כיורשין הן אתי בעל קרקע ומשתלם מבעל כספים חלקו. והאי פירושא אתי שפיר למאי דכתבינן דמספקא ליה לרב אסי אי יורשין הוו אי לקוחות הוו שלא באחריות, אבל הנך דמפרשי דפשיטא ליה לרב אסי דלא ויתר אלא דמספקא ליה אי יורשין הוו ונוטל חלקו בקרקע אי לקוחות באחריות הוו ונוטל במעות לא מסתגי הדין פירושא. ומ"מ כל הגדולים ז"ל הסכימו לפסוק כלישנא קמא.
והוי יודע דהא איפסיקא הלכתא כרב [ולאו] לטעמיה דאיהו ס"ל האחין שחלקו יורשין הן, וקסבר יש ברירה, ואנן קיי"ל דבדאוריתא אין ברירה, אלא היינו טעמא דפסקו הלכה כרב משום דלהא מילתא כיורשין דמו משום דעל [דעת] כן חלקו. והשתא ניחא הא דקשיא [דרב אסי הכא מספק"ל אי כיורשין דמו ובגיטין פ' השולח] פשיטא ליה דאמר משמיה דר' יוחנן האחין שחלקו הרי הן כלקוחות.
<h2>דף ט:</h2>
מתני' כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו. פי' כל שפשעתי בשמירתו חשוב כאלו הכשרתי וזמנתי את נזקו. בגמ' שני לן. הכשרתי מקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו. פי' אם זמנתי מקצת נזקו חשוב עלי כאלו הכשרתי כל נזקו ובגמ' מפרש לה. נכסים שאין בהם מעילה, כלומר אינו חייב אלא בנכסים שאין בהם מעילה, אבל יש בהם מעילה פטור מנזקיהם דשור רעהו אמר רחמנא ולא של הקדש. וה"ה לנזקי בור שן ורגל ולנזקי גופו כדכתבינן לעיל. ובגמ' מפרש למעוטי מאי קתני שאין בהן מעילה ולא קתני שאינן של הקדש. של בני ברית. מפרש בגמ' למעוטי דנכרי, ואע"ג דקתני לה לקמן שור של ישראל שנגח שור של נכרי פטור תני והדר מפרש. נכסים המיוחדים מפרש בגמ' למעוטי נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר וכר' יהודה דאמר והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית עד שתהא מיתה והעמדה בדין כאחד כלומר בבעלים שהן בני תשלומין לאפוקי אם מכרו או נתנו דלכ"ע חייב. וכיון דאוקימנא סתם מתני' כר' יהודה משמע דקי"ל כותיה. חוץ מרשות המיוחדת למזיק, פי' קאי ברשות המזיק א"ל תורך ברשותי מאי בעי. ורשות הניזק והמזיק כשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי (כפל) [נזק] במיטב הארץ. פליגי בה רב חסדא ור' אלעזר רב חסדא מפרש חצר השותפין חייב בה על השן ועל הרגל וה"ק חוץ מרשות המיוחדת למזיק ופטור. ורשות הניזק והמזיק כשהזיק חב המזיק. ור' אלעזר סבר חצר השותפין פטור בה על השן ועל הרגל וה"ק חוץ מרשות המיוחדת למזיק ורשות הניזק והמזיק נמי פטור. כשהזיק חב המזיק לאיתויי קרן אליבא (דרב) [דשמואל] דפירש תנא שור לרגלו ומבעה לשנו ואלו קרן שיריה. (ולשמואל) [ולרב] דאמר תנא שור לכל מילי דשור לאיתויי הא דתנו רבנן להביא שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר שהזיקה בהמה ברשותן תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם.
גמ' תנו רבנן [כל] שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו כיצד שור ובור שמסרן לחרש שוטה וקטן והזיקו חייב מה שאין כן באש ואסיקנא דלריש לקיש דאמר לא שנו אלא במסר לו גחלת ולבה אבל מסר לו שלהבת חייב, הכא בשור קשור ובור מכוסה, פי' שור קשור כראוי ובור מכוסה כראוי, וכי תימא מאי שנא הכא ומ"ש הכא דכי היכי דאם מסר לו גחלת פטור בור מכוסה ושור קשור נמי לפטר, שור דרכיה לנתוקי ובור דרכיה לנתורי גחלת מעמיא עמיא. פי' גבי שור ובור פשע במסירתן לחרש שוטה וקטן משום דאורחייהו למשמש ולנתורי כסוי הבור ולנתוקי השור, אבל גחלת לא עבידי ללבותה אלא שבקי לה למעמא. ולר' יוחנן דאמר אפילו שלהבת פטור דכותה בשור מותר ובור מגולה ומ"ש הכא ומ"ש התם פי' דקס"ד דטעמא דר' יוחנן משום דקטן בר שמור הוא וכיון שכן כי היכי דפטר באש אפילו מסר לו שלהבת בבור מגולה ושור מותר נמי לפטריה ופריק התם צבתא דחרש קא גרים הכא לאו חרש קא גרים, פי' הא דפטר ר' יוחנן אפילו מסר לו שלהבת לאו משום דקטן בר שמור גמור הוא, אלא משום דצבתא דחרש קא גרים דלא הוה ליה לאסוקי דעתיה שיוליך האש כדי להזיק, אבל גבי שור מותר ובור מגולה חייב דהא מעשיו וממונו ניהו דקמזקי ושמירת קטן לאו שמירה מעולה היא, והכא דקתני שור ובור שמסרן לחרש שוטה וקטן ריבותא היא דאע"ג דחרש וקטן עבדי קצת שמור אפי' הכי חייב דלאו בני שמור גמור הן. וקי"ל הלכה כר' יוחנן. הלכך מסר להן אשו פטור ואפי' מסר להן שלהבת. ובור מגולה ושור מותר חייב, אבל בור מכוסה ושור קשור פטור דליכא פשיעא במסירתו להן. ואית דפסקי הלכה כר"ל דהא משמע דחזקיה רביה דר' יוחנן אמרה והכין משמע מדאקשינן בשמעתין להדיא מהא דר"ל מקמי דאיתינן הא דר' יוחנן.
<h2>דף י.</h2>
פיס' הכשרתי מקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו. תנו רבנן הכשרתי מקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו כיצד החופר בור תשעה [ובא אחר] והשלימה לעשרה האחרון חייב פי' האחרון חייב גם בנזקין והראשון פטור לגמרי דקי"ל כרבנן דפליגי עליה דר' ולקמן פרק שור שנגח את הפרה מפרש טעמא דכתיב כי יכרה איש אחד ולא שנים, ולחיובא בתרא קאתי ולא קמא, דאמר קרא והמת יהיה לו ההוא דקא עביד מיתה, והחופר בור שמנה ובא אחר והעמיקו טפח אומדין כמה אחרון ראוי ליחייב בשביל טפח, ואם חפר הראשון עשרה והשני העמיקו הראשון חייב בין במיתה בין בנזקין והשני פטור מן הכל. מתקיף לה ר' זירא ותו ליכא והא איכא מסר שורו לחמשה בני אדם ופשע בו אחד מהם והזיק חייב, היכי דמי אילימא דבלא איהו לא מנטר פשיטא דהא איהו גרים כולי נזקא אלא דבלא איהו מנטר מאי קא עביד, פי' אם הניחו בידם והלך לו מאי קא עביד ומיהו אם בשעה שהניחו בידם אמרו על כלנו מוטל לשמרו אם אינך שומרו עמנו גם אנחנו לא נשמור אותו כלן חייבין. ובתו' כתבו דאפילו אמרו לו בשעה שהניחו בידם אם אינך שומר עמנו גם אנחנו לא נשמור עמך הרי [הם] חייבין והוא פטור דכיון שקדם וסלק עצמו משמירתו והניחו בידם והם יכולין לשמרו הרי נתחייבו בשמירתו. ולפי זה לא תמצא שיהיו נתחייבו בשמירתו. ולפי זה לא תמצא שיהיו כלן חייבין אלא בשהניחוהו כלן ביחד.
<h2>דף י:</h2>
תניא חמשה שישבו על הספסל ובא אחד וישב עליו ושברו אחרון חייב, ואמר רב פפא כגון פפא בר אבא. פירש רבינו שמואל ז"ל כגון פפא בר אבא שהיה אדם גדול משונה ועב ולאדם כמוהו אין סתם ספסל שאיל אבל שאר בני אדם סתם ספסל שאיל לכל הבא לישב עליו דלכך הוא עשוי, ומתוך כך פטר בני אדם שישבו על ספסל אלמנה אחת ושברוהו. היכי דמי [אילימא דבלאו] איהו לא מתבר פשיטא, פי' השתא לא מסיק תלמודא אדעתיה מאי דמקשה לקמן ולימא להו לדידי בלחוד לא הוה מתבר דאי מסיק אדעתיה מאי קאמר פשיטא, (מאי קאמר עשי') אדרבה תיקשי אמאי אמרה, ואלא דבלא איהו נמי מתבר מאי קא עביד, לא צריכא דבלא איהו מתבר בתרתי שעי והשתא אתבר בחד שעתא דאמרי ליה אי לא את הוה יתבינן פורתא וקיימינן, ולימא להו אי לא אתון לדידי לחוד לא הוה מתבר, לא צריכא דקא סמיך עלייהו, פי' הוא נסמך עליהן ומחמת כובדו אינן יכולין לקום עד שנשבר. ועלה בידנו משקלא וטריא דתלמודא דכל [שהיו] הראשונים יכולין לקום כשיש שם האחרון כלן חייבין. ואיכא דמפרשי והוא שיהיו כלן משונים וגסים הא לאו הכי האחרון לבד [חייב] אם הוא [משונה ועב] דסתמו מושאל הוא לראשונים ואינם עבים, ומה שלא העמידו הבריתא כי הא משום דהא פשיטא. וי"ל כל שהאחרון עב ומשונה גם הראשונים חייבין אע"פ שאינן משונים כיון שיכולין לקום ולא קמו דסתמא אינו מושאל שישבו עליו אם אותו אחרון שהוא עב ומשונה. והראשון נראה עקר. וי"מ דהא דאוקים רב פפא מתניתא כגון (אדא) [פפא] בר אבא סוראה משום דבעי לאוקומה בדסמיך עלייהו במסקנא ודוקא כגון פפא בר אבא שהיה עבה ומשונה וסמיכתו עליהן מונעתן מלקום אבל איניש אחרינא שאין סמיכתו עליהן מונעתן מלקום כלן חייבין, והתלמוד נושא ונותן לפרש שנוייא דרב פפא דהיכי דמי, ולשקלא וטריא דתלמודא אין חלוק בין שיהיו כלן כגון פפא בר אבא סוראה בין שיהו כסתם בני אדם, ולפי זה כל שישבו בני אדם הרבה על הספסל ונשבר כלן חייבין ואע"פ שמחמת אונס שהיו כבר יושבין עליו ולא היה נשבר וכשישב האחרון נשבר כיון שהראשונים היו יכולין לקום כשישב האחרון כלן חייבין, וזו היא דעת ר' עזריאל ורת"ם ז"ל.
פיס'. חבתי בתשלומי נזקו, חבתי בנזקו לא קתני אלא בתשלומי נזקו תנינא לההיא דתנו רבנן תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלין בנבלה ואסיקנא לא נצרכה אלא לפחת נבלה, והא דאמרינן בפרק המניח כחש כשעת העמדה בדין משום דקרנא דתורך קבירא ביה התם הוא דלא מת ויש לו להמתין שמא יתרפא אבל הכא מיד היה לו למכרה. ושמעינן מינה שאין הפחת על הנזק אלא משעה שידע, וכתב ר' מאיר הלוי ז"ל דאפילו לא ידע נזק והוזל בשר ביני ביני אין פחת זה על המזיק שלא הודיעו דאמר ליה [לא] אסיקית אדעתא שהוית זילא בשרא אבל אם נפסד הבשר מעצמו כגון שהסריח הפחת על המזיק עד שעה שידע הניזק.
לימא פחת נבלה תנאי היא דתניא אם טרף יביאהו עד יביא עדים שנטרפה באונס ופטור, אבא שאול אומר יביא עדודה לב"ד פי' מלשון יאכל עד מאי לאו בהא קא מפלגי דמר סבר פחת נבלה דמזיק דהיינו תנא קמא, ואבא שאול סבר פחת נבלה דניזק, והיינו דאשמעינן קרא יביא עידודא לב"ד לשום כמה פחתה משעת מיתה ומנכין למזיק, דאי לשומה ולפרוע בה לנזק פשיטא דהא כתיב ישיב אפילו סובין. ואסיקנא דבטרח נבלה קא מפלגי וכגון דשויא בבירא זוזא ואגודא דבירא שויא זוזא ת"ק סבר טורח על הניזק ואבא שאול סבר טורח על המזיק, וקי"ל כאבא שאול וכדתניא אחרים אומרים כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו מלמד שעל בעל הבור להעלות השור מבורו. ונראה מדברי התוס' שאע"פ שעל בעל הבור להעלות כיון שהנבלה שוה בבור זוזא כל מה שפחת מההוא זוזא על הנזק הוי והוא שידע הנזק קודם שפחתה, וכן הדין אם מתה במדבר שמין כמה היא שוה ביישוב ובמדבר והבעלין חייבין ליטפל בה, ואם פחתה ביני [וביני] פחתה דניזק הוא. ואין זה נראה דכיון שהטורח מוטל על המזיק נראה שכל מה שפחתה קודם שהעלה אותה עליו הוא, וכן הדין אם מתה במדבר. ומהא דאמר ת"ק דאבא שאול יביא עדים לב"ד ויפטר יש מקשים למ"ש ר"ת ז"ל דמי שנתחייב לחברו שבועה דאוריתא ועד אחד מסייעו פטור והא הכא לא מפטר אלא בשני עדים. וכי תימא עדים דקתני לאו דוקא אלא בעד אחד סגי הא ליתה דהא אמרינן כל מקום שאמרה תורה עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד. ומורי הרא"ש נ"ר תרץ דת"ק מוקי לקרא במקום רואים דאל"כ מאי קמ"ל, וס"ל כאיסי דדריש בפרק האומנין אין רואה הא יש רואה יביא עדים ויפטר כלומר ואינו נפטר בשבועה ומשמעות דורשין איכא ביניהו. ומסקנא דשמעתין דבכלהו אבות נזיקין פחת דנזק הוי משעה שידע חוץ מגנב וגזלן דלא מיבעיא דלא הוי פחת עלייהו אלא אפילו למישם להם בדמים הנבלה או שברי הכלי לאו כל כמיניה אלא נותן להן כעין מה שגזל בהמה או כלים או מעות, והכין איתא בהדיא בירושלמי וכדכתבינן ליה לעיל.
<h2>דף יא.</h2>
אמר עולא אמר ר' אלעזר שליה שיצתה מקצתה ביום ראשון ומקצתה ביום שני מונין לה מיום ראשון, פי' דחישינן שמא יצא ראשו של ולד דהוי כרובו ומאותו יום טמאה לידה, אמר מאי דעתיך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא דקא מטהרת לה מראשון, אלא אמר רבא לחוש חוששת וממנא לא מניא אלא משני, ואע"ג דיום חמשה עשר לראשון הוי ספק ספקא שמא (לא) יצא ראשון בראשון ואם תמצא לומר לא יצא אימור זכר הוה והשתא קימא בימי טוהר, מ"מ כיון שאכתי אית בה ספקא אחרינא דהוה לן לטהורי מספק ספקא כגון שראתה ביום מ"א ליום ראשון שמא לא יצא רוב הראש ביום ראשון ואכתי הויא בימי טוהר [ואפילו יצא רוב דלמא נקבה היא] ותרויהו לא אפשר לטהורי דקא סתרן אהדדי והלכך לא מטהרינן חד מיניהו.
ומאי קמ"ל דאין מקצת שליא בלא ולד. פי' אי [יש] מקצת שליא בלא ולד לא חיישינן ליום ראשון משום דהוי ספק ספקא ספק שמא היתה בלא ולד ואפילו תימצי לומר שהיה בה ולד שמא לא יצא רובו, והילכך הוה מטהרי ליה לבעלה מספק. והשתא דאמר ר' אלעזר חוששת שמעינן מינה דאין מקצת שליא בלא ולד. תנינא שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה סימן ולד באשה סימן ולד בבהמה פי' השליא טפלה לולד וכל שנאסר הולד השליא אסורה והלכך אם יצתה מקצתה אפילו מה שבפנים אסור דחישינן שמא יצא ראשו של ולד דהוי כרובו וחשיב כילוד ולא מטהרת ליה שחיטת אמו, וש"מ דאין מקצת שליא בלא ולד דאי הות מקצת שליא בלא [ולד] הוה שרינן לה מספק ספקא. אי ממתני' הוה אמינא יש מקצת שליא בלא ולד וגזרה מקצתה אטו כלה קמ"ל, פי' הוה אמינא דשליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה והיינו טעמא דלמא אתו למטעי בין יצתה מקצתה לכלה פי' לרובא דחשיב ככולה, דמימר אמרי כי היכי דכי יצתה מקצתה שרי מה שבפנים משום דכתיב כל בבהמה תאכלו ה"ה נמי יצתה רובא שרי מה שבפנים, והלכך באשה שאין מקום בזה לטעות לא חיישינן לה כלל קמ"ל דאין מקצת שליא בלא ולד והלכך באשה נמי חוששת. ומשמע משמעתין דאי הוה ספק ספקא שרא לכ"ע. ואיכא למידק מדאמר ר' אלעזר על הא מתני' דשליא שיצתה מקצתה לא שנו אלא שאינה קשורה בולד אבל קשורה בולד אין חוששין לולד אחר, ושאינה קשורה ספק ספקא הוא שמא ולד זה היא או שמא נימוח שפיר שליא זו ושליא של ולד זה כדתני התם בבריתא ואם תמצא לומר נמוח שפיר של שליא זו אכתי איכא ספק ספקא אחרינא שמא לא יצא ראשו ולא רובו. וי"ל בריתא דקתני שמא נמוח שפיר של שליא זו דוקא בשליא שלאחר הולד בכי הא הוא דמספקא לן שמא היא של ולד אבל שליא של קודם הולד לא תלינן לה בולד כלל הלכך בשאינה קשורה ליכא אלא חד ספק ספקא שמא יצא ראשה או רובה אבל לשמא לא היה בה ולד לא אמרינן דהא אין שליא בלא ולד.
<h2>דף יא:</h2>
ואמר עולא אמר ר' אלעזר בכור שנטרף בתוך ל' יום אין פודין אותו. פרת"ם ז"ל שנעשה טרפה ועדין הוא חי דאי בשמת פשיטא דהא מבן חדש כתיב ואפילו קים לן בגויה דכלו לו חדשיו לא הוי בכלל פדיון, והכי משמע במנחות פרק הקומץ רבה דפריך מהא למאן דמחייב בכור שיש לו שני ראשים נותן עשר סלעים לכהן דהוה ליה כטרפה משום דכל יתר כנטול דמי, וכן תני רמי בר חמא מתוך שנאמר אך פדה תפדה יכול אפילו נטרף בתוך ל' יום ת"ל אך חלק, פי' ונעשה טרפה אע"ג דהגיע לכלל זמן פדיון.
ואמר עולא א"ר אלעזר האחין שחלקו שמין מה שעליהן מה שעל נשיהן על בניהן ועל בנותיהן אין שמין. פי' שמין מה שעליהן כמו ששוה עתה אבל מה שבלה אין שמין, (מה שעליהן) ועל בניהן ועל בנותיהן אין שמין משום דמגו דמתביישין לבא לב"ד מעקרא מחלי אהדדי. וגרסינן בירושלמי בגדים של נשיהן ושל בניהן ושל בנותיהן של רגל ושל שבת שמין.
אמר רבא שומר שמסר לשומר חייב ולא מבעיא שומר שכר שמסר לשומר חנם דגרועי גרעא לשמירתו אלא אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר חייב דאמר ליה את מהימנת לי בשבועה איהו לא מהימן לי. והיכא דאיכא סהדי שנאנסה ביד שני מפטר שומר ראשון, ואי שומר שני גברא (ממונא) [מהימנא] הוא אי נמי המפקיד רגיל למסור לו פקדונותיו בכי הא לא מצי אמר את מהימן לי איהו לא מהימן כדאיתא בפרק המפקיד [ושם] נאריך בזה.
ואמר עולא א"ר אלעזר הלכה גובין מן העבדים א"ל רב נחמן לעולא א"ר אלעזר אפילו מיתמי. פי' מי אתי לה מטעם דחשיב להו כקרקע, א"ל לא מיניה, כלומר אין גובין מן העבדים אלא מיניה, מיניה אפילו מגלימא דעל כתפי', כלומר ומאי קמ"ל עולא בעבדים, הכא במאי עסקינן כגון שעשאן אפותיקי כדרבה דאמר רבה עשה עבדו אפותיקי לאחד ומכרו בעל חוב גובה ממנו עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל [חוב] גובה ממנו וכיון דמוקמינן לה בשעשאן אפותיקי כ"ש שגובין מן היתומים דלא יפו החכמים כח היתומים יותר מן הלקוחות אע"ג דלא שייך בהו טעמא דקלא אית להו, ומיהו בשורו אפותיקי נמי גובה מן היתומים דטעמא מאי אמור רבנן אין גובין ממטלטלי דיתמי משום דלא סמכא דעתיה דבעל חוב עליהו בשעת הלואה, דכל היכא דגבי בעל חוב מנכסי לוה ואינן ברשותו מטעם ערב הוא גובה אותן דניכסוהי דבר אינש אינון ערבין ביה, והלכך במטלטלי דלא סמכה דעתיה עליהו לא הוו בכלל ערבות, השתא דגלי דעתיה דסמיך עליהו דהא עשאו לו אפותיקי גובה מהן אפילו מן היתומים, ומן הלקוחות נמי היה גובה אלא משום דשור לית ליה קלא חיישינן לתקנת הלקוחות. והכי נמי משמע מדאמרינן בכתובות באשלי דקמחוניא אשה גובה פורנא מהן משום דרוב עסקיהן היה בהן ועליהו סמכן דעתיהו, והלכך אע"ג דמטלטלי לכתובה לא משתעבדי בהנך דסמכי דעתן עליהן משתעבדי. ומהאי טעמא הוא דתקינו הגאונים ז"ל לגבות ממטלטלי דיתמי בזמן הזה לפי שעקר ממונו של אדם הן מטלטלין. עלה בידנו דהעושה עבדו אפותיקי בעל חוב גובה ממנו בין מן הלקוחות בין מן היתומים ומשמע דאפילו באפותיקי סתם היא. עשה שורו אפותיקי אינו גובה לא מן הלקוחות ולא מן היתומים לפי' התוס'. ולאידך פי' גובה מן היתומים ולא מן הלקוחות, ונפקא מינה לדידן להיכא דנפיק עליה דלוה שטר שכתוב בו מטלטלי אגב מקרקעי דאי אמרינן מדינא משתעבד גבי ליה בעל האפותיקי אם קדם זמנו ואם הם שוים יחלוקו, ואם אמרינן מדינא [לא] משתעבד [בין שוים] בין קודם האפותיקי נמי יהבי ליה להך דשעבד ליה מטלטלי אגב מקרקעי דלא שבקי להך דמשעבד ליה מדינא ויהבי להך דמשתעבד מתקנת הגאונים. הא דאמרינן מיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה דוקא בשיש לו שתים דהא אמרינן בפרק המקבל דמסדרין לבעל חוב. אי נמי בטלית ששוה מאה מנה שמלבישין אותו טלית הראויה לו ודלא כר' עקיבא דאמר כל ישראל ראויין לאותה אצטלית. ור"ת ז"ל פסק דאין מסדרין אלא בערכין אבל לא בבעל חוב, ובמקומה פרק המקבל נאריך בה בע"ה.
<h2>דף יב.</h2>
בתר דנפק אמר להו עולא הכי אמר ר' אלעזר אפילו מיתמי אמר רב נחמן אשתמטן עולא פי' נשמט ממני ולא רצה לומר לי דאפי' מיתמי מפני שירא שלא אקפחנו בהלכות, הות עובדא בנהרדעא ואגבו דייני דנהרדעא בפומבדיתא ואגבו דיני רב חנא בר בזנא, אמר להו רב נחמן זול אהדורי ואי לא מגבינא להו לאפדניכו מינייכו אמר ליה רבא לרב נחמן הא עולא הא ר' אלעזר הא דייני דפומבדיתא מר כמאן ס"ל א"ל אנא מתניתא ידענא דתני אבימי פרוסבול חל על הקרקע ואינו חל על העבדים פי' משום דמלתא דשכיחא תקון רבנן ואין אדם מלוה אלא א"כ יש ללוה קרקע שיהא אחריותו עליו, ואפילו קרקע כל שהוא כותבין עליו משום דלא פלוג רבנן. וא"ת היכי פליג רב נחמן לומר דעבדי לא הוו כקרקע והא קא עבדינהו כקרקע לענין שבועה ואונאה ולענין גזל, תרץ ר' שמואל דודאי לכל מילי דאוריתא חשיבי כמקרקעי כדכתיב והתנחלתם אותם לבניהם אחריכם לרשת אחוזה הקישן הכתוב לאחוזה והכא מיירי בתקנת חכמים כגון פרוזבול וקנין אגב דהוי דרבנן דקרא דערים בצורות אסמכתא בעלמא הוא. ולגבות מיתמי נמי דרבנן הוא דקסבר שעבודא לאו דאוריתא. והאי תרוצא לא סגי אליבא דריבוואתא ז"ל דפסקי כמאן דאמר שעבודא דאוריתא ובעבדים איפסיקא הלכתא בפרק יש נוחלין כרב נחמן דאמר אין גובין מן היתומים, וי"ל להך סברא נמי ניחא דכי אתקינו רבנן דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי עלו בכלל תקנתם עבדים ועבדינהו כמטלטלי.
לימא כתנאי מכר לו עבדים וקרקעות החזיק בעבדים לא קנה קרקעות בקרקעות לא קנה עבדים קרקעות ומטלטלין החזיק בקרקעות קנה במטלטלין במטלטלין לא קנה קרקעות. עבדים ומטלטלין החזיק בעבדים לא קנה מטלטלין במטלטלין לא קנה עבדים, והתניא החזיק בעבדים קנה מטלטלין מאי לאו בהא קא מפלגי דמר סבר כמקרקעי דמי ומר סבר כמטלטלי דמי, אמר רב איקא בריה דרב אמי דכלי עלמא כמקרקעי דמי והא דתניא קנה שפיר והא דתניא לא קנה בעינן דומיא דערים בצורות ביהודה דלא ניידי, פי' דכ"ע מקרא ילפי' דמטלטלי מקנו אגב מקרקעי אלא דקא מיפלגי במקרקעי דניידי אי קנו אגבייהו או לא, ומיהו לכ"ע קרקע אגב קרקע ולא קרקע אגב מטלטלין לא מקני דהא לא אשכחן קניית אגב אלא במטלטלי אגב מקרקעי. איכא דאמרי אמר רב איקא בריה דרב אמי דכ"ע עבדא כמטלטלי דמי והא דתניא לא קנה שפיר והא דתניא קנה בעודן עליו פי' ומדין חצרו, וכי עודן עליו מאי הוי והא חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קנה וכי תימא בעומד והאמר רבא כל שאלו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה. והלכתא בכפות פי' בכפות ידיו ורגליו. והא דאמר רבא בפרק הזורק נתן גיטה ביד עבדה ישן ומשמרתו הרי זה גט ואוקימנא לה בכפות דאלמא נעור אפילו כפות לא קנה. התם בכפות ברגליו ולא בידיו והכא בכפות בידיו ורגליו דהוה ליה חצר המשתמרת לדעתו, והתניא החזיק בקרקעות קנה עבדים התם בעומדין בתוכה וההיא דלא קנה באין עומדין בתוכה, הניחא להך לישנא דרב איקא בריה דרב אמי דאמר עבדא כמטלטלי דמי היינו דאין עומדין בתוכה אין אי לא לא אלא להך לישנא דהא עבדא כמקרקעי דמי למה לי עומדין בתוכה, פי' דהא מדין אגב לא מקנו דאין קרקע נקנה אגב קרקע, ומדין חצרו לא מקנו דהא הוו להו כצבי רץ כדרכו דלא קניא ליה שדהו אפילו עומד בצדה, אלא מהאי טעמא מקנו מדין חזקה כמי שמחזיק בקרקע על דעת לקנות אותו וקרקע אחר, וכיון דמהאי טעמא הוא מאי איריא עומדין בתוכה אפילו אין עומדין בתוכה נמי דהאמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחד מהן קנה כלן, ולטעמיך למאן דאמר עבדא כמטלטלי דמי למה לי עומדין בתוכה והא קי"ל דלא בעינן צבורין, אלא שאני מטלטלי דלא נידי ממטלטלי דנידי אפילו תימא כמקרקעי דמי שאני מקרקעי דנידי ממקרקעי דלא נידי. וכתבו בתו' דלפירש"י ז"ל ה"ה דהוה מצי לאקשויי ולטעמיך אפילו למאן דאמר כמטלטלי דמי למה לי לאוקומי בריתא דוקא בעומדין בתוכה ומדין אגב לוקמה אפילו אין עומדין בתוכה ומדין חזקה דהא לכל מידי דאוריתא כמקרקעי דמי לכ"ע, והדין דשמואל דאוריתא היא. עלה בידנו דעבדא לא מקני אגב ארעא אלא בעומד בתוכה, ואע"ג דקי"ל עבדא כמטלטלי דמי לגבי יתמי כדאפסיק הלכתא בפרק יש נוחלין ובמטלטלין לא בעינן צבורין, שאני מטלטלי דנידי ממטלטלי דלא נידי וכי אמרינן מטלטלי דנידי לא מקנו באגב דוקא מטלטלי דנידי והן בני דעת אבל בהמה מיקניא היא באגב כדאמרינן בפ"ק דקדושין טפח על טפח לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות, ובעומד בתוכה אי בעי נמי למיקניא מדין חזקה ולא מדין אגב קנה ליה בחזקת קרקע כי היכי דקנה קרקע זה בשהחזיק בה על דעת לקנות שניהם. ומטלטלי אגב עבדא לא מקנו אפילו עומדין על גביו נמי, ומיהו היכא דאחזיק בעבד על דעת שיקנה ג"כ מטלטלין שעליו מדין חצרו בכי הא הוא דקנה להו, והוא שיהיה העבד כפות בידיו ורגליו אי נמי ישן וכפות. וקרקע לא מקני אגב קרקע ולא קרקע אגב מטלטלין דבעינן דומיא דערים בצורות.
<h2>דף יב:</h2>
פיס' נכסים שאין בהן מעילה, מעילה היא דלית בהו הא מקדש קדישי מאן תנא א"ר יוחנן ר' יוסי הגלילי היא, פי' מדלא קתני נכסים שאינן של הקדש משמע דאיכא נכסי הקדש דמיחייב בהו כיון דלית בהו מעילה, והשתא למעוטי מאי אי למעוטי קרקעות וגדולי הקדש הא לא מסתבר דהני והני נכסי גבוה הן ומעילה מאי מהניא לשוויי בכלל נכסי גבוה הני טפי מהני, אלא ודאי מתני' אתי למעוטי קדשים קלים דלית בהו מעילה וקרינן בהו רעהו משום חלק בעלים ומני ר' יוסי הגלילי הוא דאמר קדשים קלים ממון בעלים הן דתניא ומעלה מעל ביי' לרבות קדשים קלים שהן ממונו דברי ר' יוסי הגלילי פי' ומדקאמר שהן ממונו ש"מ בכל מידי חשיב להו ממונו ולא לענין קרבן אשם בלבד ויליף לה מדהדר כתב רחמנא או עשק את עמיתו דאלמא רבינהו קרא דלהוו בכלל עמיתו, והא דתנן המקדש בחלקו בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים לימא דלא כר' יוסי הגלילי, פי' אי הוה אמרינן דמתני' נכסים שאין בהן דין מעילה קתני ואתי ככ"ע כדמוקי לה רבא לקמן, ור' יוסי הגלילי לא אמרה אלא לענין אשם ניחא, אבל השתא דמוקמת מתני' כר' יוסי הגלילי ואמרת דבכל מידי חשיב להו ר' יוסי הגלילי בכלל רעהו א"כ לימא דהך מתני' דקדושין דלא כר' יוסי היא. אפילו תימא ר' יוסי הגלילי כי אמר ר' יוסי הגלילי מחיים לאחר מיתה לא אמר.
דעת רש"י ז"ל דשלמים לאחר שחיטה לאו ממון בעלים הוא ואפילו חלק הבעלים ומתני' דקתני המקדש בחלקו וכו' אחלקי בעלים נמי קאי ומשום דחזה ושוק (מקרי שפיר) הוי חלק הכהנים [מקרי שפיר] שאר הבשר חלק הבעלים. והכי נמי אמרינן בפ"ב דביצה דאחר שחיטה בעלים נמי כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו. בעלי התו' אומרים דשלמים אפילו לאחר שחיטה מיקרו ממון בעלים אליבא דר' יוסי הגלילי ומתני' דקדושין אחזה ושוק דהוו חלק כהנים קאי, והא דאמרינן בביצה דבעלים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו הני מילי לענין נדרין ונדבות דאין קרבין ביום טוב משום דעקר שחיטה משום גבוה קא אתי ולא משום אכילת בעלים והוה ליה לכם ולא לגבוה. ולפי פי' רש"י ז"ל הכי מקשה ומחיים מי אמר, כלומר במידי דבר הקרבה הוא מי א"ר יוסי הגלילי דהוי ממון בעלים אפילו מחיים, ובא להקשות על דברי ר' יוחנן שמעמיד דברי ר' יוסי אפילו בשלמים והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה וכו', דאלמא לא אמר ר' יוסי אלא בבכור בחוצה לארץ ומשני מתנות כהונה קאמרת שאני מתנות כהונה וכו', כלומר במתנות כהונה בבכור אין הכי נמי דלא אמרה ר' יוסי כל היכא דחזי להקרבה, ורבינא דאמר משום דר' יוסי מודה במתנות כהונה משום הכי לא קאמר דכי אמר רב נחמן אליבא דרבנן דלא כר' יוסי ואוקי דברי ר' יוסי אפי' במתנות כהונה ובבכור בזמן הזה. ומיהו בשלמים אע"ג דחזו להקרבה ממון בעלים ניהו אליבא דר' יוסי. וקשה על זה דהא בהדיא קתני בן עזאי אומר לרבות שלמים ופרש"י ז"ל דבן עזאי לפרושי דר' יוסי הגלילי אתי, וא"כ היכי ס"ד דמקשה דלא אמרה ר' יוסי אלא בבכור בחוצה לארץ דלא קאי להקרבה, ואפשר שמקשה היה סבור דבן עזאי פליג אדר' יוסי אי נמי סבר כאבא יוסי בן דוסתאי דאמר לא אמר בן עזאי אלא בבכור בזמן הזה אבל שלמים ומעשר ממון גבוה הוא וכדמפרש רבינא לאבא יוסי בן דוסתאי לקמן.
ובתו' פי' דקס"ד מעיקרא דבמתני' קדושין נמי אמרינן כי אמר ר' יוסי מחיים אבל לאחר שחיטה לא וההיא מתני' במתנות כהונה היא כדפרישית לפי דברי התו', ומשום הכי מקשה ליה ומחיים מי אמר כלומר במתנות כהונה והא תנן בכור מוכרין אותו תמים חי, פי' מה שאין כן במעשר כדאיתא לקמן, בעל מום חי ושחוט, ומקדשין בו את האשה פי' ואפילו בתמים חי, ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא בכור בזמן הזה דכיון דלא חזי להקרבה אית להו לכהנים זכייה בגויה אבל בזמן שב"ה קיים דחזי להקרבה לא, פי' לא אמר דמקדשין בו את האשה. ואיתיביה רבא לרב נחמן ומעלה מעל ביי' לרבות קדשים קלים שהן ממונו דברי ר' יוסי הגלילי ומשום דס"ל לרבא דההיא מתני' לקושטא דמלתא לא אתיא כרבנן דלרבנן אפילו בכור בזמן הזה ואפילו בעל מום לא חשיב ממונו כדבעינן למכתב. משום הכי מקשה ליה מדר' יוסי הגלילי ומלתיה דר' יוסי בכל קדשים קלים נאמרה ואפילו בבכור, ומשמע דבכור דומיא דשלמים דחזו להקרבה ואפילו הכי קרי ליה ממונו ומ"ה מקשה מינה לרב נחמן, ומשני רבינא בכור בחוצה לארץ ואליבא דר' ישמעאל דאמר אם באו תמימים יקרבו [פי'] כשאמר ר' יוסי דקדשים קלים ואפילו בבכור הוי ממונו בבכור בחוצה לארץ דוקא אמר אליבא דר' ישמעאל. באו אין לכתחלה לא, פי' אין צריך להביאם כדמפר' פ' אלו קדשין א"ר ישמעאל שכל הקדשים אין להן פרנסה במקומן חוץ מבכור ומעשר שיש להן פרנסה במקומן שנאכלין במומן, ור' עקיבא פליג עליה בתמורה פרק ואלו קדשין ואמר לא יקרבו דדריש לה מהקשא ממקום שאתה מביא מעשר אתה מביא בכור פי' למעוטי חוצה לארץ שאין שם מעשר, והא דלא אוקי לדר' יוסי כר' עקיבא משום דדומיא דשלמים קתני דבני הקרבה נינהו. ורב נחמן לעיל הוה מצי לאוקומי מתני' דקתני בכור מוכרין אותו תמים חי וכו' אפי' בזמן שב"ה קיים ובבכור בח"ל, אלא דלא ניחא ליה לאוקומה כר' שמעון בלחוד. ואם איתא לישני ליה הא ר' יוסי הגלילי הא רבנן, פי' אם איתא דר' יוסי הגלילי אפילו במתנות כהונה קאמר דמחיים הוי ממוניה פשיטא דרב נחמן לא אמרה אליבא דר' יוסי הגלילי ומה ראה אביי להקשות ממנה, ורבינא היכי אוקי מילתיה דר' יוסי הגלילי בבכור בחוצה לארץ לימא איהו דאמר כרבנן. ה"ג אלא מתנות כהונה שני דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו, פי' מדרבינא שמעינן דר' יוסי הגלילי לא אמרה למלתיה במתנות כהונה דחזו להקרבה דהנך אפי' מחיים ממון גבוה ניהו, והלכך במתני' דקדושין לא מתרץ כאן מחיים כאן לאחר שחיטה אלא מתנות כהונה שאני. ונמצא עכשיו לפום מסקנא דשמעתין דאפי' לר' יוסי הגלילי מתנות כהונה לא הוו ממון בעלים אפילו מחיים כל היכא דקיימי להקרבה, ושלמים בין מחיים בין לאחר מיתה הוו ממון בעלים. ומיהו קשיא להדין פירושא הא דאמרינן בפ"ב דקדושין גבי המקדש בחלקו לימא מתני' דלא כר' יוסי הגלילי ומסיק כי אמר ר' יוסי הגלילי מחיים דייקא נמי דקתני המקדש בחלקו דמשמע לאחר שחיטה ולפום מאי דפירשו בתוס' דההיא מתני' בחלק כהנים בלחוד היא אתיא ההיא סוגיא כמאי דס"ד מעקרא ולא אתיא כמסקנא דשמעתין דהכא.
ומורי הרא"ש פירש דההיא מתני' דקתני המקדש בחלקו וכו' אחלק בעלים נמי קאי כמו שפרש"י ז"ל, ועל חלק בעלים קאמר התם כי קאמר ר' יוסי מחיים לאחר שחיטה לא קאמר, דבחלק כהנים פשיטא ליה דלא שנא מחיים ל"ש לאחר שחיטה כל דחזו להקרבה ממון גבוה הוא, וכונת המתרץ בשמעתין כד שני כי אמר ר' יוסי מחיים אחלק בעלים הות, אלא שהמקשה טעה וסבר דאמתנות כהונה נמי קאמר. ומשום הכי קשיא ליה דהא מדרבינא שמעינן דבמתנות כהונה דחזו להקרבה לא אמרה ר' יוסי ואפילו מחיים, ופריק מתנות כהונה קאמרת שאני מתנות כהונה דכי קא זכו משלחן גבוה קא זכו, כלומר ואנא לאו במתנות כהונה קא מפליגנא בין מחיים לאחר שחיטה אלא בחלק בעלים. בין לפי' זה בין לפי התוס' קשה דרבינא דמחמיר בבכור יותר מבשלמים היינו טעמא משום דבכור קדושתו מרחם כדלקמן ובחזה ושוק דליתיה להאי טעמא משמע דלא חמור משלמים בחלק הבעלים. ולפי רש"י ז"ל אתי שפיר.
ופירשו בתו' דלמסקנא דשמעתין לא מתוקמא הא דתנן בכור מוכרין אותו תם חי וכו' ומקדשין בו את האשה אלא כר' יוסי אבל לרבנן אפילו בכור בזמן הזה לא הוי בכלל רעהו, והכי נמי משמע מדאקשי רבא לרב נחמן דאוקמה בבכור בזמן הזה מדר' יוסי ואי הות מתוקמא כרבנן לא הוה מקשה ליה הכין, ואע"ג דאמרינן ואם איתא לימא הא ר' יוסי הגלילי הא רבנן ה"ק אם איתא דר' יוסי הגלילי אפילו במתנות כהונה קאמר דממון בעלים הן ע"כ מתני' דלא כר' יוסי ולית לה אוקמתא אלא אליבא דרבנן ונימא דרבנן חשבי לבכור בזמן הזה ממון, אבל למסקנא דמתוקמא שפיר כר' יוסי הדרינן למימר דלרבנן אפילו בזמן הזה הוי ממון גבוה. והכי משמע מדפליגי אביי ורבא לקמן בשור פסולי המוקדשין שנגחו ופי' מר יהודאי גאון ז"ל בבכור שור דלא פריק ליה, וכן צריך להיות כמו שיתבאר שם, ומסתמא בימיהם פליגי, אלמא בכור בזמן הזה נמי לא חשיב ממונו אליבא דרבנן. ומיהו נראה דדוקא מחיים חשוב ממון גבוה ואפילו בזמן הזה ואפילו בכור בעל מום כיון דאסיר בגיזה ועבודה ובחלב, אבל בכור בעל מום לאחר שחיטה אפילו בזמן הבית חשיב ממון בעלים דהא אפילו לגויים שרי להאכילו דאתקש לצבי ואיל כדאיתא בפרק פסולי המוקדשין. ומשמע דקי"ל הלכה כרבנן דפליגי עליה דר' יוסי כיון דמוקמי פלוגתא דאביי ורבא דפרק הפרה כותייהו. ואית דפסקי הלכה כר' יוסי דסתם מתני' כותיה.
<h2>דף יג.</h2>
גופא ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שהם ממונו בן עזאי אומר לרבות שלמים אבא יוסי בן דוסתאי אומר לא אמר בן עזאי אלא בכור בלבד ופרשה רב נחמן להא דבן עזאי דלא אתא למעוטי אלא מעשר דחמיר מבכור דאלו בכור נמכר תם חי ומעשר אינו נמכר הלכך חשיב ממון גבוה, ומדלא קאמר למעוטי בכור בארץ בזמן שב"ה קיים משמע דאפילו בכור בארץ חשיב ממונו לבן עזאי, ולפי זה אית לן למימר דסוגיין דלעיל דאתינן לאוקומי מתני' דקתני ומקדשין בו את האשה דוקא בבכור בזמן הזה ואליבא דר' יוסי רבינא הוא דאזיל לטעמיה דחמיר ליה בכור משלמים כדבעינן לפרושי. ותמיהא מלתא דהא רב נחמן הוא דמפרש הכא מלתיה דבן עזאי ועל כרחין אית לן למימר דלידידי' מתני' דקתני ומקדשין בו את האשה אפילו בבכור תם בזמן שב"ה קיים היא ואפילו בארץ, והא דקאמר לא שנו אלא בבכור דחוצה לארץ ע"כ אליבא דרבנן אמרה, וא"כ תקשה לן מאי קא מקשה ליה רבא מדר' יוסי הגלילי ומאי קא מפרק רבינא התם בבכור חוצה לארץ והא רב נחמן גופיה ס"ל דלבן עזאי וכ"ש לר' יוסי שבכור ממון בעלים הוא ואפילו תם בארץ. ודוחק גדול הוא לומר דרבא ורבינא לא שמיע להו הא דרב נחמן, ומיהו איכא ספרי דגרסי א"ד למעוטי מעשר ול"ג רב נחמן ורש"י ז"ל [כתב] דכי אמרינן ומה שלמים שטעונין סמיכה ונסכים תנופת חזה ושוק אמרת ממון בעלים הוא בכור מיבעיא אבכור בחוצה לארץ אי נמי אבכור בזמן הזה קאי, דבכור תם בארץ בזמן שב"ה קיים כיון דלהקרבה קאי לית להו לכהנים זכייה בגוייהו ופשיטא דלא הוי ממון בעלים לכ"ע, וכי תימא א"כ לישני רב נחמן למעוטי בכור תם בארץ, איכא למימר דההוא פשיטא ליה דלאו ממון בעלים הוא ולא הוה צריך בן עזאי למעוטי, וכי אמרינן דאתי למעוטי מעשר בהא איכא חדושא אע"ג דדידיה ממש הוי לא חשיב ממון בעלים, ולפום אוקמתא דרב נחמן דקתני אבא יוסי בן דוסתאי אומר לא אמר בן עזאי אלא בכור בלבד ה"ק לא אמרת בשלמים דהנך ממון גבוה הוא ולא אמרה אלא בבכור בלבד ומיעט שלמים ומעשר וכ"ש בכור תם בארץ בזמן שבית המקדש קיים בלבד.
רבינא מתני אסיפא אבא יוסי ב"ד אומר לא אמר בן עזאי אלא בכור בלבד למעוטי מאי אילימא למעוטי שלמים השתא ומה בכור שקדושתו מרחם אמרת ממוניה הוא שלמים מבעיא, והשתא ס"ל לרבינא דבכור שקדושתו מרחם חמיר טפי משלמים אע"ג דאית סמיכה ונסכים תנופת חזה ושוק. א"ר יוחנן למעוטי מעשר, ופרושא דבריתא הכין הוא בן עזאי אומר לרבות שלמים למעט בכור שקדושתו מרחם ולמעוטי מעשר. בן דוסתאי אומר לא אמר בן עזאי אלא בכור וכ"ש שלמים. אבל מעשר דחמיר שאינו נמכר לא הוי ממון בעלים לכ"ע.
<h2>דף יג:</h2>
אמר רב חסדא אמר אבימי חצר השותפין חייב בה על השן ועל הרגל ר' אלעזר אומר פטור בה על השן ועל הרגל, מסקנא דשמעתין דהיכא דמיוחדת לזה ולזה לפירות ולשורים כ"ע לא פליגי דאינו חייב בה על השן ועל הרגל (וק"ו) וכי קאמר רב חסדא בחצר המיוחדת לשניהם לפירות ואינה מיוחדת לאחד מהם לשורים דקסבר כיון דאינה מיוחדת לאחד מהם לשורים חצר הניזק קרינא בה, ומבעיא לן כי קאמר ר' אלעזר דפטור במיוחדת לשניהם לפירות ולשורים קאמר ולא פליגי או דלמא אפילו בשאינה מיוחדת לאחד מהם לשורים פטור (דכיון דמיוחדת לשניהן לשורים פטור) דכיון דמיוחדת לשניהם לפרות לא קרינן בה בשדה אחר. ולענין פסק הלכה קי"ל כרב חסדא דהא איכא למימר דלא פליגי, ואפילו תמצא לומר פליגי כותיה קי"ל וכדתני רב יוסף חצר השותפין והפונדק חייב בה על השן והרגל וחצר דומיא דפונדק דמיוחדת לזה ולזה לפירות ואינה מיוחדת לשורים.
<h2>דף יד.</h2>
תניא ארבע כללות היה ר' שמעון בן אלעזר אומר בנזקין כל שהוא רשות לנזק ולא למזיק חייב בכל למזיק ולא לניזק פטור בכל לזה ולזה כגון חצר השותפין והבקעה פטור בה על השן והרגל על הנגיחה ועל הנגיפה ועל הנשיכה ועל הבעיטה תם משלם חצי נזק מועד משלם נזק שלם לא לזה ולא לזה כגון חצר שאינה של שניהם חייב בה על השן ועל הרגל על הנשיכה ועל הבעיטה ועל הנגיפה תם משלם [חצי נזק ומועד משלם] נזק שלם. הא דקתני חייב בכל אוקימנא כר' טרפון דאמר קרן בחצר הנזק נזק שלם משלמת. וסיפא דקתני לא לזה ולא לזה חייב בה על השן ועל הרגל על הנגיחה ועל הנגיפה תם משלם חצי נזק ה"ק לא לזה ולא לזה לפירות אלא דחד ולזה ולזה לשורים דלגבי שן הויא חצר הנזק ולגבי קרן הויא רשות הרבים. ואית דגרסי לא לזה ולא לזה לפירות אלא דחד ולא לזה ולא לזה לשורים, וקסברי דלזה ולזה לשורים לא קרינן ביה חצר הנזק אע"פ שאינה מיוחדת אלא לאחד מהן ולפירות. ואנן נקטינן כגרסת הספרים דהיכא דמיוחדת לאחד מהן לפירות אע"פ שמיוחדת לשניהם לשורים הויא חצר הנזק, דלהכי מיוחדת לאחד מהן לפירות כדי שיהא על המזיק להרחיק את עצמו, והא דקתני לזה ולזה כגון חצר השותפין והבקעה פטור בה על השן והרגל אוקמנא במיוחדת (לג') לפירות ולשורים (דקאמ') דקתני חצר דומיא דבקעה. ועלה בידנו דחצר המיוחדת לזה ולזה בין לפירות בין לשורים פטור בה על השן ועל הרגל, לזה ולזה לפירות ולא לזה ולא לזה לשורים חייב בה על השן ועל הרגל מיוחדת לאחד מהם לפירות (ולא) לזה [ולזה] לשורים [חייב בה על השן ועל הרגל], ואין הלכה כר' טרפון דאמר קרן בחצר הניזק משלם נזק שלם אלא קי"ל כרבנן דאמרי אינו משלם אלא חצי נזק.
<h2>דף יד:</h2>
מתני' שום כסף שוה כסף בפני ב"ד ועל פי עדים בני חורין ובני ברית והנשים בכלל הנזק והנזק והמזיק בתשלומין. גמ'. מאי שום כסף אמר רב יהודה שום זה לא יהא אלא בכסף תנינא להא דתנו רבנן פרה שהזיקה טלית וטלית שהזיקה פרה אין אומרים תצא פרה בטלית וטלית בפרה אלא שמין אותן בדמים, פי' אם נתקלה פרה בטלית ונקרעה הטלית והוזקה הפרה אין אומרים כיון שבשעה שהזיקה פרה לטלית הוזקה הפרה יצא זה בזה אלא שמין הנזקין בכסף ומשלם אחד לחברו העודף. ומשכחת לה ששניהם חייבים בבת אחת ברשות הרבים וכגון שבעטה פרה בטלית דקי"ל כמאן דאמר (כל) בעטה מהלכת ברבוצה חייבת דאמרה לה אית לך רשותא לסגויי עלי לבעוטי לית לך רשותא, וכי תימא מאי קמ"ל מתני' היא בפרק המניח שני שורים תמים שחבלו זה את זה משלמין במותר חצי נזק, אי ממתני' אכתי הוה אמינא הכא דכל חד ניזוק מחמת שהזיק יצא זה בזה קמ"ל.
שוה כסף כדתניא שוה כסף מלמד שאין ב"ד נזקקין אלא לנכסים שיש להן אחריות מאי משמע אמר רב אשי שוה כסף ולא כסף, ונכסים שאין להן אחריות כלהו כסף נינהו דאי לא מזדבני הכא מזדבני הכא, והכא במאי עסקינן בדיתמי דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לנזקין דאיחייב אבוהון. והאידנא דתקון רבנן לבעל חוב לגבות מן המטלטלין נזיקין נמי גובין מהן בין ממקרקעי בין ממטלטלי וכן הלכה.
בפני ב"ד פרט למוכר נכסיו ובא לב"ד ש"מ לוה ומכר נכסיו ואח"כ בא לב"ד אין בי"ד גובין לו מהן. פרש"י ז"ל והא קי"ל דאתי מלוה וטריף. ואיכא למידק אי נזקין הוו כמלוה ע"פ פשיטא דאין ב"ד גובין מן הלקוחות ואי כמלוה בשטר פשיטא דגובין, והכי ה"ל למפרך והתנן המלוה את חברו בשטר גובה מנכסים משועבדים, ואי איהי גופה קא דייק דמלוה הכתובה בתורה לאו כמאן דכתיבא בשטר דמיא הכי ה"ל למימר בהדיא ש"מ מלוה הכתובה בתורה לאו כמלוה הכתובה בשטר דמי. ופי' רת"ם ז"ל דהכי קאמר שמעת מינה לוה ומכר נכסיו ובא לב"ד אין ב"ד גובין לו מהן דבר תורה דשעבודא לאו דאוריתא ומ"ה אינו גובה הכא בנזקין, דאי שעבודא דאוריתא ומדרבנן הוא דלא גבו מלוה משום תקנת הלקוחות דמלוה על פה לית לה קלא, א"כ תקשי הכא אמאי אינו גובה בנזקין, דהכא לא שייכא תקנת לקוחות, דלא דמי למלוה על פה דמאן דייזיף בצנעה ייזיף אבל מזיק אית ליה קלא, וקשה למאן דאית ליה שעבודא דאוריתא, וכי תימא למאן דלית ליה שעבודא דאוריתא היכי ניחא הא כיון דאמרת נזקין אית להו קלא ליגבו מן הלקוחות מדרבנן מיהא כי היכי דגבי מינייהו המוכר שדהו בעדים, הא לא קשיא דודאי נזקין לית להו קלא כלי האי וכשתקנו למלוה בשטר או למוכר שדהו בעדים לגבות מן הלקוחות לא הכניסו נזקין בכלל תקנתם לפי שאין להן קול כמותן, אבל למאן דאמר שעבודא דאוריתא ומדינא אפילו מלוה ע"פ גובה מן הלקוחות אלא דחשו לתקנתן משום דלית לה קלא, בנזקין דאית להו קצת קול לא חשו להוציאם מדין תורה, וכי תימא ולמאן דאמר שעבודא לאו דאוריתא היכי מתוקמא ליה רישא דקתני נכסים שיש להן אחריות ואוקימנא בדיתמי והא מלוה ע"פ אינה גובה מן היורשין, הא לא קשיא דמוקי לה כשעמד בדין ואח"כ מת דהוה ליה כמוכר שדהו בעדים שגובה אפילו מן הלקוחות. ועלה בידנו מדברי רת"ם ז"ל דלמ"ד שעבודא דאוריתא נזקין גובין מן הלקוחות ואפילו מכר נכסיו ואח"כ בא לב"ד, ומיהו דוקא בדקים לן דלא פרע הא לאו הכי אינו גובה מהן דטענינן ליה טענת פרעון כי היכי דהו מצי למטען מוכר, ולמ"ד שעבודא לאו דאוריתא אינו גובה מן הלקוחות אלא דוקא בשעמד בדין ואח"כ מכר וקים לן בגויה דלא פרע ואנן קי"ל כמאן דאית ליה שעבודא [דאוריתא] וכמו שפסק הרב אלפסי ז"ל בסוף פרק גט פשוט. ואסיקנא דהא דקתני בפני ב"ד פרט לב"ד הדיוטות דאין גובין דיני קנסות אלא ב"ד מומחין, ואע"ג דלמ"ד תנא שור לרגלו ומבעה לשנו לא איירי מתני' בדיני קנסות מ"מ כיון דבנזקי שור שייך קנס כגון שלשים של עבד רמז לנו במשנתנו דיני קנסות אע"ג דלא איירי בהו. והא דקתני על פי עדים אוקימנא פרט למודה בקנס ואח"כ באו עדים. והא דקתני בני חורין ובני ברית, בני חורין למעוטי עבדים, בני ברית למעוטי גוים, דהני לאו בני עדות נינהו והקמ"ל דאפילו הזיק שור של נכרי שור של ישראל אין מקבלין עדות גוי לחייבו. והנשים בכלל הנזק דאמר רב יהודה אמר רב וכן תני דבי ר' ישמעאל אמר קרא איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה.
<h2>דף טו.</h2>
פיס' והניזק והמזיק בתשלומין. לרב פפא דאמר פלגא נזקא ממונא וקסבר סתם שוורים לאו בחזקת שמור קיימי ובדין הוא דלישלם כליה ורחמנא הוא דחס עליה דאכתי לא איעד תוריה, היינו דקתני הניזק והמזיק בתשלומין דזה משלם חצי נזק וזה מפסיד חצי נזק שהיה לו לטול מן הדין. ולרב הונא בריה דרב יהושע דאמר פלגא נזקא קנסא וקסבר סתם שוורים בחזקת שמור קיימי ובדין הוא דלא לישלם כלל ורחמנא הוא דקנסיה כי היכי דננטוריה לתוריה, הא דקתני הנזק בתשלומין לא נצרכא אלא לפחת נבלה, ואע"ג דתנינא תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלין בנבלה, חדא בתם וחדא במועד. והלכתא פלגא נזקא קנסא בר מחצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה דממונא הוא. והשתא דאמרת פלגא נזקא קנסא האי כלבא דאכל אמרי ושונרא דאכל תרנגול משונה הוא ולא מגבינן ליה בבבל, ודוקא תרנגולא רברבי אבל זוטרי אורחיה הוא ומגבינן ליה בבבל ואי תפסי לא מפקינן מיניה, ואי אמר אזמנוה לדינא לארץ ישראל מזמנינן ליה ואי לא אזיל משמתינן ליה, ובין כך ובין כך משמתינן ליה לסלוקי היזקיה מדר' נתן דתניא ר' נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו שנאמר ולא תשים דמים בביתך.
כתב הראב"ד ז"ל אע"ג דלא מגבינן האידנא קנסות אמור רבנן דמשמתינן ליה עד דמפייס לבעל דיניה כראיית ב"ד, ואי יש לקנס קצבה מן התורה כחמשים של אונס ומפתה עד דיהיב אותה קצבה, ואם הודה ובאו עדים קי"ל כרב דאמר הודה ואח"כ באו עדים פטור ואי תפס מפקינן מיניה. והיכא דתפס מקמי הודאה ואח"כ הודה מפקינן מיניה ולא אמרינן דתפיסה מקמי הודאה כעדים דמיא, מדאמר ליה ר"ג לר' יהושע אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות ואמר לו ר' יהושע אין בדבריך כלום שכבר הודית והרי טבי כתופס מקמי הודאה הוא שהרי גופו אצלו היה ואפילו הכי לא יצא לחירות מפני הודאתו של ר"ג אלמא לאו כעדים דמיא ומפקינן מיניה. ע"כ. והקשו על מה שכתב אם יש לקנס קצבה משמתינן ליה עד דלשלם דהא בגמ' לא אמרו אלא אם אמר אקבעו ליה זימנא לארץ ישראל קבעינן ליה ואי לא אזל משמתינן ליה אלמא לא משמתינן ליה אלא אי אמר דליסוק לארץ ישראל קמי מומחין, ועוד דא"כ מצינו שמגבין קנסות בבבל שאין לך גוביאנא גדולה מזו והאי נקטיה בכובסיה דלשבקיה לגלימיה הוא. והרב אלפסי ז"ל כתב בפרק החובל מנהג שתי ישיבות אע"פ שאין גובין קנסות מנדין אותו עד דמפייס לבעל דיניה וכי יהיב ליה מידי דחזי שרו ליה לאלתר בין דמפייס בין דלא מפייס. ע"כ. וכן כתוב בתשובות הגאונים מעשה בא' שהפיל שנו של חברו ונדהו מר רב צדוק ואמר לו דבר קצוב איני חותך עליך ופייסו או בדברים או בממון. ובתשובה לרב שרירא גאון ז"ל מודיעין אותו שאין דנין מן הדין שכבר פסלה אותם תורה. ע"כ.
ומה שכתב הראב"ד ז"ל ואם הודה ואח"כ באו עדים אע"ג דתפס מפקינן מיניה. הקשה עליו הרמב"ן ז"ל דהודאה בב"ד דוקא בעינן והאידנא ליכא ב"ד מומחין כדאמרינן התם שני ר"ג דשלא בב"ד אודי והא ר' יהושע אב ב"ד הוה חוץ לב"ד הוה, וכיון דאנן הדיוטות אנן הוה ליה כמודה חוץ לב"ד בפני עדים או בפני שלשה הדיוטות שאינו נפטר מקנסו וכדאמרינן אין מועד בבבל משום דבעינן העדה בב"ד וליכא הילכך אי תפס לא מפקינן מיניה בין דתפס מקמי הודאה בין לאחר הודאה. ואיכא מריבואתא ז"ל דאמרי דכי אמרינן אי תפס לא מפקינן מיניה דוקא בקנס דשייכא תפיסה בדבר המזיק כגון חצי נזק ושלשים של עבד בכי הא הוא דמהניא ליה תפיסה היכא דתפס גופיה דמזיק אבל תפיסה בשאר נכסיו לא מקניא. וכל גדולי הראשונים והאחרונים חלוקין בדבר זה אלא בכלהו קנסות כל דתפס שעור קנסיה מנכסיה דמאן דמיחייב לא מפקינן מיניה. ומיהו מסתברא לי דתם שהזיק אין תפיסת הנזק כלום אלא בגוף המזיק דכיון שאין משלם אלא מגופו תפיסה בשאר נכסי לא מהניא ולא מידי.
ירושלמי. המית שורך את עבדי משביעני ואמר אמן פטור מהו שיאמר לו צא ידי שמים נשמעיניה מן הדא מעשה בר"ג שהפיל שנו של טבי עבדו אתא לגבי ר' יהושע אמר ליה ומה בידך ואין קנסות אלא בב"ד ובעדים ויאמרו לו צא ידי שמים הדה אמרה אין אומרים לו צא ידי שמים. והדברים אשר גובין אותן בבבל בפרק החובל יתבארו בע"ה.
<h2>דף טו:</h2>
מתני' חמשה תמים וחמשה מועדין הבהמה אינה מועדת לא ליגח ולא ליגוף ולא לישוך ולא לרבוץ ולא לבעוט. מפרש בגמ' דהכי קאמר חמשה תמין הן ואם הועדו חמשתן מועדין. הרגל מועדת לשבר דרך הלוכה השן מועדת לאכל את הראוי לה שור המועד שור המזיק ברשות הנזק והאדם, מפרש בגמ' חסורי מיחסרא וה"ק שן ורגל מועדין מתחלתן וזהו שור המועד. שור המזיק ברשות הנזק מחלקת ר' טרפון ורבנן. ולא לרבוץ. א"ר אלעזר לא שנו אלא פכין גדולים אבל פכין קטנים אורחא הוא, לימא מסייע ליה ולמעך את האדם ואת הבהמה ואת הכלים דלמא מן הצד. איכא דאמרי א"ר אלעזר לא תימא פכים גדולים הוא דלאו אורחיה הוא [אבל פכין קטנים אורחיה הוא אלא אפילו פכין קטנים נמי לאו אורחיה הוא]. מיתיבי ולמעך את האדם ואת הבהמה ואת הכלים דלמא התם מן הצד. איכא דרמי לה מרמא תנן ולא לרבוץ והתניא ולמעך את האדם ואת הבהמה ואת הכלים. א"ר אלעזר לא קשיא כאן בפכין גדולים כאן בפכין קטנים. ולענין פסק הלכה קי"ל כלשנא מציעא דפשטה דמתני' ובריתא כותיה משמע דמדקתני מתני' סתמא ולא לרבוץ ולא פליג ותני בין פכים גדולים ובין קטנים משמע דלא שנא הני ול"ש הני, ומדקתני בבריתא ולמעך את האדם ואת הבהמה ואת הכלים ולא שני בין גדולים לקטנים משמע דלא שנא הני ול"ש הני הוי אורחא, והיכי דמי מן הצד ודרך הלוכה דזמנין דדחיקא לה עלמא ואי סמיכי לכותל אדם או בהמה או כלים ממעכא להו מן הצד לא שנא גדולים ולא שנא קטנים. וכן פסק ר' מאיר הלוי ז"ל. וכן נראה שפסק הרב אלפסי ז"ל שהביא משנתנו כצורתה ולא חלק בין גדולים לקטנים, הילכך כל מה שמעכה ברביצתה הוי תולדה דקרן ומשלם חצי נזק וכל מה שמעכה מן הצד הוי תולדה דרגל ומשלם נזק שלם.
מתני' הזאב והדוב והארי והנמר והברדלס והנחש הרי אלו מועדין, פי' ואם הרגו ב"ח חייבין נזק שלם דארחייהו בהכין. ומיהו כל חד וחד לפום ארחיה, דרכו של ארי להיות דורס ואוכל ולטרוף ולהניח כדאמר שמואל בגמ' אבל לטרוף ולאכל לאו אורחיה וחייב חצי נזק ואפילו ברשות הרבים. וזאב אפילו טרף ואכל הוי ארחיה וחייב נזק שלם ופטור בר"ה כדין שן. ונחש אע"פ שאינו נהנה בנשיכתו כדאמרינן בפ"ק דתענית שמתקבצות כל החיות אצל הנחש ואומרות לו מה הנאה יש לך, מ"מ כיון דארחיה בהכין הוי כמו רגל וחייב נזק שלם ברשות הניזק וברשות הרבים פטור. והיינו דקמ"ל תנא דמתני'. כתב ר' מאיר הלוי ז"ל על דא דאמר שמואל ארי שטרף ואכל בר"ה חייב כלומר חצי נזק, מסתברא דתרי גווני תשלומין הוא דמשלם, דמעיקרא שימינן פחת שפחתתו מיתה ומשלם מיניה חצי נזק והדר משלם על האכילה שעור מה שנהנה דבהדיא תנן גבי שן ברשות הרבים אי נהנית משלמת מה שנהנית, ומינה להא דאמרינן האי כלבא דאכיל אמרי ושונרא דאכיל תרנגולי משונה הוא ולא מגבינן ליה בבבל דוקא שעור מאי דפחתא במיתה הוא דלא מגבי אבל כדי מה שנהנית ממונא הוא וגובין אותו בבבל והיינו דמי בשר בזול דהוי תרי תילתי משווי הבשר כדבעינן למכתב בפרק כיצד בס"ד. ומורי הרא"ש נ"ר אומר דמסתברא היכא דהוי בחצר הנזק משלם נזק שלם אבשרא כדין שן דלא חשיב משונה אלא המיתה בלחוד. ולישנא דגמ' לא משמע הכי דקאמר האי שונרא דאכל תרנגולא וכו' משונה הוא, דאלמא באכילה נמי הוי משונה דכיון שעל ידי שנוי אכיל תולדה דקרן היא.
<h2>דף טז:</h2>
מה בין תם למועד אלא שהתם משלם חצי נזק מגופו ומועד משלם נזק שלם מן העליה. מאי עלייה א"ר אלעזר מעולה שבנכסיו וכן הוא אומר ויקברוהו במעלי עיר דוד וא"ר אלעזר אצל מעולין שבמשפחה ומאי ניהו דוד ושלמה, והאי קרא בחזקיהו מלך יהודה כתיב בדברי הימים.
וכבוד עשו לו במותו אמר רבא מלמד שהושיבו ישיבה על קברו פליגי בה ר' נתן ורבנן חד אמר שלשה וחד אמר שבעה וחד אמר שלשים, פי' שישבו תלמידים לעסוק שם בתורה ברחוק ד' אמות דליכא משום לועג לרש ולפי שהרביץ תורה בישראל כדאמרינן שבדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו איש ואשה תינוק ותינוקת שלא היו בקיאין בטומאה ובטהרה לכך הושיבו ישיבה על קברו ועל זה סמכו לעשות השכבה לתלמידי חכמים ולדרוש על קבריהן בדברי תורה. א"ר יוחנן משום ר' שמעון בר יוחאי מאי דכתיב אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לנחלת שני שבטים ואין זריעה אלא צדקה שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד ואין מים אלא תורה דכתיב הוי כל צמא לכו למים וזוכה לנחלה כיוסף שנאמר בכור שורו הדר לו וזוכה כיששכר שנאמר יששכר חמור גרם. איכא דאמרי אויביו נופלין תחתיו כיוסף דכתיב בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ וזוכה לבינה כיששכר שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל.
<h2>דף יז.</h2>
כיצד הרגל מועדת לשבר דרך הלוכה. מתני' דפרקין דלעיל קאי לפרושי ופתח ברגל והדר תני שן כסדרא דקרא, והאי דאקדים לעיל שן מקמי רגל משום דסליק מקרן כדקתני הבהמה אינה מועדת ליגח וכו' וכל היכא דקתני קרן תני שן בתריה כדרך גדילתן וכדקתני נמי בבריתא ג' אבות נאמרו בשור הקרן והשן והרגל. והבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר, אמרינן בגמ' הרגל מועדת היינו הבהמה מועדת, ופרקינן תני אב וקתני תולדה פי' משום דלעיל לא קתני אלא אב הדר השתא לפרושי דאתולדה נמי חייב ואידי דאיצטריך למיתני תולדה הדר ותני אב. היתה מבעטת והתיזה צרורות מתחת רגליה ושברה את הכלים משלם חצי נזק. בגמ' איבעיא להו התיזה צרורות אי קאי אמבעטת והכי קתני היתה מבעטת והזיקה או שהתיזה צרורות בביעוטה משלם חצי נזק והא קמ"ל דאין שנוי לצרורות, או דלמא הכי קתני היתה מבעטת והזיקה או צרורות כאורחייהו חצי נזק אבל צרורות ע"י שנוי רביע נזק. ובין הכי ובין הכי ניחא הא דקתני הכא מבעטת אע"ג דתנא ליה לעיל דאם תימצי לומר דהכי קתני או התיזה צרורות בביעוטה להכי איצטריך למתנייה כי היכי דלשמעינן האי דינא, ואם תמצי לומר דהכי קתני או התיזה צרורות כאורחייהו אצטריך למתניי כי היכי דלשמעינן (האי דינא. ואם תימצי לומר דהכי קתני) דוקא צרורות כאורחייהו הוא דמשלם חצי נזק הא ע"י ביעוט לא הוי חצי נזק, דאל"כ לשמעינן נמי צרורות על ידי ביעוט כיון דאיירי ביה, אלא ש"מ דבמשנה לא מחייב אלא כשהזיקה בגופה אבל לא על ידי צרורות. א"נ י"ל מ"ה תנא הכא מבעטת לאפוקי מדר' טרפון דאמר משונה בחצר הניזק נזק שלם משלם דהא בחצר הנזק איירי דומיא דצרורות כארחייהו. דרסה על הכלי ושברתו ונפל על כלי אחר ושברו על הראשון משלם נזק שלם ועל האחרון משלם חצי נזק פי' ואצטריך לאשמועינן דעל הראשון משלם נזק שלם כי היכי דלא תימא כיון ששברה בכח עד שנתז ממנו לכלי אחר משונה הוא ואינו משלם אלא חצי נזק.
<h2>דף יז:</h2>
תנו רבנן הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר כיצד בהמה שנכנסה לחצר הניזק והזיקה בגופה דרך הלוכה ובשערה דרך הלוכה ובאוכף שעליה בפרומביה שבפיה בזוג שבפיה בזוג שבצוארה וחמור במשאו משלמין נזק שלם, ואצטריך למתני חמור במשאו דאע"ג דלא מהדק בחמור כגופו דמי. ת"ר תרנגולין שהיו מפריחין ממקום למקום ושברו כלים בכנפיהם משלמין נזק שלם, ברוח שבכנפיהם משלמין חצי נזק. תניא אידך תרנגולין שהיו מהנדסין על גבי עיסה או על גבי פירות וטנפו או נקרו משלמין נזק שלם העלו עפר או צרורות משלמין חצי נזק, וקתני נמי חזיר שהיה נובר באשפה והתיז והזיק משלם חצי נזק, יכרסמנה חזיר מיער מתרגמינן ינברינה, והוו להו צרורות דשן דהא להנאתו קעביד.
וצרורות דשן מאי ניהו כגון חזיר שהיה נובר באשפה והתיז והזיק. א"נ בהמה שהתיזה גללים להנאתה וטנפה את הפירות או את הכלים דכל שאינה מזקת בגופה ממש או בדבר שהוא מחובר בגופה חשיב צרורות והא (דתנן) דחשבינן בריש מכלתין טנפה פירות להנאתה תולדה דשן לשלם נזק שלם היינו כגון שנתחככה על הפירות להנאתה וטנפתן.
אמר רבא כל שבזב טמא בנזקין משלם נזק שלם וכל שבזב טהור בנזקין משלם חצי נזק. עיקר כל שבזב טהור דקאמר לא אתי אלא למעוטי זריקה דבזב טהור ובנזקין משלם חצי נזק, דהא קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור טהור ולענין נזקין אין לחלק. ורבא צרורות אתא לאשמעינן לא רבא עגלה מושכת קמ"ל, פי' הרב ר' יונה עגלה מושכת בקרון ושבר הקרון את הכלי משלם נזק שלם דהוי קרון כגוף העגלה ולא כצרורות שמתזת העגלה ומשברין את הכלים וכיוצא בזה בזב אם הזב מושך את הקרון והסיט הקרון את הכלים טמאים דהוי כאלו הסיטן הזב.
בעי רבא דרסה על הכלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו בתר מעקרא אזלינן וגופה הוא או דלמא בתר תבר מנא אזלינן וצרורות נינהו, תפשוט ליה מדרבה (דבעי) [דאמר] רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור לרבה פשיטא ליה לרבא איבעיא ליה, י"א דדוקא בזורק הכלי בעצמו אבל זורק אבן על הכלי לשברו וקדם אחר ושברו השני חייב והראשון פטור שהרי הראשון לא עשה כלום בגוף הכלי, דאי לא תימא הכי אין לך צרורות שמשלמין חצי נזק דמכיון שהתחילו לינתז צרורות מתחת הרגל הרי הוא כאלו שבר הכלי אי בכי האי גונא בתר מעיקרא אזלינן, אלא ודאי כל כי הא בתר בסוף אזלינן, ואינו מתיישב על הלב דסוף סוף מנא תבירא תבר ומה לי זורק הכלי עצמו מה לי זורק אבן על הכלי, אלא נראה בההוא נמי פשיטא לרבה דשני פטור דאזלינן בתר מעיקרא, וכי תימא א"כ בצרורות לישלם נזק שלם וליזיל בתר מעיקרא, הא לאו קושיא היא דהלכתא גמירי לה דאע"ג דאיכא למימר זיל בתר מעיקרא אפילו הכי לא לישלם אלא חצי נזק, וכי תימא ומאי קא מיבעיא ליה לרבא הא אפילו תמצי לומר בתר מעיקרא אזלינן אינו משלם אלא חצי נזק דהא צרורות אם תמצי לומר דבתר מעקרא אזלינן חצי נזק משלם, אמינא לך אנא שאני צרורות דלא נגע גופה של בהמה בכלי וכי גמירי הלכתא בהכין הוא דגמירי אבל דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר כיון שבגופה ממש גלגלתו אם תמצי לומר בתר מעיקרא אזלינן פשיטא דלא הוי בכלל הלכתא דגמירי בצרורות, ומיהו אם תמצי לומר דבתר בסוף אזלינן הוי שפיר בכלל הלכתא דגמירי בצרורות דהא נגיעת גוף הבהמה בשעה שנתגלגל הכלי כמאן דליתיה דמי דלאו אהך שעתא מיחייב ובסוף שהוא שעת החיוב אין גוף הבהמה נוגע בכלי והלכך הוי בכלל צרורות. אלא דקשיא מיהא דאמרינן לקמן דאם התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד חייב ואם איתא דבהא נמי אזלינן בתר מעיקרא אמאי חייב והא ברשות הרבים הוא דאיתבר מנא מעידן התזה וברשות היחיד מנא תבירא תבר. וצ"ע.
<h2>דף יח.</h2>
ת"ש התרנגולים שהיו מחטטין בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי משלמין נזק שלם ש"מ בתר מעיקרא אזלינן תרגומא אחבל, והא חבל משונה הוא פי' בשלמא אי תשלומין על הכלי מוקמינן לה בחבל בלוי דבחטיטה כל דהוא נפסק ותרנגולין עשויין הן להיות מחטטין בחבל כדי למצוץ מעט מים שבתוכו א"נ כגון שמחטטין בקשר הדלי ונתר הקשר ונשבר הדלי, אבל השתא דמוקמת תשלומין אחבל אלמא בחבל חזק עסיקינן וא"כ משונה הוא. ופריק דמיאוס בלישה. והא נשבר דלי קתני ואסיקנא אמר רב ביבי בר אביי דקא אזיל מיני' מיני'. ולענין פסק הלכה קי"ל הלכה כרבה (פשיטא) דפשיטא ליה דבתר מעיקרא אזלינן דלא שבקינן מאי דפשיטא ליה לרבה משום דקא מיבעיא ליה לרבא, ועוד דרבה רביה דרבא הוא. והילכך לענין זורק את הכלי ובא אחר ושברו הראשון חייב והשני פטור. ובהמה שדרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר משלם נזק שלם דכיון דאזלינן בתר מעיקרא הוה ליה כמי ששברתו בגופה ממש, ובתרנגולין שהיו מחטטין בחבל בלוי עד שנפסק א"נ שהתירו הקשר שקשור בו הדלי משלם נזק שלם על הדלי ואע"ג דלא אזיל מיניה מיניה, ותמה בדברי הרב אלפסי ז"ל שהביא דברי רבה בסוף פירקין ובהא דתרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי אייתי הא דאוקמה רב ביבי בדקא אזיל מיניה מיניה, ויש מישבין את דבריו דס"ל לרב ז"ל כיון דמספקא ליה לרבא דהוה בתרא לא מפקינן בה ממונא וכתב דברי רבה כצורתן משום דקאמר פטור, ודרך הרב הוא זה בכמה מקומות שכתב בעיות שעלו בתלמוד בתיקו כאלו נפשטו לפטור מפני שהדין שוה בשניהם. ועוד י"מ דרך אחרת בשמועה זו דרבה בתר בסוף אזיל והא דאמרינן תפשוט ליה מדרבה הכי פירושא תיפשוט ליה דבתר בסוף אזלינן מדאמר רבה ובא אחר ושברו במקל פטור ולא אמר הראשון חייב דאי ס"ד בתר מעקרא אזיל הוה ליה למימר הראשון חייב, אלא משמע דראשון נמי פטור ואצטריך לאשמעינן דאע"ג דאזלינן בתר בסוף שני נמי פטור משום דמנא תבירא תבר ואין לו דמים, וה"נ משמע סוגיא דלקמן בזורק תינוק דקאמר תלמודא הזורק פטור לדברי הכל והשני הוי בפלוגתא דר' יהודה ורבנן, ואי בתר מעקרא אזלינן ראשון ליחייב לדברי כלם והשני יהא פטור. ולפי זה אפילו לרבה לא מיתוקמא מתני' דתרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי אלא בדקא אזיל מיניה מיניה ופשט דברי רבה אינו מתיישב לפי' זה כלל, אלא הפי' הראשון עיקר ועליו הסכימו כל הגדולים ז"ל. וההיא דזורק תינוק טעמא אחרינא הוא דבעי כל נפש וליכא כדדרשינן התם.
בעי רבא חצי נזק צרורות מגופו משלם או מן העליה משלם ולא איפשיטא, ואנן קי"ל כרב פפא דפשיטא ליה דמן העליה משלם וכדכתבינן בריש מכילתין.
<h2>דף יח:</h2>
בעי רבא יש העדאה לצרורות או אין העדאה לצרורות, אמרינן לקמן דרבא אם תמצי לומר אין שנוי לצרורות קאמר, פשיטא דאין העדה פי' אם איתא דצרורות על ידי ביעוט משלם רביע נזק דכי גמירי הלכתא לכלהו צרורות גמירי לגרע חצי התשלומין א"כ פשיטא דאין העדה לא לצרורות כארחייהו ולא לצרורות בשנוי, דהא ודאי לא מצינו העדה אלא לשלם כפלים מתמות וא"כ כשהועדה לצרורות ע"י שנוי א"א לחייבו אלא לשלם חצי נזק, ומינה דבצרורות כארחייהו נמי אין העדה שהרי בצרורות ע"י שנוי אע"ג דאיעד לא משלם אלא חצי נזק אלמא אפילו במועדין גמירי דלא משלם אלא חצי נזק, וא"כ צרורות כארחייהו דינן שוה בתר העדה כמו קודם העדה. ולא אפשיטא בעיא דיש העדה או אין העדה ולא בעיא דיש שנוי או אין שנוי. ומבעיא דיש העדה לא נפקא לן מינה מידי דהא אין העדה בבבל, אבל מאידך בעיא נפקא לן דאם תמצא לומר יש שנוי לצרורות ואינו משלם אלא רביע נזק אי תפס טפי מרביע מפקינן מיניה, ואם תמצא לומר אין שנוי אי תפס חצי נזק לא מפקינן מיניה, ומיהו לדידן נמי כיון דלא אפשיטא הכין הוא דאי תפס חצי נזק לא מפקינן מיניה דבכל תיקו דממונא מוקמינן ממונא בחזקת מאן דתפיס ליה ואפילו תפס בעדים וכן דעת הגאונים ז"ל ונאריך בה בפ"ק דמציעא בס"ד.
תאני רמי בר יחזקאל תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו משלם נזק שלם ואמר רב יוסף אמרי בי רב סוס שצנף וחמור שנער ושבר את הכלים משלם חצי נזק, וקא מפלגי בפלוגתא דסומכוס ורבנן רמי בר יחזקאל סבר כסומכוס דאמר צרורות נזק שלם ובי רב סברי כרבנן דאמרי צרורות חצי נזק משלם וכל הזק שאינו בגוף המזיק ממש אלא ברוח שבכנפיו או בקולו הוי צרורות, ואוקימנא ההיא דרמי בר יחזקאל בדשדו ביה בזרוני דאל"כ משונה הוא ואנן קי"ל כדאמרי בי רב דקיימי כרבנן דפליגי עליה דסומכוס. ותמה בדברי הרב אלפסי שהביא דברי רמי ודברי בי רב וכתב על הא דרמי והוא דחזי ביה בזרוני אבל לית ביה בזרוני משונה הוא וחצי נזק הוא דמשלם. ונראה שכונת הרב ז"ל בהביאו דברי רמי היא כדי לפרש דבלית ביה בזרוני חשיב משונה וכי אית ביה בזרוני חשיב כארחיה, ונפקא מינה לדידן היכא ששבר את הכלי בראשו ממש, דאי אית ביה בזרוני משלם נזק שלם דארחיה הוא ואי לית ביה בזרוני משלם חצי נזק, ולא הוצרך הרב לבאר זה דכיון שהביא דברי בי רב השמיענו דשבר בקול צרורות חשיבא ופשיטא דאינו משלם אלא ח"נ.
<h2>דף יט.</h2>
והוי יודע דלרבנן דפליגי עליה דסומכוס פשיטא דאין חלוק בין כחו לכח כוחו דאלו בהמה שהתיזה ושברה את הכלי ומאותו כלי ניתז שבר כלי אחר ואפילו מאה על כלם משלם חצי נזק, ואע"ג דאיבעיא להו כח כחו לסומכוס ככחו דמי או לאו ככחו דמי היינו דוקא לסומכוס דאית ליה צרורות כארחייהו משלם נזק שלם לדידיה הוא דמספקא לן אי גמיר הלכה ומוקי לה בכח כחו או דלמא לא גמיר הלכה כלל. ואדרבה מינה שמעינן דפשיטא להו דאי לאו הלכתא אין לחלק כלל בין כחו לכח כחו.
בעי ר' אבא היתה מהלכת במקום שאי אפשר לה אלא א"כ מתזת ובעטה והתיזה מהו כיון דאי אפשר לה ארחיה הוא או דלמא השתא מיהא מחמת ביעוט קא אתיאן ועלתה בתיקו. ונפקא מינה לדידן כגון שהיתה מהלכת בר"ה דאת"ל ארחיה הוא ופטור אם תפס מפקינן מיניה ואת"ל השתא מיהת מחמת ביעוט קאתי וצרורות דקרן הן אי תפס חצי נזק לא מפקינן מיניה, וכיון דלא אפשיטא אוקי ממונא בחזקת מאן דתפיס, ודוקא היכא דתפיס גוף המזיק אבל בשאר נכסיה מפקינן מיניה ממה נפשך דאי משונה הוא אינו גובה אלא מגופו ואי ארחיה הוא פטור ברשות הרבים. והיכא דאזיקא ברשות הניזק אי תפס נזק שלם ואפילו משאר מטלטלין לא מפקינן מיניה דדלמא ארחיה הוא והמוציא מחברו עליו הראיה.
בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא היתה מהלכת בר"ה והתיזה מהו לקרן מדמינן לה וחייבת או דלמא תולדה דרגל היא, פי' בצרורות כארחייהו קא מיבעיא ליה מי אמרינן כיון דאפקינהו רחמנא מתולדה דרגל לענין נזק שלם הוי דינייהו כקרן ואין חלוק לא בר"ה ולא ברשות היחיד. או דלמא להא תולדה דרגל היא. א"ל תולדה דרגל היא וכן הלכה. ואית דגרסי היתה מהלכת בר"ה ובעטה והתיזה והזיקה מהו, ואינו מחוור דודאי כל צרורות דאתו מחמת שנוי תולדה דקרן הן וחייבין ברשות הרבים דלכלהו אבות דשור גמירי צרורות לרגל לשן ולקרן, וקרן מועדת שהתיזה בין ברשות הניזק בין בר"ה משלמת חצי נזק וכשאינה מועדת איבעיא לן אם יש שנוי בצרורות או לא.
הא דתנן נפלה על הכלי ושברתו ונפל על כלי אחר ושברו על הראשון משלם נזק שלם ועל האחרון משלם חצי נזק תאני עלה בד"א ברשות הניזק אבל בר"ה על הראשון פטורה ועל האחרון חייבת. ומכאן שמענו לעץ ארוך שהיה חציו ברשות הניזק וחציו בר"ה והניעתו בהמה דרך הלוכה ושבר כלים שבחצר הניזק משלם נזק שלם דבתר מקום שנעשו בו הנזקין אזלינן וכמו שכתבתי בפרקין דלעיל (ו' ע"א) בשם רבותינו בעלי התו' ז"ל.
<h2>דף יט:</h2>
יתיב ר' הושעיא ור' יהודה נשיאה אקלעא דר' יהודה נשיאה נפק מילתא מבינייהו כשכשה בזנבה מהו אמר ליה אידך וכי יאחזנה בזנבה וילך אי הכי קרן נמי יאחזנה בקרנה וילך הכי השתא קרן לאו ארחיה האי ארחיה וכי מאחר דארחיה מאי קמיבעי ליה כשכוש יתירא קא מיבעיא ליה. פי' כשכוש יתירא קמיבעי ליה אי משונה הוא וחייב בר"ה או לא, ואהדר ליה וכי יאחזנה בזנבה וילך פי' את"ל דמשונה הוא אין לחייבו דאנוס הוא ולא עלה על דעת שיאחזנה בזנבה וילך שמא תכשכש כשכוש יתירא, ואקשי ליה אי הכי קרן נמי לימא אנוס הוא דלא היה לו לאחזה בקרנה ולילך, ופריק התם אורחיה כלומר אורחה דבהמה הוא לכשכש וכיון שאתה פוטרו בכשכוש [כדרכה ה"ה בכשכוש] יתירא קרן לאו אורחיה.
מתני' התרנגולין מועדין לילך כדרכן ולשבר היה דליל קשור ברגלו או שהיה מהדס ושבר את הכלים משלם חצי נזק מפרש בגמ' כגון שהדס והתיז אבל שבר בהדוס בגופו ממש משלם נזק שלם. גמ'. אמר רב הונא לא שנו אלא שנקשר מאליו אבל קשרו אדם חייב נקשר מאליו מאן חייב אלימא חייב בעל דליל היכי דמי אי דאצנעיה אצנועי אנוס הוא אי דלא אצנעיה פושע הוא, פי' מדקאמר רב הונא קשרו אדם חייב דמשמע הקושר חייב בכל הנזק אבל בעל התרנגול פטור ש"מ דבדאזיק בתר דניח היא הילכך בעל התרנגול פטור דלא חייביה רחמנא על בור שכרה שורו דאי בהדי דקא אזל מזיק בעל תרנגול חייב מחצה והקושר מחצה, ומשום הכי קשיא להו אי מתני' בנקשר מאליו חצי נזק דקתני מאן מיחייב לשלומי אילימא בעל דליל משום בורו המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה היכי דמי אי דאצנעיה אנוס הוא אי דלא אצנעיה פושע הוא ונזק שלם בעי לשלומי, אלא חייב בעל התרנגול מאי שנא כולי נזק דלא דכתיב כי יכרה איש בור ולא שור בור חצי נזק נמי לא ישלם דאיש בור ולא שור בור. אלא מתני' דאדוייה אדויי וכי איתמר דרב הונא בעלמא איתמר דליל הפקר אמר רב הונא נקשר מאליו פטור קשרו אדם חייב משום מאי מיחייב אמר רב הונא בר נחמן משום בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה, פי' מתני' דאדוייה אדויי כגון ששבר את הכלי בדליל דרך התזה ומשלם חצי נזק משום צרורות היכא דהוי דליל של הפקר, ואי אית ליה בעלים ולא אצנעיה בעל התרנגול אינו משלם אלא רביע ובעל הדליל משלם ג' חלקים בעל התרנגול משלם רביע דאהניא ליה שותפותא דבעל דליל לשלם רביע האחד ובעל הדליל משלם ג' חלקים כאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוייה והזיקו בהדי דקא אזלי, וכל מאי דאיכא לאישתלומי מבעל תרנגול משתלם מיניה דקי"ל הלכה כר' נתן דאמר כל היכא דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי. ואם לא שבר דרך התזה אלא בהדי דקא אזיל י"מ דהוה ליה תולדה דרגל ומשלם נזק שלם דומיא דעגלה המושכת בקרון והילכך אם אית ליה בעלים בעל דליל משלם מחצה ובעל תרנגול משלם מחצה ואי הוי דליל של הפקר בעל התרנגול משלם נזק שלם, ואית דמפרשי עגלה המושכת בקרון דאורחה הוא משלם נזק שלם אבל אין דרך תרנגול להיות דליל קשור בו והלכך קרן הוא ואפילו אזיק בהדי דקא אזיל אינו משלם אלא חצי נזק. ולראשון הסכימו רוב המפרשים ז"ל. עלה בידנו דליל הקשור ברגלי תרנגול והוזק בו בתר דנח בעל התרנגול פטור ואם יש לדליל (פעמי') [בעלים] ולא אצנעיה בעל הדליל חייב בנזק שלם משום בור המתגלגל והוא דאזיק בר"ה, והיכא דאזיק בהדי דאזיל אם בהתזה הזיק משלם בעל התרנגול חצי נזק אם הדליל הוא של הפקר אי נמי יש לו בעלים ואצנעיה אבל יש לו בעלים ולא אצנעיה הבעלים משלמין ג' חלקים ובעל התרנגול רביע. ואי בהדי דקא אזיל מזיק בלא התזה אם דליל של הפקר הוא משלם בעל התרנגול נזק שלם ואם יש לו בעלים ולא אצנעיה בעל הדליל משלם מחצה ובעל התרנגול מחצה. ודוקא בשהזיק בחצר הניזק אבל אם הזיק ברשות הרבים בעל התרנגול פטור דהא תולדה דרגל הוא ובעל הדליל חייב דכל היכא דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי. ודעת רש"י ז"ל היא דאפילו יש לו לדליל בעלים כל דאזיק בהדי דקא אזיל בעל תרנגול חייב ובעל הדליל פטור דהא מעשה תרנגול הוא דגרמו ההיזק ועוד יתבאר זה לקמן בס"ד. והיכא דאית ליה לדליל בעלים ולא אצנעיה ואתי איניש אחרינא וקשרו ברגלי התרנגול בכי הא ודאי משמע דאיסתלק מרשות הדליל וקאי ברשות הקושר ובין דאזיק בתר דנח בין דאזיק בהדי דקא אזיל קם ליה קושר במקום בעלים דומיא דהופך את הגלל ולא החזירו למקומו שהראשון פטור והשני חייב ואפילו לא נתכוון לזכות בו, וכ"ש בדליל של הפקר שהקושר חייב אפילו לא הגביהו ולא נתכוון לזכות בו.
מתני' כיצד השן מועדת לאכל את הראוי לה הבהמה מועדת לאכל פירות או ירקות, מפרש בגמ' בריש פרקין דקתני שן חיה וקתני שן בהמה וה"פ שן חיה מועדת לאכל הראוי לה ואפילו בעלי חיים כגון הזאב והארי והנמר והברדלס, והדר תני הבהמה מועדת לאכל פירות וירקות, ומשום דבפרקין דלעיל קתני סתם השן מועדת לאכל הראוי לה והוה אמינא דוקא בבהמה מ"ה הדר ופריש הכא דשן חיה ושן בהמה בכלל, וצריכא דסד"א ושלח את בעירו כתיב בהמה אין חיה לא קמ"ל דחיה בכלל בהמה דילפינן מבהמה דכתיב בשבת. ואע"ג דבפרק דלעיל אשמעינן הזאב והארי והנמר מועדין ומפרש שמואל דחייבין משום שן כדאמרינן ארי שדרס ואכל בר"ה פטור, אי לאו מתני' דהכא לא הוה ידעינן דמשום שן מחייב אלא הוה אמינא הורג בעלי חיים לא הוי בכלל שן אלא חייב משום קרן מועדת דמשונה הוא, וממתני' דהכא ידע שמואל דפירושא דמתני' דהתם הוא דמועדין משום שן פטורין ברשות הרבים. אכלה כסות או כלים משלם חצי נזק. בד"א ברשות הניזק אבל בר"ה פטור, בגמרא מפרש אהיכא קאי. ואם נהנית משלמת מה שנהנית. בגמרא מפרש כמה משלם.
תנו רבנן בהמה שנכנסה לחצר הניזק ואכלה אוכלין הראויים לה ושתתה משקין הראויין לה משלמת נזק שלם וכן פרה שאכלה שעורים וחמור שאכל כרשינין וכלב שלקק את השמן וחזיר שאכל חתיכה של בשר משלמין נזק שלם. אמר רב פפא השתא דאמרת כל מידי דלאו ארחיה ואכלה ליה על ידי הדחק שמה אכילה האי שונרא דאכל תמרי וחמרא דאכל בניתא משלמין נזק שלם. ההוא חמרא דאכליה לנהמא ופלסיה לסלא חייביה רב יהודה אנהמא נזק שלם ואסלא חצי נזק ואמאי כיון דארחיה למיכל נהמא אורחיה נמי לפלוסי סלא דאכיל והדר פליס. תניא אכלה פת ובשר ותבשיל משלמת חצי נזק. אוקימנא בפתיתא דלאו אורחיה דבהמה כלל למיכל פת פתות אלא שלם או פרוסות קיימות. ההוא ברחא דחזא לפתא אפומא דדנא סריך וסליק אכלה ללפתא תבריה לדנא חייביה רבא אלפתא ואדנא נזק שלם מ"ט כיון דארחיה למיכל לפתא אורחיה נמי לסרוכי ומסלק.
<h2>דף כ.</h2>
אמר אלפא בהמה בר"ה ופשטה צוארה ואכלה מעל גבי חברתה חייבת מ"ט על גבי חברתה כחצר הנזק דמי. פי' ודוקא בשאין הבהמה יכולה לאכל כדרך הלוכה אלא א"כ פושטת צוארה בכי הא הוא דהוי כחצר הנזק אבל כל שיכולה לאכל כארחה לא הוי כרשות הנזק אלא כמו ר"ה ועל הניזק להרחיק את עצמו. לימא מסייעא ליה היתה קופתו מופשלת לו מאחוריו ופשטה צוארה ואכלה ממנו חייבת כדאמר רבא בקופצת הכא נמי בקופצת. פרש"י ז"ל דקופצת הוי שנוי ומ"ה חייבת בר"ה וחצי נזק הוא דמשלמא. ומקשין עליו מדאמרינן לעיל כיון דארחיה למיכל נהמא ארחיה נמי למסרך ומיסק. ורבנו חננאל פי' בקופצת כגון שאינה יכולה לאכול משם בפשיטות צוארה דרך הלוכה ברשות הרבים אלא א"כ קופצת הילכך כחצר הניזק דמיא אבל כל זמן שיכולה לאכל משם בלא קפיצה כרשות הרבים דמיא. ולפי זה כל שיכולה לאכל בפשיטות צוארה אפילו קפצה ואכלה פטורה. היכי אתמר דרבא אהא איתמר דא"ר אושעיא בהמה בר"ה הלכה ואכלה פטורה עמדה ואכלה חייבת מאי שנא הלכה דאורחה היא עמדה נמי אורחה היא אמר רבא בקופצת, ומשמע דהכין הלכתא דכל שאינה יכולה לאכל אלא א"כ קופצת הוי רשות הניזק ואם יכולה לאכל בפשיטות צוארה הוי ר"ה. וכן פסק הרב אלפסי. ואיכא מרבואתא דאמרי דאיתא לדאלפא דחשיב חצר הניזק בשיכולה לאכל בפשיטות צוארה ואיתא נמי לדר' הושעיא ודרבא לא חשיב רשות הניזק אלא בקופצת, דההיא דאלפא דין הוא שיחשב רשות הניזק כל שאינה יכולה לאכל אלא א"כ פושטת צוארה ואע"ג שאינה צריכה לקפוץ דהא על גבי בהמתו רשות יש לו להוליך משאו, וההיא דר' אושעיא מיירי בעמוד ברשות הרבים והלכך דין הוא שלא יחשב רשות הנזק אלא א"כ גבוה כל כך שאין בהמה יכולה לאכל שם אלא א"כ קופצת. ופשטה דבריתא דקתני היתה קופתו מופשלת מאחוריו ופשטה צוארה ואכלה מעל גבי חברתה חייבת הכי משמע דבפשיטת צוארה בלחוד חייבת, אלא דתלמודא דחי דאפשר דההיא מתוקמא דוקא בקופצת וליכא לסיועי מינה לאלפא, ואנן לית לן למדחי לדאלפא כיון דלא אשכחן בהדיא מאן דפליג עליה. ומיהו היתה קופתו מופשלת לאחריו ופשטה צוארה ואכלה ממנו חייבת דוקא בשהקופה גבוהה בענין שאינה יכולה לאכל בדרך הלוכה אלא א"כ פושטת צוארה אבל אם היתה מופשלת למטה עד שבהמה יכולה לאכל בדרך הלוכה רשות הרבים הוי לכ"ע ועל הניזק להרחיק את עצמו, והכי נמי משמע דהלכתא כאלפא מדתניא לקמן אכלה מתוך הרחבה משלם מה שנהנית מצדי רחבה משלם מה שהזיקה דברי ר' מאיר ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון אומרים אין דרכה לאכל אלא להלך ואוקימנא דאלפא ודר' הושעיא איכא בינייהו פי' ת"ק סבר מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית ואפילו כדאלפא ור' הושעיא חשיב ר"ה ור' יהודה ור' יוסי ור' שמעון סברי אין דרכה לאכל אלא להלך. כלומר וכל שמשנה דרך הלוכה ומגבהת עצמה ופושטת צוארה לאכל מעל גבי חברתה אי נמי שקופצת לאכל (מעומד) [מעמוד] העומד ברשות הרבים חייב נזק שלם דרשות הניזק הוא, וכיון דאוקימנא פלוגתייהו בדר' אלפא ור' הושעיא ש"מ דהא דאלפא ור' הושעיא הלכתא ניהו דהא ודאי לא קי"ל כר' מאיר במקום ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון.
בעי ר' זירא מתגלגל מהו היכי דמי כגון דקימא ברשות הרבים וקא מתגלגל מרשות היחיד לר"ה מאי ת"ש דתני ר' חייא מקצתו בפנים ומקצתו בחוץ אכלה בפנים חייבת אכלה בחוץ פטורה. איבעית אימא כי קאמר ר' חייא בפתילה דאספסתא. פרש"י ז"ל דקא מבעיא ליה אם נטלה מרשות הניזק ואכלה אותו בר"ה אי בתר נטילה אזלינן או בתר אכילה אזלינן, [וקשה דלקמן גבי כלב שנטל חררה פשיטא לן דבתר אכילה אזלינן]. ובספרי הגאונים ז"ל גרסי היכי דמי כגון דקימא ברשות היחיד וקא מתגלגל מרשות הרבים לרשות היחיד, ולגירסא זו לא קשיא הך דלקמן דאע"ג דפשיטא ליה לתלמודא דהיכא דלא אכלה בחצר הניזק פטורה מ"מ היכא דאכלה ליה בחצר הניזק ושקלה ליה מר"ה מיבעיא אי בתר אכילה אזלינן או דילמא אכילה ונטילה בעינן ברשות ניזק. ומיהו לשון מתגלגל לא אתי שפיר לפי' זה. ופר"י ז"ל כגון דקיימי פירות ברשות הניזק וקא מתגלגלי ואתו לר"ה ואם לא שהבהמה מעכבתן ואוכלתן שם היה סופן לנוח ברשות הרבים ולהכי קמיבעיא ליה אי כמנחי ברשות הרבים דמו ואפילו אכלתן בחצר הנזק פטור או דילמא כיון דהשתא מיהא היו ברשות ניזק ואכלתן שם חייב. ואתי למפשטה מדתניא משוי מקצתו בפנים כו' מאי לאו במתגלגל דארחא דמילתא הכין הוא בשמקצתו בפנים ומקצתו בחוץ והיינו דקמ"ל אכלה בפנים חייבת אפילו מה שראוי להתגלגל בחוץ אם לא שאכלתו, אכלה בחוץ פטורה אפילו על מה שראוי להתגלגל בפנים וסיפא אגב רישא נקטה. ודחי אימא על מה שבפנים חייבת על מה שראוי להיות בפנים שאין סופו להתגלגל בחוץ חייבת על מה שראוי להתגלגל בחוץ פטורה ואפילו אכלתו ברשות הניזק, והשתא רישא פשיטא ואגב סיפא נקט לה, ואיבעית אימא בפתילה דאספסתא פי' שעליו ארוכים וסד"א ליזיל בתר רוב עלין שבפנים או שבחוץ ואם רובו בחוץ הוי כאלו כלו בחוץ קמ"ל דאדרבה כיון שיכולה למשכו אצלה במעוט העומד בפנים הרי הוא כאלו כלו הוא בפנים ואם אכלתו ברשות הניזק חייבת על כלו, וסיפא פשיטא דאפילו כלו בפנים אם אכלתו בחוץ פטורה אלא דאגב רישא נקט לה.
פיס' בד"א ברשות הניזק אבל בר"ה פטור אמר רב אכלהו מ"ט כל המשנה ובא אחר ושנה בו פטור. פי' כי קתני מתני' בד"א ברשות הניזק אבל ברשות הרבים פטור אהיכא דאכלה כסות וכלים נמי קאי דכיון דלית ליה רשותא לאנוחינהו ברשות הרבים אפילו בנזקי קרן אין חייבין עליהן. ושמואל אמר לא שנו אלא פירות אבל כסות וכלים חייבת וכן א"ר שמעון בן לקיש אכלהו. ואזדא ריש לקיש לטעמיה דאמר ר' שמעון בן לקיש שתי פרות ברשות הרבים אחת רבוצה ואחת מהלכת בעטה מהלכת ברבוצה פטורה רבוצה במהלכת חייבת. ר' יוחנן אמר לא שנו אלא פירות וירקות אבל כסות וכלים חייבת לימא ר' יוחנן לית לי' דר' שמעון בן לקיש בשתי פרות לא לעולם אית ליה וכסות עביד איניש דמנח גלימיה ומתפח בהמה לאו אורחא. וקי"ל כשמואל ור' יוחנן דאמרי אבל כסות וכלים חייבת, ולאו מטעמא דעביד איניש דמנח גלימא ומתפח דהא בשתי פרות אחת רבוצה ואחת מהלכת לא קי"ל כריש לקיש אלא כרבא דאמר לקמן בעטה מהלכת ברבוצה נמי חייבת דאמרה ליה כי אית לך רשותא לסגויי לבעוטי בי לית לך רשותא, ותמה בדברי הרב אלפסי ז"ל שכתב אבל כסות וכלים חייב משום דלאו משונה הוא דעביד איניש דמנח גלימיה ומתפח ולקמן נדקדק בה יותר בע"ה.
פיס' ואם נהנית משלמת מה שנהנית. וכמה רבה אמר דמי עמיר בזול ורבא אמר דמי שעורים בזול. פי' רבה סבר מצי בעל בהמה לומר אע"פ שדרכי להאכילה שעורים פעם זו לא הייתי מאכילה אלא עמיר והילכך לא משלם אלא דמי עמיר ורבא אמר דמי שעורים בזול דהיינו שליש פחות משוויו. וכן פרשו הגאונים ז"ל בכל מקום שאמרו נותן דמים בזול דאנן סהדי דניחא ליה לאיניש להאכיל לבהמתו שעורים בזול שליש פחות משוויין ואפילו בשאינו רגיל להאכילה שעורים. [תניא כותיה דרבה] תניא כותיה דרבא תניא כותיה דרבה ר' שמעון אומר אינה משלמת אלא דמי עמיר בלבד. תניא כותיה דרבא אם נהנית משלמת מה שנהנית כיצד אכלה קב או קביים אין אומרים לשלם דמיהן אלא אומדים כמה אדם רוצה להאכיל לבהמתו דבר הראוי לה אע"פ שאינו רגיל לפיכך אכלה חטים או דבר הרע פטורה. איכא מריבואתא דפסקי הלכה כרבה משום דהוה רביה דרבא. ואיכא מאן דפסק כרבא דהוא בתרא. והרב אלפסי ז"ל לא הכריע בדבר. ומסתברא דהלכתא כרבא דהא ברייתא דמסייע ליה עדיפא דהיא סתמא ואידך דמסיעא ליה לרבה הוא משמא דיחידאה וכן הכריע הר"א ז"ל הלוי.
א"ל רב חסדא לרמי בר חמא לא הות גבן באורתא בתחומא דאיבעי לן מילי מעליתא מאי מילי מעליתא הדר בחצר חברו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או אין צריך להעלות לו שכר היכי דמי אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר זה אינו נהנה וזה אינו חסר הוא, פי' זה אינו נהנה דלא עביד למיגר אלא משכח הוה שכיחא ליה אחריתי בחנם וזה לא חסר דהא לא קימא ליה לאגרא דאי נמי לא הוה דאיר בה האי גברא לא הוה מוגר לה איהו לאחריני כי היכי דלא אוגרא עד השתא ופשיטא דאין צריך להעלות לו שכר. אלא בחצר דקימא לאגרא וגברא דעביד למיגר זה נהנה וזה חסר הוא. בכאן לא הזכיר חצר דקימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר. ואיכא מרבואתא ז"ל דאמרי שהוא פטור דאמר ליה מאי אהנית לי ואי משום דאמר ליה הא חסרת לי לא אמרינן הכי אלא היכא דמצי א"ל חסרת לי ואיתהנית בחסורי, תדע לך דאלו נעל דלת בפני בעלים ולא הניחו ליכנס ולא לשכור מי מחייב הא ודאי פשיטא דלא מיחייב דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה, ואפילו המקבל שדה מחברו והובירה אינו חייב אלא משום דדרשינן לשון הדיוט דהוה ליה כמאן דאתני אם איבור ולא אעביד אשלם במיטבא הא לאו לשון הדיוט הוא פטור. ובירושלמי אמרו זאת אומרת המבטל כיסו של חברו פטור. ואיכא למימר שאני הכא דדאיר בביתא דחבריה וכמאן דאכיל להו לפיריה דחבריה דמי, ואע"ג דאיהו משכח אחריני דיהבי ליה בלא אגרא השתא מיהא באגרא דחבריה דאיר וכיון דחסריה דינא הוא דלישלם. ולא דמי לנועל ביתו של חברו דהתם לא דאיר בגויה אלא גרמא בעלמא הוא דקא גרים ליה. וכן דעת הרב אלפסי דביתא דקאי למיגר וגברא דלא עביד למיגר חייב להעלות לו שכר.
לא צריכא בחצר דלא קימא לאגרא וגברא דעביד למיגר מאי מצי אמר ליה מאי חסרתיך או דלמא מצי אמר ליה הא איתהניתא מינאי. אמר ליה מתני' איבעיא לכו אמר ליה הי מתני' א"ל לכי תשמש לי שקל סודרא כרך ליה אמר ליה הא מתני' אם נהנית משלמת מה שנהנית אמר רבא כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמאריה סייעיה ואע"ג דלא דמיא למתני' קבלה מיניה, כלומר מן השמים סייעו לרמי (רב) [ב"ח] שלא נתן רב חסדא אל לבו אם דמיא למתני' או לא, מתני' זה נהנה וזה חסר הוא, ורמי בר חמא אמר לך סתם פירות בר"ה אפקורי מפקר להו, פי' לאו לגמרי מפקר להו דא"כ אפילו מה שנהנית לא משלם, אלא מתיאש מהם שסבור שיתקלקלו מחמת שדורסין עליהם רבים עד שיבאו לפחות דמי מה שנהנית ואפילו הכי משלם מה שנהנית (משלם) וש"מ דזה נהנה וזה אינו חסר חייב דהא לגבי הך טופיאנא כמאן דלא חסריה מידי דמי, וכי תימא אכתי לא דמיא דהדר בחצר חברו לא חסריה כלל ואילו חסריה אפילו משהו חייב לשלם את הכל כדאמרינן לקמן התם משום שחרירותא דאשיאתא והלכך הכא נמי כיון דחסריה במקצת דינא הוא דלישלם כל מה שנהנה, הא לא קשיא דגבי הדר בחצר חברו כיון שמלתא דקפידא היא כי דאיר בגוה איחייב לשלם לו שכירותו משלם דלא אמרינן לישלם הך פורתא דחסריה ולפטר באידך דמאן (בו) יהיב ליה זכותא למדר בשל חברו על כרחו, אבל גבי מתני' דאכלה להו בהמה שלא מדעת בעלה אם איתא דזה נהנה וזה אינו חסר פטור לא הוה ליה לשלומי אלא כפי מה שהיו מחשיבין אותן הבעלים אלו נדרסו ברגלי אדם ורגלי בהמה שהרי עומדין היו לכך, ואפילו להאי לישנא דרמי [ב"ח] פשיטא מלתא דאי שקיל להו איניש ואכלינהו משלם לו כל שוויין דמכי שקלינהו זכה לבעלים ונתחייב לשלם להם כל שוויין ולא מצי אמר לא משלמנא אלא כמו שהיו שוין אלו נדרסו. ורבא (דא') דדחי מתני' זה נהנה [וזה חסר] הוא סבר דלגבי בהמה נמי לא אמרינן כיון דקיימי לאיבוד כמאן דלא שוו אלא פורתא דמי, דכיון דאכתי קיימי בשוויין לגבי איניש דגזל להו, לגבי בהמה נמי בשוויין קיימי והלכך דינא הוא דלישלם מה שנהנית.
<h2>דף כ:</h2>
תנן המקיף את חברו משלש רוחותיו וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית אין מחייבין אותו הא רביעית מחייבין אותו ש"מ זה נהנה וזה [לא] חסר חייב שאני התם דאמר ליה את גרמת לי הקפא יתירא, עיקר פירושא דהא מתני' הוא כגון שהוא גודר מבחוץ בינו ובין ר"ה למנוע דריסת הרבים משדותיו והשתא זה נהנה וזה אינו חסר הוא שהרי המקיף מחמת שדותיו הוא צריך לעשות ההקף והאמצעי ממילא הוא נהנה ואינו חסר בשבילו כלום כיון שמחמת שדותיו הוא צריך להקיף. ודחינן שאני התם דאמר ליה את גרמת לי הקפא יתירא כלומר מחמת שדך שעומד באמצע מתרחב הקף שאני צריך לעשות לשדותי והלכך דין הוא דלישלם מה שהוא נהנה. ובמקומה תתבאר משנה זו ב"ה. ת"ש מסופא ר' יוסי אומר אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל טעמא דגדר נקף הא גדר מקיף פטור. פי' דהכי משמע מדקתני אם עמד וגדר כלומר עמד מי שלא עמד עדיין, ואפילו רבנן לא פליגי עליה אלא מטעמא דאמר ליה את קא גרמת לי הקפא יתירא הא לאו הכי לכ"ע פטור וא"כ תפשוט לאידך גיסא דזה נהנה וזה אינו חסר פטור. שאני התם דא"ל לדידי סגי לי בנטורא בר זוזא. פי' דקסבר ר' יוסי יכול הוא לומר טול עציך ואבניך שאני רוצה בגדר דשמירה כל דהו סגי לי ולא מחייבי לי בעל כרחי, והלכך אפילו תמצא לומר דבעלמא הנהנה משל חברו חייב אע"ג דלא חסריה הכא הוא יכול לומר איני רוצה ליהנות משלך ושקול טיבותך ושדי אחזרי.
ת"ש הבית והעליה של שנים שנפלו ואמר בעל עליה לבעל הבית לבנות והוא אינו רוצה הרי בעל העליה בונה את הבית ויושב בתוכו עד שיתן לו יציאותיו יציאותיו אין שכרו לא. כלומר בעל הבית הוא חייב ליתן לו יציאותיו והוא אינו נותן לו שכרו וש"מ זה נהנה וזה לא חסר פטור. א"ת היכי תיסוק אדעתין לאיתויי ראיה מהא מתני' דהא הכא בעל כרחו של בעל הבית הוא יכול לדור בתוכו ובדר בחצר חברו מי איכא מאן דאמר שיכול לדור בעל כרחו הא לא קשיא דהכא כיון שאין רשות לבעל הבית להשכירה ולא לדור בתוכה [עד] שישלם יציאותיו ואם איתא דזה נהנה וזה אינו חסר פטור הכא נמי פטור אע"פ שחסר על כרחו דהא לא חסריה מידי, אבל אם תמצא לומר הדר בחצר חברו שלא מדעתו (אין) צריך להעלות לו שכר הכא נמי נהי דהוה ליה ביתא כמו משכון עד דלישלם ליה דמי הבנין מ"מ אם דר בתוכו דין הוא שישלם לו שכירותו. ודחי שאני התם דביתא לעליה משתעבד כלומר וכותלים אלה שבנה בעל העליה הרי אנו רואין אותן ככותלי העליה והקרקע כמו קרקע העליה וכמאן דדאיר בעליה שלו דאמי עד שישלם לו הלה יציאותיו.
ת"ש ר' יהודה אומר אף זה דר בתוך ביתו של חברו צריך להעלות לו שכר ש"מ זה נהנה וזה אינו חסר חייב. פי' דקסבר ר' יהודה נהי דמצי למחויי בבעל הבית שלא ידור בתוכו עד שישלם יציאותיו מ"מ אין הבית משועבד לו לדור בו בחנם ואם דר בו, מעלה לו שכר והכא זה נהנה וזה אינו חסר הוא כיון שבעל עליה יכול למחות בבעל הבית שלא לדור בתוכו עד שישלם לו יציאותיו, ואפילו רבנן לא פליגי עליה דר' יהודה אלא משום דביתא לעליה משתעבד הא לאו הכי כ"ע מודו וא"כ תפשוט דזה נהנה וזה אינו חסר [חייב] ודחי שני התם משום שחרירותא דאשיאתא. פי' דכיון דאיכא בדירה זו לבעל הבית חסרון כלל מגלגלין על הדר לשלם כל מה שנהנה דהוה ליה כמאן דנחת לגוה בתנאי שישלם לו שכרו משלם.
איתמר רב כהנא א"ר [יוחנן אינו צריך להעלות לו שכר ר'] אבהו א"ר יוחנן צריך להעלות לו שכר. אמר רב פפא הא דר' אבהו לא בפירוש אתמר אלא מכללא איתמר דתנן נטל אבן קורה של הקדש הרי זה לא מעל נתנה לחברו הוא מעל חברו לא מעל. בפ"ק דחגיגה פריך מכדי מגזל גזלה מה לי הוא מה לי (של) חברו ומשני באבני בנין המסורות לגזבר עסקינן ומש"ה בנאה בתוך ביתו הרי זה לא מעל עד שידור תחתיה בשוה פרוטה. ואמר שמואל והוא שהניחה על פי ארובה. פי' ולא קבעה בבנין ומשום דסתמא דמלתא אי קבע ליה בבנין סתותי מסתת לה וקני ליה בשנוי מ"ה קאמר והוא שהניחה על פי ארובה, ואסיק ושני התם כדרבא דאמר רבא הקדש שלא מדעת כהדיוט דמי. פי' שכבר הוא מותרה ועומד שלא ליהנות מן ההקדש והילכך ה"ל כהדיוט שאמר לחברו אל תדור בביתי ואם תדור תשלם שכרו משלם דלכולי עלמא בכי האי חייב להעלות לו שכר.
<h2>דף כא.</h2>
אמר רבה בר רב הונא הכי אמר אבא מרי משמיה דרב אינו צריך להעלות לו שכר והשוכר בית מראובן מעלה שכר לשמעון, שמעון מאי עבידתיה הכי קאמר נמצא בית של שמעון מעלה שכר לשמעון. תרתי. כלומר כיון דהדר בחצר חברו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר הכא נמי אע"פ ששכרה מראובן כיון שלא ירד לדור בתוכו על דעת להעלות שכר לשמעון בעל הקרקע כמאן דדאיר בה סתם דמי. ופריק חדא דקיימא לאגרא וחדא דלא קיימא לאגרא. איכא למידק ליפלוג וליתני בדידה הדר בחצר חברו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר ואי קיימא לאגרא צריך להעלות. תרץ הרב ר' יונה ז"ל דקמ"ל אפילו שכרה מראובן בדמים קלים מעלה שכר לשמעון כמו ששוכרין שאר בתים כיוצא בזה ולא מצי אמר כסבור הייתי שהבית של ראובן ואלו ידעתי שהיה לי לתת שכר מרובה לא נכנסתי בו.
אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא [אמר רב] הדר בחצר חברו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר משום שנאמר ושאיה יוכת שער, רב יוסף ואיתימא רב הונא [אמר] ביתא אמותביה יתיב מאי בינייהו איכא בינייהו דקא משתמשי ביה בתבנא וציבי. פי' דקא משתמשי בעלים בתבנא וציבי, למאן דאמר משום שאיה יוכת שער הא לא מיתהני בעל הבית בדירתו, למ"ד משום דביתא אמותבא יתיב אכתי נהנה בעל הבית בדירתו וכיון שהוא נהנה אינו מעלה לו שכר. ולכאורה משמע דס"ל להני אמוראי דזה נהנה וזה אינו חסר חייב כל היכא דלא מהני מיניה מרי ביתא, ובכולה סוגיין דלעיל משמע דמאן דאית ליה פטור אפילו בשאין המהנה נהנה כלל פטור מדאייתי ראייה מהמקיף את חברו מג' רוחותיו והתם מקיף מאי הנאה אית ליה מניקף, וכן נמי משמע מדמייתי לה מנטל אבן או קורה של הקדש והתם מאי הנאה אית ליה להקדש. ואיכא למימר אי לאו טעמא דשאיה או טעמא דביתא אמותביה יתיב דין הוא שישלם לו שכרו משום דלא אפשר דלא מחסר ביתא בדירתו והלכך בעינן דליתהני בעל הבית בחד מהני טעמא כנגד אותו חסרון, והיכא דלא מתהני מיניה כלל כיון דמחסר ביתא בדירתו משלם את הכל. והא דאמרינן לעיל שני התם משום שחרירותא דאשיתא ה"ק מלבד מה שמחסרו בדירה מחסרו בשחרירותא דאשיתא ולא הויא הנאה דשאיה ודביתא אמותבה יתיב כנגד אותו חסרון. כן פירש מורי הרשב"א ז"ל. ולא איפסיקא הלכתא לא כמר ולא כמר והלכך מוקמינן ממונא בחזקת מריה ואע"ג דמשתמשי בה בתבנא וציבי אינו מעלה לו שכר דהא אכתי איכא טעמא דביתא אמותבהא יתיב.
ההוא גברא דבנא אפדנא אקלקלתא דיתמי אגבייה רב נחמן לאפדנה מיניה לימא קסבר רב נחמן הדר בחצר חברו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר לא קרמונאי הוו דיירי בה מעקרא ויהבי להו ליתמי דבר מועט. איכא למידק היכי דמי אילימא בשפרעו לו כבר יציאותיו מנא לן דהאי ארעא דלא קיימא לאגרא הות, ועוד דהא איכא שחרירותא דאשיאתא. ואיכא למימר בשלא פרעו לו יציאותיו הוה עובדא והבונה היה יכול לומר עצי ואבני נוטל אני וגם היתומים יכולין לומר לו טול עציך ואבניך, והלכך אכתי לא זכו יתמי בבנין, וכשחייבו רב נחמן לאו שכירות אפדנא חייביה דהא בצל קורותיו ואבניו דאיר, אלא כפי מה שנהנה מן הקרקע בלחוד חייבו, ומעקרא דהוה קלקלתא הוו (אגרי) [מוגרי] לי' יתמי בההוא ארעא בדבר מועט ועכשיו היו תובעין מזה כל מה שנהנה משלם, וא"ל רב נחמן זיל פייסינהו ליתמי דלישקלו מינך דבר מועט כדהוו שקלי מהנך דדיירי בה מעקרא. לא אשגח אגבייה רב נחמן לאפדנא מיניה וחייבו במה שנהנה מן הקרקע משלם וניכה ליתומים ממה שהן חייבין לשלם לו. ושמעינן מינה דהיורד לחרבתו של חברו ובנאה שלא ברשות אם דר בה אינו משלם לו אלא דמי שכירות הקרקע, ודוקא בשהיה נהנה מן החרבה תחלה ואפילו בכל דהו הא לאו הכי אינו חייב להעלות שכר כל עקר. ואפילו א"ל בעל החרבה אל תדור בביתי ודר בעל כרחו אינו נותן לו אלא שכר הקרקע בלבד כל שיכול לומר עצי ואבני אני נוטל. ומיהו אם הודיע לבעל חרבה ונתרצה בדבר ואמר אני אפרע יציאותיך כבר זכה בעל הקרקע בבנין והדמים הם עליו חוב, דאנן סהדי דעל דעת כך בנה זה חרבתו של חברו שאם יתרצה בבנין יזכה בו ומיד שנתרצה זכתה לו חצרו ושוב אין הלה יכול לומר עצי ואבני אני נוטל, וכיון שאינו יכול לומר עצי ואבני אני נוטל חייב להעלות שכרו משלם דהא איכא שחרוריתא דאשיאתא, ולפ"ז יש לפ' האי עובדא דאפדנא דיתמי ביתומים קטנים שיכולים לומר לו לכשיגדילו טול עציך ואבניך והוא גם כן יכול לומר עצי ואבני אני נוטל, דאי ביתומים גדולים סתמא בזמן ארוך כ"כ ידעו בדבר ונתרצו בבנין וזכו בו. ויש נסחאות שכתוב בהן אגבייה רב נחמן לאפדניה מיניה וא"א לישבה אלא ביתומים קטנים דלאו בני פירעון נינהו עד שיגדילו וישלמו יציאותיו או שיאמרו לו טול עציך ואבניך ועתה חייבו לשלם להם מה שנהנה ואגבייה לאפדניה (בימי) [בדמי] השכירות.
וזה אשר עלה בידנו משמועתנו. הדר בחצר חברו שלא מדעתו והיא חצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר חייב להעלות לו שכר. ואם שכר אותה מראובן ונמצאת של שמעון מעלה שכר לשמעון. ואם פרע כבר לראובן ילך ויתבענו בדין. והיכא דאגריה מראובן בפחות משווי השכירות [אפילו הכי מעלה שכר לשמעון כמו ששוכרין שאר בתים כיוצא בזה]. ואם היא חצר דקימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר פליגי בה ריבואתא איכא דאמרי חייב דהא חסריה בדירתו, ואיכא דאמרי פטור כיון דלא אתהני מיניה, והראשון עיקר. ובחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר אי ביתא חדתא הוא חייב להעלות לו שכר דהא איכא שחרוריתא דאשיאתא, ואי ביתא עתיקא הוא אי לא משתמש ביה מרי ביתא במידי פטור מלהעלות לו שכר דאע"ג דחסריה כל דהו בדירתו הא אהני ליה טפי מההוא חסרון בהצלה דאצלה משאיה יוכת שער וניחא ליה לאיניש דלידיירו בביתיה ולא לחרוב כיון שאינו עשוי להשכיר. ואי משתמש ביה מרי ביתא בתבנא וציבי נמי לא מפקינן ממונא מהך דדאיר בה דאכתי איכא למימר הא איתהני הא ביתא בדירתו של זה יותר ממה שחסר דביתא אמותבהא יתיב. וכל זה בביתא עתיקא אבל בביתא חדתא אפילו אין בעל הבית משתמש בו כלל צריך להעלות לו שכר דאע"ג דאהנייה בהצלת שאיה, שחרוריתא דאשיאתא ומה שמתחסר הקרקע מחמת הדירה עולה יותר. והשוכר בית מראובן ונמצא של שמעון והוא ביתא דלא עביד למיגר, לשמעון פטור מלהעלות שכר והוא דליכא שחרוריתא דאשיתא ואם פרע כבר שכירות לראובן מפקינן מיניה ויהבינן ליה לשוכר. ואם מחה בעל הבית באותו שדר בו ולא שמע לו ודר בתוכו חייב להעלות לו שכרו משלם ואפילו בחצר דלא קימא למיגר וגברא דלא עביד למיגר וכן כתב ה"ר יונה ז"ל. והיכא דאיכא שחרוריתא דאשיתא צ"ע אי מחייב בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר ודאיר בה סתם. ומסתברא שהוא חייב. היורד לחרבת חברו ובנאה שלא ברשות ונתרצה בעל הבית בבנין כבר זכה בו, ואם רצה לומר אח"כ טול עציך ואבניך או שאמר הלה עצי ואבני אני נוטל אין שומעין לו, וכיון שכן אם דר בתוכה מעלה לו שכרו משלם ומנכה אותו מדמי יציאותיו. דאע"ג דהוי חצר דלא קיימא לאגרא דהא לא מצי לאוגוריה ולא למידר ביה עד שישלם יציאותיו כיון דאיכא שחרוריתא דאשיתא מגלגלין עליו את הכל. ומיהו כל שלא ידע בעל קרקע בבנין כגון שהיה במדינת הים אי נמי כגון הבונה [על] קרקע של יתומים קטנים ודר בתוכו אינו חייב להעלות להם שכר אלא במה שנהנה מן הקרקע בלחוד. דכיון שהם יכולין לומר טול עציך ואבניך והוא נמי יכול לומר עצי ואבני אני נוטל נמצא דבצל קורותיו ואבניו דר, ואם ירצו בבנין [נותנין לו יציאותיו] משלם חוץ משכירות הקרקע וחסרון שחרוריתא דאשיאתא. ואפילו דמי שכירות קרקע אינו משלם אלא א"כ היו רגילים הבעלים להשכיר אותו קרקע קודם לכן ואפילו לא היו משכירין אותו אלא בדבר מועט מחמת שהיה [קלקלתא] חייב להעלות (מרבה לה) מה שנהנה מן הקרקע משלם.
מתני' אכלה מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית מצדי הרחבה משלמת מה שהזיקה מפתח החנות משלם מה שנהנית מתוך החנות משלם מה שהזיקה. גמ' אמר רב ובמחזרת. פי' מתני' דקתני מצדי הרחבה משלם מה שהזיקה דחשיבי ברשות הניזק דוקא בצדי רחבה שאינה יכולה לאכל משם אלא א"כ מחזרת ראשה אבל אם היו צידי רחבה בולטין אי נמי דקיימי בקרן זוית והיא יכולה לאכל מהם דרך הלוכה בלא חזור רשות הרבים הוא ומשלם מה שנהנית. וטעמא דמלתא משום דכל איניש אית ליה רשותא להניח פירותיו בצידי רשות הרבים כל שאין בהמה יכולה לאכל משם דרך הלוכה וכיון שכן כל המוליך בהמה בעיר יש לו לילך אחריה ולשמרה שלא תאכל מאותן מקומות ואם אכלה משלם מה שהזיקה. ומיהו כל מקום שאוכלת ממנו דרך הלוכה מרשות הרבים הוא חשוב ואינו משלם אלא מה שנהנית לפי שאין רשות לשום אדם להניח שם פירותיו ואם הניח עליו מוטל לשמרן. ושמואל אמר אפילו מחזרת נמי פטורה והיכי משכחת לה דמיחייבא כגון דשבקתה לרחבה ואזלא ואקיימא בצדי רחבה פי' כגון שצדי רחבה גבוהין או רחבין שאין בהמה יכולה לאכל מן הפירות המונחין שם אלא א"כ שבקתה לרחבה ואזלא ואכלה בצדי רחבה בכי [הא] הוא דאמרינן משלם מה שהזיקה אבל כל שיכולה לאכל משם וגופה ברשות הרבים חשיב רשות הרבים ועל הניזק להרחיק את עצמו. מתיב רב נחמן בר יצחק מפתח החנות משלם מה שנהנית פי' סתמא דמלתא פתח החנות אינו בולט בחוץ שתוכל לאכל משם בלא חזור ואפי' הכי קתני דאינה משלמת אלא מה שנהנית וקשיא לרב. הוא מותיב לה והוא מפרק לה דקיימא בקרן זוית. פי' שיכולה לאכול בלא חזור. והשתא בצדי רחבה גופה הוה מצי לאיפלוגי אלא משום דבעי למתנא מתוך החנות משלמת מה שהזיקה דאפילו בלא חזור נמי מ"ה קתני מפתח החנות משלמת מה שנהנית. ובירושלמי מפרקי להא תיובתא בחמור שהיה טעון גדיים בשעת עברתן עקמו צואריהן ואכלו. ומשמע דפליג אגמ' דילן מדלא מפרקי לה הכין. וטעמא דגמרין משום דצדי רחבה רשות הניזק וכל אחד יש לו רשות להניח שם פירותיו ועל בעל הבהמה לשמור בהמתו.
איכא דאמרי במחזרת כ"ע לא פליגי [דחייבת כי פליגי] במקצה מקום מרשותו לרשות הרבים והכי איתמר אמר רב לא שנו אלא מחזרת אבל מקצה מקום מרשותו לר"ה פטור ושמואל אמר אפילו מקצה מקום מרשותו לר"ה חייב. פי' מקובלין היו שכך נאמרו דברי רב ושמואל בבית המדרש אמר רב ובמחזרת ושמואל אמר אפילו מחזרת, ומעקרא ס"ד דבמחזרת פליגי והוסיפו בדשמואל פטור, והשתא אמרינן דבמחזרת לא פליגי דחייבת כי פליגי במקצה מקום מרשותו. ופי' דבריהם כך הוא אמר רב ובמחזרת כלומר דוקא צדי ר"ה שאינה יכולה לאכל מהן אלא במחזרת אבל מקצה מקום מרשותו שאוכלת כדרכה פטור, ושמואל אמר אפילו מחזרת כלומר מתני' רבותא קמ"ל דאפי' צדי ר"ה דלאו רשות ניזק הוא כיון שאינה אוכלת מהן אלא במחזרת חייבת וכ"ש מקצה מקום מרשותו דחשיב רשות הניזק טפי וחייבת אע"פ שאוכלת כדרכה ואינה צריכה לחזר. ופי' מקצה מקום הוא שנכנס לתוך שלו והניח מרשותו לר"ה על דעת שיניח שם פירותיו וכשלא יהיו שם פירות יהא מוקצה לעבור שם הרבים, רב סבר כיון שהוא שוה לר"ה ממש כרשות הרבים דמי ואפילו בשאינה יכולה לאכל משם אלא א"כ מחזרת פטור דלאו כל כמיניה לקרובי פיריה לר"ה ולחיובי להאי ועליו מוטל לשמרן, ושמואל סבר כיון שהמקום הוא שלו ויש לו רשות להניח שם פירותיו הוה ליה כאוכל מתוך החנות דמשלמת מה שהזיקה. ולענין פסק הלכה קי"ל כשמואל דאמר בלשנא קמא אפילו מחזרת נמי פטורה, ואע"ג דבלשנא בתרא אמרי' דכ"ע מחזרת חייבת כיון דסוגיא דשמעתא אזיל כלישנא קמא כותיה קי"ל וכדאמרינן לקמן לימא מחזרת תנאי היא לא דכ"ע או כרב או כשמואל וש"מ דבמחזרת נמי פליגי. ובמקצה מקום מרשותו קימא לן נמי כשמואל דאמר משלמת מה שהזיקה. וצידי רחבה שגבוהין או רחבין בענין שאין הבהמה יכולה לאכל משם כל שגבוה ברשות הרבים אם הניח שם פירותיו ושבקתה בהמה לרחבה ואזלא וקמה בצדי רחבה משלמת מה שהזיקה. ואפילו בהמה טעונה גדיים והגדיים יכולים לאכול משם דרך הלוכן כיון שהבהמה עצמה אינה יכולה לאכול אלא א"כ שבקתה לרחבה משלם מה שהזיקו. מפתח החנות משלם מה שנהנית ואפילו במחזרת. מתוך החנות משלם מה שהזיקה ואפילו אינה מחזרת, והוא הדין למקצה מקום מרשותו לרשות הרבים כדפרישית.
<h2>דף כא:</h2>
מתני' הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו את הכלים משלמין נזק שלם מפני שהן מועדין. גמ'. טעמא דקפצו הא נפלו פטורין קסבר תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור. תניא נמי הכי הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו את הכלים משלמין נזק שלם נפלו פטורין, הניחא למאן דאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור אלא למ"ד חייב מאי איכא למימר כגון דמקרבי כלים לגבי כותל דכי קפצי לבראי. פי' מורי הרשב"א ז"ל דאפילו מקרבי כלים לכותל אי קפצי עלייהו משלמין נזק שלם דזימנין דארחייהו נמי למקפץ גואי סמוך לכותל אלא שרוב הפעמים קפצי לבראי. והלכך לא חשיב כלי האי תחלתו בפשיעה לחייב אונס של בסוף. ורבינו מאיר הלוי ז"ל פירש דאי קפצי לגואי סמוך לכותל משונה הוא ואינו משלם אלא חצי נזק. ולפירוש זה בריתא הכי קתני הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו את הכלים משלמין נזק שלם והיכי דמי דמרחקי מני מכותל דהויא לה קפיצה כארחה, נפלו פטורין והיכי דמי דמקרבי כלים לכותל דארחא דנפילה הכין הוא דנפלי סמוך לכותל, ודברי מורי ז"ל נכוחים יותר.
אמר רב זביד משמיה דרבא פעמים שאפילו נפלו נמי חייבין ומשכחת לה בכותל צר, פי' כיון דארחייהו למקפץ על גבי הכותל וכי הוי ראש הכותל צד מיד נופלין הוה ליה תחלתו וסופו בפשיעה ואפילו לגבי כלים דמקרבי לכותל.
תנו רבנן הכלב והגדי שדלגו מלמעלה למטה חייבין מלמטה למעלה פטורין [אדם] ותרנגולין שדלגו בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה חייבין, פי' ונפקא מינה דאי מסר איניש ביתיה לחבריה למיטר יתיה והניח שם חרש שוטה וקטן וקפצו ושברו את הכלים חייב דארחייהו בהכין ופושע הוא, ומשמע דהא דקתני ברישא מלמטה למעלה פטורין פטורין לגמרי קאמר ומשום אונס, דאי ס"ד פטורין מנזק שלם וחייבין בחצי נזק משום דה"ל משונה וכמ"ש רש"י ז"ל א"כ מאי שייכותיה דאדם בהאי דינא, וכי איצטריך לאשמועינן דלא מפטר בחצי נזק פשיטא דבאדם כי משלם נזק שלם הוא דמשלם. והתניא הכלב וגדי שדלגו בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה פטורין, אמר רב פפא דאפיך מיפך כלבא בסיקרא וגדיא בסרכא. אי הכי מאי פטורין פטורין מנזק שלם וחייבין בחצי נזק. פי' ארחיה דכלבא הוא בסרכא שמסתרך בכותל וקופץ וארחיה דגדיא בסיקרא וכי מפכי (מה) הוה ליה תולדה דקרן. ואקשינן אי הכי מאי פטורין דהא מדאכלליה בהדי פטורין (דמלמעלה למטה) [דמלמטה למעלה] פטורין לגמרי משמע ופריק מאי פטורין מחצי נזק כלומר ומשום הכי כאיל פטורין דמלמעלה למטה בהדי פטורין דמלמטה למעלה משום דהני והני פטורין מנזק שלם, ומיהו אינן שוין דמלמעלה למטה חייבין חצי נזק (ומלמעלה למטה) [ומלמטה למעלה] פטורין לגמרי. וא"ת אפוך מיפך נמי ליחייב נזק שלם משום דהוי תחלתו בפשיעה לענין קפיצה כארחא, לאו מלתא היא דאפילו כי חשבת ליה תחלתו וסופו בפשיעה כיון דמשונה הוא אינו משלם אלא חצי נזק. עלה בידנו הכלב והגדי שקפצו מלמעלה למטה ושברו כלים הרחוקים מן הכותל משלמין נזק שלם. והוא הדין אם נפלו ושברום דקי"ל כמ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב. והיכא דמקרבי מאני לגבי כותל וקפצו עליהם ושברום משלמין חצי נזק לפי ר' מאיר ז"ל. ולפי' מורי הרשב"א ז"ל משלמין נזק שלם, ואם נפלו פטורין לדברי הכל. קפצו מלמעלה למטה ואפיך מיפך משלמין חצי נזק בין היכא דמרחקי כלים בין היכא דמקרבי. ואם קפצו מלמטה למעלה פטורין לגמרי, וזו דעת רבותינו בעלי התו', אבל רש"י ז"ל כתב דמלמטה למעלה משלמין חצי נזק וכן דעת הרב אלפסי ז"ל, ולראשון הסכים מורי הרא"ש נ"ר. אדם ותרנגולים בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה משלמין את הכל.
<h2>דף כב.</h2>
מתני' כלב שנטל את החררה והלך לו לגדיש אכל את החררה והדליק את הגדיש על החררה משלם נזק שלם ועל הגדיש משלם חצי נזק. גמ' איתמר אשו ר' יוחנן אמר משום חציו ור"ל משום ממונו. פי' ר' יוחנן סבר כל מה שחייב בחציו חייבתו תורה באשו כדנפקא ליה מקרא דכתיב כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש תצא מעצמה שלם ישלם המבעיר את הבערה ש"מ אשו משום חציו דקא קרי ליה מבעיר. ור"ל סבר לא חייבתו תורה [אלא] כאלו הוי ממוניה כמו שחייבתו בבור אע"פ שאינו שלו. ור"ל מאי טעמא לא אמר כר' יוחנן חציו מכח דידיה קא אזיל והאי לאו כח דידיה הוא. פי' ומהאי טעמא לא מסתבר ליה למימר שחייבתו תורה משום חציו. ור' יוחנן מאי טעמא לא אמר כר"ל. פי' דהא סברא היא ואע"ג דמסייע ליה קרא לוקמיה לדרשא אחרינא. ממוניה אית ביה מששא האי לית ביה מששא. פי' אי לא מיחייב משום חציו כיון דלאו מכחו אזיל, משום ממונו לא מסתבר לחיובי שלא מצינו ממונו דלית ביה מששא. ואע"ג דכי מזיק ממונו במידי דלית ביה מששא כגון בקול או ברוח שבכנפיו חייב מכל מקום עקר נזקא ממידי דאית ביה מששא אתי, ולבור ליכא לדמוייה דאפי' למ"ד בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו מ"מ אותו הבל בממשות הקרקע הוא אבל שלהבת בשעה שמזקת לית ביה מששא. תנן הכלב שנטל את החררה והלך לגדיש אכל את החררה והדליק את הגדיש על החררה משלם נזק שלם ועל הגדיש משלם חצי נזק בשלמא למ"ד משום חציו חצי כלב הן פי' וכי היכי דחייבתו תורה על אש שהדליק ואע"פ שהלך והזיק מאליו עשאתו כאלו הוא בעצמו שרף ממש בידים, באש שהדליק כלבו נמי בר חיוב [הוא] כאלו כלבו הזיק בידים. אלא למ"ד משום ממונו האי ממונא לאו דבעל כלב הוא. פי' באש שהדליק כלבו ליכא למימר שחייבתו תורה משום ממונו, דכי היכי דאמרינן גבי בור אם כרה אותו הוא עצמו חייב על נזקיו כאלו הוא ממונו ואם כרה אותו שורו פטור ה"ה נמי אית לן למימר באש. אמר לך ריש לקיש הכא במאי עסיקינן דאדייה אודויי דעל חררה משלם נזק שלם ואמקום גחלת משלם חצי נזק ואכולי גדיש ולא כלום. ור' יוחנן מתני' דאנחה אנוחי דעל מקום גחלת משלם נזק שלם ואכוליה גדיש חצי נזק. פי' דאדייה אדייה שנפץ את הגחלת מן החררה ונפלה על הגדיש דהוה ליה מקום גחלת צרורות כארחייהו. ור' יוחנן אוקמה בדאנחה אנוחי לרווחא דמלתא ומשום דלר"ל לא מתוקמא אלא בדאדייה אודוייה או בדאנחה אנוחי בשנוי, קאמר איהו דלדידיה אפי' בדאנחה אנוחי כארחא משכחת לה.
תנן גמל טעון פשתן ועובר בר"ה ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את הבירה בעל גמל חייב בשלמא למ"ד משום חציו חצי גמל הן אלא למ"ד משום ממונו האי לאו דבעל גמל הוא א"ל ר"ל מתני' במסכסכת כל הבירה כלה פי' שהגמל הולך סביב הבירה עד שדלקה כולה דכלה בירה הויא מקום גחלת. אי הכי אימא סופא הניח חנוני את נרו מבחוץ חנוני חייב אי במסכסכת אמאי חייב פי' דכיון שרואה בעל גמל את גמלו הולך סביב הבירה ומדליקה כלה היה לו לסלקו וכיון שלא סלקו חשבינן פשיעה כלה דבעל גמל ונסתלקה פשיעת חנוני, הא למה זה דומה להופך את הגלל שהשני חייב בנזקו ונסתלקו מעשי ראשון, ומשום דסתמא דמלתא בעל גמל הולך אחר גמלו משום הכי מקשה להדיא חנוני אמאי חייב, ופרקינן בשעמדה ואקשינן השתא מסכסכת חייב עמדה ומסכסכת מיבעיא ופרקינן כגון שעמדה להטיל מימיה. פי' וזו היתה כונת המתרץ אלא שלא הניחו לגמור דבריו רישא בעל גמל חייב דלא איבעי ליה לאפושי טעוניה כולי האי פי' אע"ג דהשתא אניס דכיון שעמדה להטיל מימיה אינו יכול לסלקה מ"מ כיון דאפיש טעוניה כפושע הוא דהוה ליה לסלוקי אדעתיה, סופא חנוני חייב דלא איבעי ליה לאנוחי נרו מאבראי פי' דאע"ג דבעל גמל נמי פשע כי אפיש טעונה מ"מ כיון דהשתא מיהא אניס שעמדה להטיל מימיה והנזק אינו בא מחמת פשיעת בעל גמל דאפי' לא אפיש טעוניה נמי הוה מדליק ליה הלכך חנוני חייב דהא מחמת פשיעתו אתי נזקא.
<h2>דף כב:</h2>
ת"ש היה גדי כפות ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב עבד כפות לו וגדי סמוך ונשרף עמו פטור. פרש"י ז"ל דברישא אפילו גדי סמוך נמי חייב על הגדי דבהמה דלאו בת דעת הוא לא אמרינן היה לו לברוח אלא משום דבעי למתנא סופא גדי סמוך בהדי עבד כפות תנא נמי ברישא גדי כפות (בעדי) [בהדי] עבד סמוך. ואכתי לא ניחא דהוה ליה למתני ברישא שניהם סמוכין ובסופא שניהם כפותים והויא רבותא טפי. ורבינו שמואל ז"ל פי' דרישא דוקא וסיפא או או קתני והכא קתני עבד כפות לו כלומר בהדי גדי כפות דרישא, וגדי סמוך בהדי עבד סמוך דרישא פטור, כלומר בחדא פטור אף על הגדיש ובחדא פטור על הגדי, עבד כפות וגדי כפות פטור אף על הגדיש. גדי סמוך ועבד סמוך פטור על הגדי משום דהיה לו לברוח וחייב על הגדיש, והשתא ניחא הא דקתני גדי דאתי לאשמועינן דגדי סמוך פטור עליו ומשום דאמרינן היה לו לברוח, אבל לפי' רש"י לא אשמעינן לגדי מידי מגופה דמתני' ולמה לי למתני גדי, בגדיש ועבד משכחת לחיובא ופטורא.
בשלמא למ"ד משום חציו מ"ה פטור בעבד כפות דקם ליה בדרבה מיניה פי' ואפילו נשרף הגדיש קודם שהגיע לגופו של עבד פטור דהוה ליה כזורק חץ וקרע שיראין בהליכתו קודם שהמית, אלא למ"ד משום ממונו אמאי פטור אלו קטל תוריה עבדא מי לא מיחייב כלומר וכי היכי דכי קטל תוריה עבדא משלם שלשים של עבד ולא שייך למפטריה משום דקם ליה בדרבה מיניה דהא לא מקטל על הריגת שורו, ה"ה נמי באשו אית לן לחיובי מאי דאזיק בהדי מיתת העבד. ובעבד גופו לקמן בפרק שור שנגח ד' וה' מספקא ליה לרבא באשו שלא בכונה אם משלם דמים או לא למאן דאמר אשו משום ממונו. ואוקמא ר"ל כגון שהצית בגופו של עבד משום דקם [ליה] בדרבה מיניה פי' ואפילו נשרף העבד מקמי גדיש פטור הא למה זה דומה לזורק חץ (והלכך) [והלך ו]קרע שיראין של חברו אחר שמת הראשון. ובעבד שאינו קשור אפי' הצית בגופו של עבד חייב דליכא קם ליה בדרבה מיניה כיון שהיה העבד יכול לסלקו. וכי תימא על גדיש אמאי חייב דהא אמרינן לקמן בסוף פרקין עבדו כגופו דכי היכי דמניח גחלת על חברו והיה יכול לסלקה פטור על נזקו הכי נמי במניח גחלת על לב עבדו והוזק העבד פטור, י"ל דהתם מיירי בעבד כפות ורבו עומד לפניו והלכך היה לו לרבו לסלקה שעל זה סמך המניח וכיון שלא סלקה נפטר הלה, אבל הכא שאין רבו לפניו אין לפטור המזיק משום דעבד ה"ל לסלקה דדלמא עבד ניחא ליה דלתזק כי היכי דליחייב הוא בתשלומין.
אי הכי מאי למימרא כלומר היכא דהצית בגופו של עבד פשיטא משום דקם ליה בדרבה מיניה ופרקינן בעבד דחד וגדיש דחד פי' והקמ"ל דנפשות לזה ותשלומין לזה פטור. ואיכא מריבואתא ז"ל דאמרי דוקא הכא דה"ל מדליק רודף וכל אחד בישראל נתן להצילו בנפשו והלכך כמאן דמיחייב ממון ונפשות לחד דמי, אבל בעלמא ממון לזה ונפשות לזה חייב לשלם, וראייתם מהא דאמרינן בפ"ק דסנהדרין גבי עדים זוממין ממון לזה ונפשות לזה חייב וזו היא דעת ריב"ם ז"ל. ורת"ם ז"ל אומר דבעלמא נמי ממון לזה ונפשות לזה פטור, ועדים זוממין שאני דאית לן לקיומי ביה קרא דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ואע"ג דכי מתחייב ממון ונפשות לאחד אף בעדים זוממין פטורין שאני התם דהא מיקים בההוא גברא כאשר זמם.
ת"ש השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים בשלמא למ"ד משום חציו חצי חרש הן אלא למ"ד משום ממונו אמאי פטור אלו מסר תוריה לחרש שוטה וקטן [מי לא מיחייב, פי' בשלמא למ"ד משום חציו ניחא] נהי דפשיעא היא מ"מ לא בריא הזיקיה ממש ולא דמי לחציו אלא למ"ד משום ממונו כיון דלא עבד ליה שמירה מעליא אע"ג דלא בריא הזיקיה כלי האי ה"ל לחיוביה. הא איתמר עלה אמר ר"ל משמיה דחזקיה לא שנו אלא שמסר לו גחלת ולבה אבל מסר לו שלהבת חייב [מאי] טעמא דהא בריא הזיקא. ולר' יוחנן דאמר מסר לו שלהבת לא מיחייב עד דמסר ליה גוזא וסלתא ושרגא, פי' גחלת ולבה לדברי הכל פטור דהא מעמא עמיא ולא חזיא להדליק וכי מלבה לה קטן מעשה קטן הוא ואין זה אשו של מוסר, ובשלהבת פליגי לר"ל חייב כמי שמסר שורו לחרש שוטה וקטן, ולר' יוחנן אפילו בכי הא פטור כיון דלא בריא הזיקיה דקסבר ר' יוחנן נהי דקטן לאו בר שמור הוא ליכא פשיעה במסירתו לו עד דמסר ליה גווזא וסלתא ושרגא דבלא הכי אין השלהבת מתקיימת, וחרש שוטה וקטן לאו בריא הזיקיה שילכו לאלתר להדליק בה אבל כי מסר לה הכי דהוי אש למיקיים בריא הזיקיה. ואפילו למסקנא דאסיקנא דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו לא מיחייב אליבא דר' יוחנן עד דמסר ליה גווזא וסלתא ושרגא ומטעמא דפרישנא וכדאי' בפ"ק.
<h2>דף כג.</h2>
אמר רבא קשיא ליה לאביי למ"ד משום חציו טמון באש דפטור היכי משכחת לה וניחא ליה כגון דנפל דליקה באותה חצר ונפל גדר שלא מחמת דליקה והלכה והזיקה בחצר אחרת דהתם כלו לו חציו אי הכי לענין גלוי נמי כלו לו חציו, אלא למ"ד דאית ליה משום חציו אית ליה משום ממונו וכגון שהיה לו לגדרה ולא גדרה דהתם שורו הוא דלא טפח באפיה, פי' קשיא ליה לאביי למ"ד אשו משום חציו כיון דאשכחן שהחמירה תורה בנזקי אדם ומחייבא ליה אפילו בשוגג כדילפינן לקמן מפצע תחת פצע טמון באש היכי משכחת לה אלא משמע דלא מיחייב משום חציו אלא משום ממונו וגזרת הכתוב היא להקל בטמון כדאשכחן נמי שפטרה תורה בבור על הכלים ושן ורגל פטורין בר"ה וקרן תמה פטורה מנזק שלם, אבל באדם המזיק לא מצאנו שהקלה בו בשום ענין, וכיון שכן סברא היא יותר לומר דאשו משום ממונו. ופריק דאין הכי נמי דכל דלא כלו חציו חייב על הטמון [וכי] מפטר על הטמון כגון שנפלה דליקה באותו חצר ונפל גדר וכגון שהיה לו לגדרה ולא גדרה דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה משום ממונו ומחייב על הגלוי אפילו היכא דכלו חציו ועל הטמון פטור. והקשה הרב ר' יונה ז"ל מהא דתניא בפרק הכונס לענין פטור טמון בד"א במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בתוך של חברו אבל מדליק בתוך של חברו משלם כל מה שבתוכו, ואם איתא דמדליק בתוך שלו דפטור על הטמון מיירי כגון שנפלה גדר שלא מחמת דליקה דכלו להו חציו א"כ דכותה במדליק בתוך של חברו אמאי חייב על הטמון שהרי אין לחייבו מחמת הדליקה דאנוס הוא על כלים שבחצר אחרת, ומשום דלבסוף היה לו לגדרה מחייבינן ליה דשורו הוא דלא טפח באפיה, וא"כ לגבי כלים דחצר אחרת מה לי אם היתה תחלה דליקה בתוך של חברו או בתוך שלו. ואיני מבין קושיא זו דא"כ תקשי לר"ל דמחייב באש משום ממונו מה לי אם היתה תחלה דליקה בתוך שלו או בשל חברו, אלא מאי אית לך למימר קרא דמיניה ילפינן דפטור על הטמון במדליק בתוך שלו מיירי אבל במדליק בשל חברו מוקמינן ליה אדיניה, וכי היכי דמיחייב שורו על הטמון אשו נמי לא שנא, א"כ לר' יוחנן נמי בשנפלה גדר והיה לו לגדרה דבהכי פטור על הטמון דוקא הדליק בתוך שלו ומשום דבגזרת הכתוב היא אבל הדליק בתוך של חברו שורו הוא דלא טפח באפיה וחייב אפילו על הטמון, ואי משום דמפלגי רבנן התם בין כלים הראויין להטמין בגדיש ובין שאינן ראויין מסברא הוא דמפלגי דכלים שאינן ראויין לגדיש דלא מסיק להו איניש דעתיה לא מחייב. והרב ז"ל כתב מכח קושיא זו נראה בעיני דהכי פירושא דשמעתין אלא למאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו ולא צריך לאוקומי פטור טמון בשנפל גדר, אלא מיירי כגון דבעל דליקה עומד שם בשעת הנזק ובידו לתקן והוא מוזהר ומצווה כל שעה לגדור ולתקן, הלכך בכל כי האי גונא חיוביה משום ממונו דשורו הוא דלא טפח באפיה ובענין זה פטר הכתוב את הטמון, אבל כשאינו שם בשעת הנזק ואינו ראוי לתקן עשאו הכתוב כאלו זרק חץ מתחלה בשעת הדליקה וקראו המבעיר את הבערה וחייב על הטמון. וכן מראין דברי הרב אלפסי ז"ל שכתב בהלכותיו כך אי הכי טמון באש היכי משכחת לה אלא מאן דאית ליה משום חציו אית ליה משום ממונו כגון שהיה לו לגדור ולא גדר דהתם לענין גלוי שורו הוא ולא טפח באפיה. ע"כ לשון הרב ז"ל. ואפילו לדברי הרב ז"ל נראה דלענין ד' דברים או לענין עבד כפות והדליק את הגדיש לא שנא איתיה למדליק ול"ש ליתיה נדון משום חציו וחייב בד' דברים, ולגבי עבד קם ליה בדרבה מיניה, ולענין טמון בלחוד הוא דאיכא לאיפלוגי מן הטעם שכתב, ואינו מתיישב על הלב ועקרו כפירוש הא' שכתבנו וכמ"ש כל המפרשים ז"ל.
וכיון דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה משום ממונו מאי בינייהו איכא בינייהו לחייבו בד' דברים. האי לישנא דקא' מאי בינייהו לאו למימרא דקמיבעי ליה מאי בינייהו דהא כל הני דמיתי בסוגיין איכא בינייהו, אלא ברורא הוא דקא מברר דהא נמי איכא בינייהו.
וליחייב בעל גחלת בששמר גחלתו. השתא הדרינן לעקר מתני' דמשמע דמחייב בעל הכלב בנזקא דגדיש כי היכי דמיחייב לשלם חררה, וקשיא לן ליחייב בעל גחלת כלומר ליחייב נמי בעל גחלת, דליכא לפרושי דליחייב בעל גחלת ולפטר בעל כלב דהא איהו נמי פשע בכלבו. ומכאן ראייה דבעל התקלה לא מפטר בפשיעת בעל הבהמה וכמו שכתבתי למעלה גבי דליל. והכא ה"פ ליחייב נמי (גבי) [בעל] גחלת. ולריש לקיש דפטר אכוליה גדיש ומחייב על מקום גחלת חצי נזק, ישלם בעל גחלת ג' חלקים במקום גחלת ובעל כלב רביע, דאי משלם פלגא (מהאי) [מאי] אהניא שותפותיה, ועל כל הגדיש מיחייב בעל גחלת אליבא דר' נתן דאמר היכא דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי, ולרבנן דפליגי עליה דר' נתן ליחייב בעל גחלת מחצה על מקום גחלת ובעל כלב רביע, ועל שאר גדיש ליחייב בעל גחלת מחצה ואידך מחצה ליפסיד. ולר' יוחנן דאמר מתני' דאנחא אנוחי בין לרבנן בין לר' נתן ליחייב על מקום גחלת בעל כלב מחצה ובעל גחלת מחצה, ועל שאר הגדיש ליחייב בעל גחלת ג' חלקים ובעל כלב רביע אליבא דר' נתן, ואליבא דרבנן בעל גחלת מחצה ובעל כלב רביע משום דאהניא ליה שותפותא דבעל גחלת ואידך רביעא ליפסיד. וכתבו בתו' דמיירי בגחלת לוחשת אבל בגחלת עמומה שניהן פטורין, בעל גחלת פטור דלא עדיף ממוסר גחלת לחרש שוטה וקטן דפטור לכ"ע משום דגחלת מעמיא עמיא ואינה ראויה להזיק אלא ע"י לבוי, ובעל כלב נמי פטור כי היכי דמפטר אפילו בגחלת שלו שמסרה לחרש שוטה וקטן.
אי בששמר גחלתו מאי בעיא [כלב] התם בשחתר. והוה מצי לאוקומה בשנפלה כותל בלילה וידע בעל הכלב ולא ידע בעל גחלת וכדמוקים אביי לקמן קרא דכתיב ובער בשדה אחר, אלא משום דמלתא דלא שכיחא היא בעיר שידע [בעל] כלב ולא ידע בעל גחלת אבל בשדה שכיחא מלתא שידע בעל הבהמה ולא ידע בעל השדה. אמר רב מרי בריה דרב כהנא זאת אומרת סתם דלתות חתורות הן אצל הכלב. פי' דאי לאו הכי בעל כלב פטור למאן דפטר תחלתו בפשיעה וסופו באונס. ואפילו למאן דמיחייב וא"כ הכא נמי ה"ל תחלתו בפשיעה לגבי פתוחות וסופו באונס לגבי נעולות, מ"מ משונה הוא ולא הוה משלם על החררה כי אם חצי נזק ועל הגדיש לא היה משלם אלא רביע נזק דהא בפתוחות נמי לא היה משלם אלא רביע. וכי תימא כיון דסתם דלתות חתורות אצל הכלב א"כ לא שמר גחלתו כראוי, י"ל כיון ששמר אותו (נזק) [כדרך] בני אדם פטור ומכאן ואילך על בעל הכלב הויא חיובא כיון שפשע כלבו. ואסיקנא דמתני' בגדיש דבעל חררה דאי בגדיש דעלמא לא מיחייב על החררה משום דבעינא בשדה אחר וליכא. ולמסקנא נמי אית לן לאוקומא בששמר גחלתו דאל"כ מנכין לבעל כלב מה שהיה ראוי לשלם בעל גחלת אם היה גדיש בעלמא.
ולענין פסק הלכה קי"ל כר' יוחנן דאמר אשו משום חציו דהא רבא קאי כותיה דקאמר קרא ומתניתא מסייעא ליה לר' יוחנן, ועוד ר"ל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. הילכך עלה בידנו דכל שפשע בגחלתו והלכה והזיקה ברוח מצויה חייב בד' דברים, וכלב שנטל חררה וגחלים דבוקים בו ואדי אדויי הגחלת משלם על כל הגדיש משום צרורות דכלבו, ואי אנחה אנוחי על מקום גחלת משלם נזק שלם ועל שאר הגדיש משלם חצי נזק, וגמל הטעון פשתן ונכנס פשתנו בחנות ודלקה בנרו והדליקה את הבירה חייב חצי נזק על הבירה ואפילו בשאינה מסכסכת ועל מקום גחלת משלם נזק שלם. ובמסכסכת כל הבירה מקום גחלת היא ואין כאן צרורות ומשלם נזק שלם על כל הבירה. הניח חנוני נרו מבחוץ ודלקה בנרו של חנוני והדליקה הבירה החנוני חייב, ואם עמדה הבהמה וסכסכה הבירה בעל הבהמה חייב כיון שהיה בידו לסלקה ולא סלק ואם אין בעל הבהמה שם החנוני משלם מחצה ובעל הבהמה מחצה. ואפילו הדליק אש בתוך שלו והלכה והדליקה בתוך של חבירו חייב בטמון כאלו הוא עצמו הצית בגופו של גדיש שהכלים טמונים בו לפי פי' כלהו רבואתא ז"ל, ולא משכחת לה טמון דפטור באש אלא היכא דנפלה גדר שלא מחמת דליקה והיה יכול לגדרה ולא גדרה עד שהלכה והדליקה בשל חברו. ולפירוש הר' יונה ז"ל כל שהוא עומד שם בשעה שהאש אוכל והולך פטור ואם הדליק האש והלך לו (פטור) [חייב] על הטמון, והראשון עיקר. המוסר שלהבת לחרש שוטה וקטן קי"ל כר"ל משמיה דחזקיה דמחייב ואם מסר לו גחלת פטור וכבר כתבנו בפ"ק בס"ד. המדליק את הגדיש ועבד כפות סמוך לו ונשרף הגדיש והעבד פטור אף על הגדיש משום דקם ליה בדרבה מיניה ואם העבד אינו כפות חייב על הגדיש ואפילו היכא דהצית בגופו של עבד, ואם היה גדי סמוך לגדיש והדליק את הגדיש ונשרף הגדי לפירוש רש"י ז"ל חייב על הגדי דבהמה דלאו בר דעת היא (גדי סמוך לגדיש) לא אמרינן היה לו לברוח ולפירוש רבי שמואל ז"ל (ל)פטור על הגדי דהיה לו לברוח.
מדאמר דאי אכלה לחררה בגדיש דעלמא פטור משום דבעינן ובער בשדה אחר וליכא, ש"מ דלא חייבה תורה על נטילה מרשות ניזק ותפשוט דפי פרה כחצר הניזק דמיא דאי כחצר המזיק כי היכי דכי נטלה לה מרשות הניזק ואכלה בגדיש דעלמא פטורה ה"ה נמי כשאכלה אותה בחצר ניזק. ונפקא מינה לבהמה שנכנסה בחצר הניזק ונטלו חרש שוטה וקטן פירות ונתנו לתוך פיה דכיון דאיכא אכילה בחצר הניזק אע"ג דליכא נטילה חייב בעל הבהמה לשלם נזק שלם, ואפילו היו הפירות מונחין במקום שאין הבהמה יכולה לטלם. ומיהו אם נתנם לתוך פיה בן דעת משמע דפטור בעל הבהמה הא למה זה דומה לדוחף שורו של חברו לבור שכרה חברו, ואפשר שיש לחלק דשאני בהמה דמדעת אכלה והלכך כיון דאכלה ברשות הניזק חייב לשלם וכן כתבו בתו', אלא שהם ז"ל אמרו דלא מיחייב בעל בהמה אלא היכא דליכא לאישתלומי מהנותן לתוך פיה. והיכא דנטלה פירות בר"ה ונכנסה ואכלתן בחצר הניזק (ד)אפשר דלא מיחייב דהא כבר זכתה בהן. ופשט דברי התו' בפי' דמתגלגל מהו משמע שהוא פטור, (משמ') שהם ז"ל פי' כגון שהיו הפירות מתגלגלין לרה"ר והיא עכבתן וקמיבעיא ליה כיון דהיה סופן לנוח לרה"ר כמאן דשקלה לה מרה"ר דמי ומפטר או לא. ומורי הרא"ש נ"ר אומר דבכי הא נמי חייב כיון דאכלה בחצר הניזק, והתם הכי קא מיבעיא להו מי אמרינן כיון דפירות מתגלגלין לרה"ר ושם היה סופן לנוח והבהמה היתה יוצאה אחריהן ואוכלתן שם כמאן דשקלתינהו בר"ה וכמאן דאכלתינהו בר"ה דמי, או דלמא כיון דהשתא מיהא ברשות הניזק שקלתינהו ואכלתינהו חייב. וכן כתב ר' מאיר הלוי ז"ל דהיכא [ד]שקלתינהו בר"ה ואכלה להו ברשות הניזק חייב וכן דעת הראב"ד ז"ל.
<h2>דף כג:</h2>
תניא הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות ונגחו שורו של בעל הבית ומת השור בסקילה והבעלים פטורין מן הכופר, בעלים פטורים מן כופר מ"ט דאמר ליה מאי בעית ברשותי שורו נמי לימא ליה מאי בעית ברשותי לענין קטלא לא אמרינן. הנהו עיזי דבי תרבו דהוו קא מפסדן לרב יוסף אמר ליה אביי זיל צנעינהו אמר ליה אמאי אזיל דאי אזלנא למרו לי לגדור מר גדרא בארעיה. ואי גדר שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה בשחתרה. אי נמי דנפל גודא בליליא. פי' לכ"ע פשיטא להו דאי אכלה בעיר מחצר הניזק חייבת כפשטה דכולהו מתני' ומתניתא, וכי קאמר אביי לגדור מר גדרא לארעיה בשדה בלחוד קאמר לפי שאין הרועה בהמותיו יכול לשמרן שלא יכנסו בשדות, דאלו בעיר יש לו לילך אחר בהמותיו ויזהר בה שלא תאכל מרשות אחר. ופסק ר"ח הלכה כאביי. והרב אלפסי ז"ל פסק הלכה כרב יוסף ודחה דאביי משום דשנוייא בעלמא הוא, ומשמע שהוא ז"ל מפרש דברי אביי אפי' בעיר, ולא אפשר שהיה אביי טועה בכמה מתני' ומתניתא כדקתני מצדי רחבה משלמת מה שהזיקה מתוך החנות משלמת מה שהזיקה.
מכריז רבא ואיתימא רב יוסף דסלקין לעילא ונחתין לתתא הני עיזי דשוקא מתרינן במריהו זמנא תרי ותלתא אי ציתי ציתי ואי לא מיתינן טבחא ושחטינן להו וא"ל תא תיבו אמסחתא וקבילו זוזייכו. פי' הני עיזי דשוקא דשכיח הזיקייהו אפילו בר"ה אי לא צייתי מריהו לנטורינהו שחטינן להו ולא נטרינן ליומא דשוקא, ודוקא עיזי דשוקא דקיימי לזביני אבל היכא דלא קיימי לזביני כגון רחל לגיזתה ועז לחלבה לא שחטינן להו אלא אי מזקי ברשות ניזק מחייבינן למריהו לשלומי מאי דאזיקו.
מתני' איזהו תם ואיזהו מועד מועד כל (מה) שהעידו בו ג' ימים ותם שיחזור בו ג' ימים דברי ר' יהודה ר' מאיר אומר מועד שהעידו בו ג' פעמים ותם כל שיהו התינוקות ממשמשין בו פי' ואין לומר שמא עודנו מועד ולא חזר בו מבהמה וזה שאינו נוגח התינוקות משום דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם דכיון שהתינוקות ממשמשין בו ובכל זאת אינו נוגח ודאי חוזר לתמותו, ולא פליג ר' מאיר אחזרה דג' ימים דקאמר ר' יהודה אלא הכי קאמר אפילו ביום אחד משכחת לה דחזר לתמותו כגון שהתינוקות ממשמשין בו, מיהו בחזרה דג' פעמים איכא למימר [דלא] (ד)חזר לתמותו. אע"ג דקאמר מועד שהעידו בו ג' פעמים דהכי נמי שמעינן ליה לר' שמעון דאמר מועד כל שהעידו בו ג' פעמים ולא אמרו ימים אלא לחזרה בלבד.
גמ' מאי טעמא דר' יהודה אמר אביי תמול חד מתמול תרתי שלשום תלתא ולא ישמרנו בעליו אתאן לנגיחה רביעית רבא אמר תמול ומתמול חד הוא וה"ק אם מתמול שלשום ולא ישמרנו האידנא חייב, פי' בעקר דינא כ"ע לא פליגי דלא מיחייב אלא בנגיחה ד' וכדאמרינן בפרק חזקת הבתים אימא מה מועד עד דנגח נגיחה ד' לא מיחייב הכי נמי עד שנה ד' לא קמא ברשותיה, הכי השתא הכא כי אכלה ג' שנים קמה לה ברשותיה התם כי לא נגח נגיחה ד' מאי משלם, והכא משמעות דורשין איכא בינייהו דאביי מפרש דנגיחה ד' מפורשת בתורה ורבא מפרש דאינה מפורשת.
<h2>דף כד.</h2>
תנו רבנן איזהו מועד כל שהעידו בו ג' ימים ותם שהיו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח דברי ר' יוסי ר' שמעון אומר מועד שהעידו בו ג' פעמים ולא אמרו ימים אלא לחזרה בלבד אמר רב נחמן אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר' יהודה במועד שהרי ר' יוסי מודה לו והלכה כר' מאיר בתם שהרי ר' יוסי מודה ור' יוסי נמוקו עמו, והא דלא קאמר בהדיא הלכה כר' יוסי משום דניחא ליה לאדכורי תנאי דמתני'. איבעיא להו הני ג' ימים דקתני ליעודי תורא או לייעודי גברא פי' ליעודי תורא ונקט ג' ימים למעוטי ג' נגיחות ביום אחד או לייעודי גברא למאי נפקא מינה דאתו עלה תלת כתי סהדי בחד יומא אי אמרת לייעודי תורא מועד וכי יגח נגיחה ד' חייב נזק שלם ואי אמרת לייעודי גברא השתא הוא דקא מסהדי ביה ובעינן ג' העדות בג' ימים, ומיהו משמע דלא בעינן העדה קודם כל נגיחה ונגיחה (דאביי) [דא"כ] לא משכחת לה דמיחייב עד נגיחה ה', אלא כיון שהעידו בו אחר נגיחה א' ואחר ב' ואחר ג' כי נגח בד' חייב, וכתבו בתו' דהיכא דאסהידו ביה ג' כיתי עדים בחד יומא כיון דלא הוי מועד אם תמצא לומר לייעודי גברא אכתי קאי דינא דפלגא נזקא קנסא כדהוא קאי מעקרא, ולא אמרינן כיון דנפק ליה מחזקת שמור ממונא הוא ואי מודה ביה לא מפטר, דומיא דשלשים של עבד דכיון דקנסו ניהו אפילו שוה העבד יותר מל' כי מודה ביה מפטר, וא"כ נפקא מינה לדידן דאין העדה בזמן הזה אפילו נגח כמה פעמים פלגא נזקא קנסא הוי ולא מגבינן ליה בבבל.
ת"ש אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני ב"ד העידוהו בפני ב"ד שלא בפני בעלים בפני בעלים שלא בפני ב"ד אינו נעשה מועד עד (שיעשו) [שיעידו] בו בפני בעלים ובפני ב"ד. העידו בו שנים בראשונה ושנים בשניה וב' בשלישית הרי כאן ג' עדויות. פי' ואם העידו ג' אחין על ג' העדויות עם אחד מן השוק מצטרפין כדאיתא בפרק חזקת. והן עדות אחת להזמה. נמצאת כת ראשונה זוממת הרי כאן שתי עדויות הוא פטור והן פטורין. פי' אע"ג דבטיל עדות אותה הכת פטורין מלשלם חצי נזק של העדה כיון שלא הוזמו כלן. [נמצאת כת שניה זוממת וכו'] נמצאת כת שלישית זוממת כלן חייבין דהא קרי לה בכלה עדות ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. אי אמרת ליעודי תורא שפיר אלא אי אמרת לייעודי גברא [לימרו הנך קמאי וכו', ואי קשיא כי נמי אמרינן לייעודי תורא] היכי ניחא דהא לא מיחייב עד דנגח בתר דמיעדי ליה והלכך מצו אמרי מאן לימא דנגיח נגיחה ד', הא למה זה דומה לאותה שאמרו בפ' אלו הן הנשרפין גבי עדי גנבה בנפש שהוזמו ועדי גנבה אחרונה של בן סורר ומורה דמפטרי עדים ממיתה אליביה דחזקיה משום דמאן לימא שימכור או שיאכל, הא לא קשיא דשאני התם דמצו מימר להלקותו בלבד באנו אבל הכא ודאי ליעודי קא אתו כדמוקים לה בסמוך והלכך כי נגח נגיחה ד' ומיחייבי בעלים לשלם נזק שלם מיחייבי עדים מדכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות.
<h2>דף כד:</h2>
אמר רב אשי וליעודי תורא מי ניחא לימרו הנך קמאי אנן מי ידעינן דכל דקאי ביה דינא לאסהודי קאתי פי' בשלמא הנך דאסהידו בתראי משכחת לה כגון דהוו קיימי בבי דינא כי אסהידו קמאי והלכך ודאי ליעודי קא אתו אלא קמאי אפילו איתנהו לבתראי בבי דינא כי אסהידו קמאי מצו אמרי לא ידעינן דלאסהודי קאתו. אלא דקא מרמזי רמוזי כלומר אפילו ליעודי תורא לא משכחת אלא בדקא מרמזי רמוזי והילכך אפילו תימא לייעודי גברא משכחת כגון דהוו בב"ד ג' כתי עדים בכל יום ויום ומרמזי אהדדי. רב אשי אמר כשבאו רצופים דביאתן רצופין מוכחת דבחדא עצה אתו ליעודי. רבינא אמר במכירין בעל השור ואין מכירין את השור והיכי מיעדי ליה דאמרי ליה תורא נגחנא איכא בבקרך איבעי לך לנטורי כולי' בקרך. וכי תימא אכתי מצו אמרי אנן לחיובי פלגא נזקא מקטן שבשורים אתינן כדתנן בפרק המניח גבי זה אומר קטן הזיק וזה אומר גדול הזיק דמשלם פלגא מן הקטן, הא לא קשיא דהתם שאני דשני שורים בפנינו ובודאי אחד מהן הזיק אבל הכא איכא לאוקומא כגון שנאבד אחד מן השורים והמזיק יכול לטעון דהך שנאבד הוא שהזיק והילכך ודאי ליעודי קאתו, וכי תימא א"כ היכי מיעדי ליה הרי אין מכירין השור י"ל דמשכחת לה כגון שהכירו השור בתר דהעידו [ב]בעלים דנגח תלתא זימני, דההוא תורא כי נגח נגיחה ד' משלם נזק שלם. וכי תימא כיון דלא משכחת לה אלא בשהכירו השור לימרו אנן לחיובי פלגא נזקא אתינן לכשיוכר השור, איכא למימר א"כ לא הוה להו לאסהודי עד שיוכר וכיון דמסהדי עליה השתא ודאי ליעודי תורא קאתו. ולא איפשיטא בעיין, ולדידן השתא לא נפקא מינה מידי דהא אין העדה בבבל.
איבעיא להו המשסה כלבו של חברו בחברו מהו משסה ודאי פטור בעל כלב מאי מצי אמר ליה מאי עבדי לך או דלמא אמרינן ליה כיון דידעת בכלבך דמשסו ליה ומשתסה לא איבעי לך לשהוייה, ואסקה רבא דאם תמצא לומר קאמר אם תמצא לומר המשסה כלבו של חברו בחברו פטור משסה וחייב בעל הכלב שסהו בעצמו פטור מ"ט כל המשנה ובא אחר ושנה בו פטור. ודרך הגאוני' ז"ל לפסוק הלכה כאם תמצא לומר. אמר רב פפא הכי אמרי משמיה דריש לקיש שתי פרות ברשות הרבים אחת רבוצה ואחת מהלכת ביעטה מהלכת ברבוצה פטורה רבוצה במהלכת חייבת אמר ליה אי משום הא לא תסייען אנא בהא חיובי מחייבנא דאמר ליה כי אית לך רשותא לסגויי עלה לבעוטי בה לית לך רשותא וכן הלכה. ובכלים המונחין בר"ה וביעטה בהן משמע דלא מיחייב מהאי טעמא דקאמר לבעוטי בי לית לך רשותא דהא קי"ל דכל המשנה ובא אחר ושנה בו פטור. ופרות לא חשיב לגמרי משנה לפי שאין בהמה רבוצה נדרסת ברגלי אדם וברגלי בהמה אבל כלים שעשויין לידרס ברגלי אדם וברגלי בהמה משנה הוא והוה לן למדן בהו כל המשנה ובא אחר ושנה בו פטור כדדנינן במשסה בעצמו כלבו של חברו, אלא דאמרינן עביד איניש דמנח גלימא בר"ה ומתפח, ועל זה הוצרך הרב אלפסי ז"ל להביא טעם זה למעלה גבי כלים.
מתני' שור המזיק ברשות הניזק כיצד נגף נשך רבץ בעט ברשות הרבים משלם חצי נזק ברשות הניזק ר' טרפון אומר נזק שלם וחכמים אומרים חצי נזק. פי' אפרקין דלעיל קאי דקתני ושור המזיק ברשות הניזק ומפרש בגמ' ושור המזיק ברשות הניזק מחלוקת ר' טרפון ורבנן ועל ההיא מתני' קאי השתא לפרושי מאי טעמייהו דרבנן ומ"ט דר' טרפון. אמר להם ר' טרפון ומה במקום שהקל על השן ועל הרגל בר"ה שיהא פטור החמיר עליהן ברשות הניזק לשלם נזק שלם מקום שהחמיר על קרן בר"ה לשלם חצי נזק אינו דין שנחמיר עליו ברשות הניזק לשלם נזק שלם אמרו לו דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכו'. וכל זה הוא מעקר המשנה דאל"כ מה חדש לפרש בפלוגתא דר' טרפון ורבנן טפי ממאי דקתני באידך פירקא, ואית דלא גרסי ליה במתני' אלא בגמ' ולא מיחוור.
<h2>דף כו.</h2>
איבעיא להו רגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק מהו שתשלם את הכפר מי אמרינן מידי דהוי אקרן קרן כיון דעבד תרי תלתא זימני אורחיה הוא ומשלם כופר הכא נמי לא שנא או דלמא קרן כונתה להזיק רגל אין כונתה להזיק. פי' מספקא ליה הא דקאמר רחמנא אם כפר יושת עליו אי קאי אכל מילי דשור או דלמא אקרן דכתיב בהדיא בלחוד קאי ומשום דכונתה להזיק, ואסיקנא דאיכא כופר ברגל וה"ה לשן כגון ארי שאכל את האדם.
מתני' אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן סימא את עין חברו ושבר את הכלים משלם נזק שלם. ירושלמי מתני' בשהיו שניהם ישנים אבל אם היה האחד ישן ובא חברו וישן אצלו זה שבא לישן אצלו הוא המועד. ושמעינן מינה דאונס גמור פטור אפילו מנזק ואע"ג דמיחייב בנפילת רוח שאינה מצוייה שאני דבתחלת עליתו הוה ליה למטר ולאסוקי דעתיה. וכן הא דאמרינן היתה אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה מעולם לגבי נזקין חייב בההיא נמי משום דדמי לפושע שאין דרך בני אדם להיות אבן הראוייה להזיק בחיקם ולא ירגישו בה וכיון שהיה לו למשמש בחיקו לא חשיב אנוס גמור אבל היכא דאנוס לגמרי פשיטא שהוא פטור דהא כתיב ולנערה לא תעשה דבר ואמרינן נמי לקמן בריש פרק המניח על הא דקתני המניח כדו ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור ואוקמא שמואל באפלה שנו ור' יוחנן אוקמא בדקיימא בקרן זוית, ואמרינן נמי הניח להם אביהם פרה שאולה וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול משום דלא הוה להו למידע ומניס אניסי הלכך אין משלמין אלא מה שנהנו.
גמ' קתני סימא את עין חברו דומיא דשבר את הכלים מה התם נזק אין ארבעה דברים לא אף הא נמי נזק אין ארבעה דברים לא מנא הני מילי אמר חזקיה וכן תנא דבי חזקיה אמר קרא פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון. פי' דמקרא יתירה הוא. וכויה תחת כויה חבורה תחת חבורה לקמן פרק החובל דריש ליה. האי מיבעי ליה ליתן צער במקום נזק פי' וה"ה לד' דברים דילפינן להו מצער וכדאיתא בפרק החובל, א"כ לכתוב קרא פצע בפצע מאי פצע תחת פצע שמעת מינה תרתי, ואע"ג דמרבינן מהאי קרא צער במקום נזק ומוקמינן עקר קרא לשוגג אפילו הכי לא מיחייב שוגג בצער ולא בד' דברים דסברא היא לפטור השוגג בכל מאי דאפשר ודי לנו לרבות שיתחייב שוגג על הנזק הכתוב בפירוש ורבויא מוקמינן למזיד.
<h2>דף כו:</h2>
אמר רבא היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם ונפלה לענין נזקין חייב לענין ד' דברים פטור לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה. לענין גלות [פטור דכתיב] בשגגה מכלל דהויא ליה ידיעה והאי לא הויא ליה ידיעה. ומקרא יתירא קא דריש דאי לאו דאיכא קרא יתירא היכי הוה מפטר שלא היתה לו ידיעה והלא בחלב ובשבת [חייב] אפילו לא היתה לו ידיעה מעולם ולא בעינן דהות ליה ידיעה אע"ג דכתיב בהו שגגה, ומהאי טעמא נמי ממעטינן בריש אלו הן הגולין מבשגגה דגבי גלות אומר מותר אע"ג דבשבת וע"ז כתיב בשגגה ומחייבינן אומר מותר כדאיתא בפרק כלל גדול.
לענין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן דתניא הרי שהיה רבו רופא ואמר לו חתור לי שיני והפילה כחול לי עיני וסימה שחק באדון רשב"ג אומר ושחתה עד שיתכוין לשחתה. וכי תימא והא בפ"ק דקדושין מוקמי רבנן קרא דושחתה להושיט ידו במעי שפחתו וסימא העובר שבמעיה דפטור משום דלא נתכוון לעין והכא אמרי רבנן דאם היתה אבן מונחת בחיקו ולא ידע בה מעולם וסימא בה עין עבדו יצא לחרות אע"פ שלא נתכוין לעין כלל. שאני התם דאיכא תרתי דלא מיכוין לעין ומתכוין להנאתה אבל היכא דליכא כונת הנאה חייב. והראב"ד ז"ל פירש דהתם היינו טעמא משום דאותה עין לא ראתה מאורות מעולם ומושחתת ועומדת היא עד שיצא לאויר העולם וכיון שכן לא קרינן בה ושחתה.
הכיר בה ושכחה ונפלה לענין נזקין חייב לענין ד' דברים פטור לענין גלות [חייב דאמר קרא] בשגגה מכלל דהויא לה ידיעה והא הויא ליה ידיעה. לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה. לענין עבד פלוגתא רשב"ג ורבנן. נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע לענין נזקין חייב לענין ד' דברים פטור לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה [תורה] פרט לזה שאינו מתכוין למלאכה אסורה דהא נתכוון במקום זה ועלה בידו איסור במקום אחר, ואפילו לאביי דמחייב בפרק כלל גדול התם מיירי בנתכוון לזרוק ב' ונמצאו ד' דהוה ליה כמתכוין לחתוך תלוש ונמצא שהוא מחובר דלאותה מלאכה שנעשית נתכוון אלא שהיה סבור שהיא התר ועלתה בידו באיסור. לענין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן. לענין גלות ואשר לא צדה פרט למתכוין לזרוק ב' וזרק ד' פי' שאינו בכלל וכי יזיד וגו' אלא בתורת ושמתי לך מקום. ואית דמפרשי ואשר לא צדה כלל הוא דהוי בר גלות פרט לזה שכיון שנתכוון לזרוק ב' הוי כעין מזיד ולא מפטר בגלות. נתכוון לזרוק ד' וזרק שמנה לענין נזקין חייב וכו'.
ואמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור מ"ט מנא תבירא תבר, י"מ כגון שזרקו בעל הכלי דאי אדם אחר זרקו ה"ל למימר הא' חייב והב' פטור, ואינו מחוור דא"כ מאי קא מייתינן לעיל מינה דבתר מעיקרא אזלינן אפילו תימא בתר בסוף אזלינן השובר פטור דהא אבדה מדעת היא וכדאמרינן בפרק הספינה צלוחית אבדה מדעת היא, אלא ודאי מיירי בשזרקו אחר שאינו בעל הכלי ואי הוה אזלינן בתר בסוף הוה מיחייב המשבר והשתא דאזלינן בתר מעקרא הראשון חייב והשני פטור וכבר כתבנו לה לעיל בס"ד.
ואמר רבה זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם וסלקן או שבא אחר וסלקן פטור בעידנא דשדה פסוקי מפסקי גיריה ושני נמי פטור דהא גרמא בעלמא היא, לא דמיא לדינא דגרמי דהתם מיירי בשהוא פועל בגוף הדבר הניזוק כגון שורף שטרותיו של חברו. והרב אלפסי ז"ל כתב דלמאן דדאין דינא דגרמי השני חייב. ולא' הסכימו רוב הגדולים ז"ל. ואמר רבה זרק תינוק מראש הגג ובא אחר וקבלו בסיף פלוגתא דר' יהודה ורבנן וכו'. בא שור וקבלו פלוגתא דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא ורבנן דתניא ונתן פדיון נפשו דמי ניזק ר' ישמעאל אומר ונתן פדיון נפשו דמי מזיק. ר' ישמעאל אומר ונתן פדיון נפשו דמי מזיק. פי' והכא למאן דאמר דמי ניזק אינו משלם את הכופר דהא גברא קטילא קטיל ולמ"ד מזיק חייב דהא קרב את מיתתו. ומשמע דאתיא כר' יהודה דאמר אחרון חייב שקרבו את מיתתו דאלו לרבנן אפילו אמרינן דמי מזיק פטור.
<h2>דף כז.</h2>
ואמר רבה נפל ברוח שאינה מצוייה והזיק חייב על הניזק ופטור מארבעה דברים נפל ברוח מצוייה והזיק חייב בארבעה דברים ופטור מן הבשת ואם נתהפך חייב אף על הבשת. פירוש אם נתהפך אחר שנפל וכוון לנפול על האדם כדי שלא יוזק, חייב על הבשת פירוש דהא איכא כונת נזק דמידע ידע דכי נפיל על חבריה אזוקי מזיק ליה והלכך אע"פ שלא נתכוון לבייש חייב. ואמר רבה הניח לו גחלת על לבו ומת פטור על בגדו ונשרף חייב ולא אמרינן היה לו לסלקה. ואסיקנא דשורו כממונו ועבדו כגופו שאם הניח גחלת על לב עבדו של חברו בפני חברו והעבד כפות פטור דהא ודאי משום צערא דעבדא עביד רבו לסלקה מעליו ועל זה סמך המניח והלכך אם לא סלקה פטור המניח.
המניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור ואם הוזק בה בעל החבית חייב בנזקו, נשברה כדו בר"ה והוחלק אחד במים או שלקה בחרסיה חייב ר' יהודה אומר במתכוין חייב ובשאינו מתכוין פטור. גמ' פתח בכד וסיים בחבית אמר רב פפא היינו כד היינו חבית למאי נפקא מינה למקח וממכר והיכי דמו כגון דרובא קרו לכדא כדא ולחביתא חביתא ומיעוטא קרו לחביתא כדא ולכדא חביתא מהו דתימא זיל בתר רובא קמ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב. פי' ואם נתן הלוקח דמים למוכר ליתן לו מאה חביות נותן לו כדים ואומר לו אנא מהנך דקרו לכדא חביתא אנא ולכד איתכויניתי. ואי קנו מיד הלוקח ליתן למוכר כך וכך מעות במאה כדין כל שעדין לא נתן מעות יכול לומר אנא ממעוטא דקרו לחביתא כדא אנא ולחביתא איכון דהמוציא מחברו עליו הראיה, ואע"ג דאיכא רובא דמסייע ליה. וכן הלכה. והכא מיירי בדליכא הודעת דמים כגון שקרובין דמי כד לדמי חבית הא לאו הכי הדמים מודיעים אם כדים זבן או חביות זבן, וי"מ דאפילו בדאיכא דמים יתרים אינן ראיה דקי"ל כרבנן דפליגי עליה דר' יהודה בפרק המוכר ודין זה יתבאר במקומו בס"ד.
<h2>דף כז:</h2>
פיס' ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור לימא ליה איבעי לך לעיוני אמרי בי רב משמיה דרב בממלא רשות הרבים כלה שמואל אמר באפלה שנו ר' יוחנן אמר בקרן זוית פי' וכלהו ס"ל דאיבעי ליה לעיוני ואם שברה חייב לשלם אלא היכא דאניס כגון שממלא ר"ה אי נמי באפלה אי נמי בקרן זוית דבהני גווני פטור לכ"ע ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. אמר רב פפא לא דיקא מתני' אלא או כשמואל או כר' יוחנן דאי כרב מאי איריא נתקל אפילו שבר נמי. פי' דהא קי"ל עביד [איניש] דינא לנפשיה כדאמרינן לקמן. אמר רב זביד משמיה דרבא ה"ה דאפילו שבר נמי והאי דקתני נתקל איידי דקא בעי למתנא סיפא אם הוזק בעל חבית חייב בנזקו דוקא נתקל אבל שבר הוא והוזק לא מ"ט הוא אזיק אנפשיה תנא רישא נתקל, א"ל רבינא לרב אסי אמרי במערבא משמיה דר' אלעא לפי שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים הוה עובדא בנהרדעא ואגבי שמואל בפומבדיתא ואגבי רבא בשלמא שמואל כשמעתיה פי' דלא פטר אלא באפלה אלא רבא לימא כשמואל ס"ל אמר רב פפא התם קרנא דעצורי הוה כיון דברשות עבדי איבעי ליה לעיוני ומיזל. מדמתמהינן אלא רבה לימא כשמואל ס"ל ודחי רב פפא דלא ס"ל כותיה משמע דליתיה לדשמואל ומינה דליתה נמי לדרב ור' יוחנן וקי"ל כדאמרי במערבא משמיה דר' אלעא לפי שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים וכן פסק הרב אלפסי ז"ל. ודוקא במה שהוא למטה בהא הוא דאמרינן אין דרך בני אדם להתבונן בדרכים שאין מעיינין במקום הלוכן כשהן טרודין בעסקיהן, אבל במה שהוא למעלה כנגד עיניהם דרכן להתבונן וכדאמרינן לקמן שאם היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון ועמד בעל קורה ונשברה החבית בקורה פטור אי לא קיימא קורה כשלדה ומשום דאיבעי לעיוני ולסגויי באידך גיסא, וה"ה לבעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון ועמד בעל חבית ונשברה חבית בקורה בעל קורה חייב משום דאיבעי ליה לעיוני ולסגויי באידך גיסא. והיכא דקיימא קורה כשלדה וממלא כל הדרך בכי הא הוא דקתני במתני' בעל הקורה פטור דאיבעי ליה לבעל חבית לאסוקי אדעתיה שלא לעמוד בדרך כשלדה, והא דאמרינן גבי הניח חנוני נרו כיון שבעל קורה בא אחריו וקורה דמיא בחוץ בעל גמל פטור ולא אמרינן איבעי ליה לבעל גמל לעיוני שאני התם שמשאו מונעו לראות נרו של חנוני. וכל הני מילי באדם אבל בבהמה שעיניה למטה הוי איפכא וכדאמר ר"ל בפרקין דלעיל שתי פרות בר"ה אחת רבוצה ואחת מהלכת בעטה מהלכת ברבוצה פטורה רבוצה במהלכת חייבת ודיקינן לקמן טעמא דבעטה רבוצה במהלכת הא איתזק ממילא פטורה והיכי דמי כגון דרמיא פרה באידך גיסא איבעי ליה לסגויי באידך גיסא, והכי נמי אמרינן בפרק שור שנגח את הפרה דשור פקח שנפל בבור פטור. עלה בידנו המניח את הכד בר"ה ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור מלשלם לפי שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים. ואם הוזק בה בעל החבית חייב בנזקו. ובממלא ר"ה אפילו שברה (ביום) [בידים] פטור וכדאמרינן לרב דאוקי מתני' בממלא רשות הרבים מאי איריא נתקל בה אפילו שברה בידים נמי. ולגבי בהמה שנתקלה בה והוזקה אין בעל החבית חייב אלא א"כ מלא כל ר"ה חביות אי נמי באפילה או בקרן זוית. ואם שברתה דרך הלוכה הוה ליה רגל בר"ה ופטורה. ואם בעטה בה ושברתה חייבת כל שלא מלא ר"ה וכדאתברר בפרקין דלעיל. ובתקלה שלמעלה כנגד עיני האדם כל שאינה ממלאה רשות הרבים אם הוזק בה אדם בעל התקלה פטור. ואם הזיק האדם חייב לשלם. ואם הוזקה בה בהמה בעל התקלה חייב בנזקה אע"פ שאינה ממלאה ר"ה ומיהו דוקא אם אין בעליה עמה. ואם בעליה עמה אם טעונה היא בעל התקלה חייב ואם אינה טעונה פטור.
שלח ליה רב חסדא לרב נחמן הרי אמרו לרכובה שלש לבעיטה חמש לסנוקרית י"ג לפדא דמרא וקופינא דמרא מאי שלח ליה חסדא חסדא קנסי קא מגבית בבבל. פי' גאון לסנוקרית כגון שנשא חברו והשליכו. לפדא דמרא בית יד של מר, וקופינא דמרא הברזל עצמו. ופי' הרב אלפסי ז"ל דהני שעורי בין לענין צער בין לענין בשת ניהו והראיה ממעשה דחנן בישא תקע לההוא גברא ולא חייביה אלא פלגא דזוזא ממתני' דקתני התוקע לחברו נותן לו סלע דשמעת מינה דכלהו הני סלעים דקיצי בין לענין צער בין לענין בשת ניהו, וכתבו בתו' דהיינו לגדול שבישראל ולאחר הכל לפי המבייש והמתבייש דומיא דהא דתנן לקמן פרק החובל סטרו נותן לו מאתים ומוקים לה בגמ' בגדול שבישראל ואם צריך רפוי צריך לרפותו מלבד משעורים אלו המפורשים כאן. וה"ה נמי לשבת, והא דלא איירי בהו רב חסדא משום דצער ובשת דשכיחי בהני קאמר אבל ריפוי ושבת דלא שכיח בהו לא קאמר. והא דאהדר ליה רב נחמן קנסי קא מגבית בבבל לאו למימרא דהני קנסי ניהו לענין דאי מודה בהו מפטר דהא ודאי כלהו ה' דברים ממונא ניהו אלא משום דמלתא דלא שכיח ניהו ולא מגבי להו בבבל כדאיתא בפרק החובל משום הכי קרי להו קנסי, ומיהו נפקא מינה דאי תפס לא מפקינן מיניה.
ההוא גרגותא דבי תרי דכל יומא הוה דלי (כל) חד מינייהו יומא חד אזל חד מינייהו וקא דלא ביומא דחבריה אתא חבריה אשכחיה א"ל יומא דילי לא אשגח ביה שקל פדא דמרא ומחייה ואהדר רב נחמן למחיה מאה פנדי בפדא דמרא אפילו למאן דאמר לא עביד [איניש] דינא לנפשיה הני מילי דלית ליה פסידא אבל במקום דאיכא פסידא עביד איניש דינא לנפשיה, פי' והכא הוה פסידא שהיו הזרעים מתייבשין בעוד שיבא לב"ד. אי נמי כגון שהיו המים כלין. דאתמר רב יהודה אמר לא עביד [איניש] דינא לנפשיה רב נחמן אמר עביד איניש דינא לנפשיה היכא דאיכא פסידא כלי עלמא לא פליגי דעביד איניש דינא לנפשיה כי פליגי היכא דליכא פסידא רב יהודה אמר לא עביד איניש דינא לנפשיה דכיון דליכא פסידא ליזיל לקמי בי דינא רב נחמן אמר עביד איניש דינא לנפשיה דכיון דדינא קא עביד אמר ליה לא מצינא דאטרח. בן בג בג אומר אל תכנס לחצר חברך ליטול את שלך שלא ברשות כדי שלא תראה עליו כגנב אלא שבור את שניו בפניו ואמור לו שלי אני נוטל פי' דפשטה אתיא כרב נחמן ואפילו במקום דליכא פסידא משום הכי מותיב מינה לרב יהודה. ואע"ג דפרקה רב (יהודה) [ינאי] אליבא דרב (נחמן) [יהודה] שנויי דחיקי נינהו ולא סמכינן עלייהו אלא קי"ל הלכה כרב נחמן דדיינא הוא, והילכך עביד איניש דינא לנפשיה אפילו היכא דליכא פסידא. ואם הלה מסרב בה ואינו יכול להציל מידו אלא בהכאה שובר את שניו ונוטל את שלו וכשיתברר לב"ד שמחמת כן הכהו אין מחייבין אותו כלל. והמכניס בחצר חברו כדי יין וכדי שמן בעל חצר משבר ונכנס משבר ויוצא ואינו צריך לטרוח ולסלקן לצדדיו גם לא לילך לבי"ד, והנכנס לבית חברו ואינו רוצה לצאת וחבל בו בעל הבית כדי להוציאו פטור והוא שאינו יכול להציל על ידי דבר אחר. ואיכא מרבוואתא ז"ל דאמרי דכי אמרינן עביד איניש דינא לנפשיה דוקא בדבר שהוא שלו ואדם אחר מחזיק בו לגזלו ממנו או להשתמש בו אבל בהלואה אפילו שליח ב"ד לית ליה רשותא למשכוני אלא לנתוחי, פי' שיטול המשכון מידו אבל ליכנס לביתו לא, והוא אפילו לנתוחי לית ליה רשותא כדאמרינן בפרק המקבל. והוא דבר של תימה דהא אפילו איניש דעלמא שתפס לבעל חוב במקום דאיכא פסידא זכה כ"ש דאיהו גופיה זכה היכא דאיכא פסידא מיהא. ומיהו משמע דאי תפס מלוה משל לווה ובא הלוה להוציא מידו ולא יכול המלוה להציל אלא בהכאה פטור דהא כיון דתפס זכה לגבות ממנו חובו.
<h2>דף כח.</h2>
אקשינן בין לרב נחמן בין לרב יהודה מהא דתניא וקצותה את כפה ממון מאי לאו בשאינה יכולה להציל על ידי דבר אחר. פי' ושמע מינה דלא עביד [איניש] דינא לנפשיה אפילו במקום פסידא לא בשיכולה להציל על ידי דבר אחר אבל אינה יכולה להציל על ידי דבר אחר מאי פטורה אי הכי אדתני סופא ושלחה ידה פרט לשליח ב"ד לפלוג וליתני בדידה בד"א בשיכולה להציל על ידי דבר אחר אבל אינה יכולה להציל על ידי דבר אחר [פטורה ה"נ קאמר בד"א כשיכולה להציל ע"י דבר אחר אבל אינה יכולה להציל ע"י ד"א] נעשית כשליח ב"ד ופטורה, ושמעינן מינה דשליח ב"ד אפילו יכול להציל על ידי דבר אחר יש לו רשות להכות למי שמסרהב בו.
פיס' נשברה כדו בר"ה והוחלק אחד במים או שלקה בחרסיה חייב אמר רב יהודה אמר רב לא שנו אלא שנטנפו כליו במים אבל הוא עצמו פטור מ"ט קרקע עולם הזיקתהו. פי' קסבר רב בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו והלכך לא משכחת לה למתני' אלא בשלא הפקיר מימיו דחייב עליהן משום שורו ובנזקי גופו לא משכחת לה דהא קרקע עולם הזיקתהו אלא היכי משכחת לה בשנטנפו כליו במים. ולא מיתוקמא בדאפקרינהו דא"כ הוו להו בור ולא מצינו בור שחייב בו על הכלים. כי אמרתה קמיה דשמואל אמר לי מיכדי אבנו סכינו ומשאו מבורו למדנו בכלן אני קורא שור ולא אדם חמור ולא כלים והני מילי לענין קטלא אבל לענין נזקים אדם חייב וכלים פטורין. פי' משום דנזקי כלים היינו מיתתן כיון שאין חוזרין כמו שהיו וקסבר שמואל דאפילו בדלא אפקרינהו דינן כבור ופטור בו על הכלים והלכך לא משכחת למתני' בנזקי כלים אלא בנזקי גופו וס"ל בור שחייבה עליו תורה אף לחבטו ורב הני מילי היכא דאפקרינהו אבל לא אפקרינהו לא, פי' כי אפקרינהו הוי דינן כבור פטור על הכלים אבל כי לא אפקרינהו עדיפי מבור וחייב עליהן אף על הכלים.
וכי תימא מהיכא מייתי לה חיוב כלים אי מקרן מועדת מה לקרן שכן כונתה להזיק ואי משן ורגל מה לרגל שכן דרכן לילך ולהזיק, ועוד דא"כ לפטרו בר"ה, וי"ל דאתיא ליה מקרן מועדת ואהניא פשיעתו שהניחן בר"ה כאלו דרכן לילך ולהזיק וכאלו כונתן להזיק, דלפטרן לגמרי לא אפשר משום דאין דרכן לילך ולהזיק ואין כונתן להזיק, דהא אשכחן שחייבה תורה על הבור, וכיון דילפינן להו חיובא בשאר נזקין מבור, לחיובי בהו כלים שפיר ילפינן מקרן מועדת ולא פרכינן, וי"מ דאתיא ליה מקרן ומבור תשעה דמשמע בירושלמי דחייב בו את הכלים דגרסינן התם בפרק שור שנגח את הפרה ונפל שמה שור או חמור שור ולא בכליו חמור ולא בכליו שהיה בדין מה אם בור נזקין שפטור מן המיתה חייב על הכלים בור של עשרה טפחים שחייב על המיתה אינו דין שחייב על הכלים ת"ל שור או חמור לא שור בכליו ולא חמור בכליו. והאי תירוצא ליתיה דהא ודאי האי ירושלמי פליג אגמרא דילן דמים ואבנו ומשאו לא הוי בור של מיתה [טפי] מבור תשעה ואפילו הכי פטור בהו על הכלים היכא דאפקרינהו לכלי עלמא. וקי"ל כשמואל דאמר כלן מבורו למדנו ובכלן אני קורא בהן שור ולא אדם חמור ולא כלים והני מילי לענין קטלא אבל לענין נזקין אדם נמי חייב וכלים פטור בין אפקרינהו בין לא אפקרינהו דכל תקלה בור הוא.
<h2>דף כח:</h2>
א"ר אלעזר לא תימא נתקל באבן ונשוף באבן אבל נתקל בקרקע ונשוף באבן פטור אלא אפילו נתקל בקרקע ונשוף באבן חייב כמאן כר' נתן דאמר כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. וכן הלכתא. ומשמע דאלו נתקל באבן ונשוף בקרקע פטור לכ"ע ואפילו לשמואל דאמר בור שחייבה עליו תורה לחבטו ה"מ בחבטא דקרקע בורו אבל הכא לאו בחבטא דבורו אתזק אלא קרקע עולם הזיקתהו, והוחלק אחד במים דקתני במתני' דוקא בשהוזק בקרקע שהמים מתפשטין בו. ועוד נדקדק בזה לקמן פרק הפרה בס"ד.
ר' יהודה אומר במתכוין חייב שאינו מתכוין פטור. היכי דמי מתכוין אמר רבה במתכוין להורידה למטה מכתפו. אמר ליה אביי מכלל דמחייב ר' מאיר אפילו נפשרה א"ל מחייב היה ר' מאיר אפילו אזנה בידו היכא דהוי אונס גמור, פי' קס"ד דרבה דנשברה דקתני במתני' היינו שנשברה ממילא בלא שום גרמא ור' יהודה פוטר נשברה ממילא היכא דהוי אונס גמור ומחייב במתכוין להורידה מכתפו והכבידה על זרועותיו ונפלה מידו ומשום דדמי לפשיעה דאיבעי ליה להיזדהורי כשהוא מורידה מעל כתפו. ומדאמרינן מכלל דמחייב ר' מאיר אפילו נפשרה משמע דאין אונס למעלה מנתכוין להורידה אלא נפשרה, ואם נשברה מחמת שנתקל הוי פושע טפי מנתכוין להורידה, אי נמי שקולים הן, דאי ס"ד דנשברה מחמת נתקל לא חשיב פושע כמתכוין להורידה מאי קאמר מכלל דמחייב ר' מאיר אפילו נפשרה דלמא לא מחייב אלא בנתקל ואתא ר' יהודה למימר מתכוין להורידה חייב אבל נתקל פטור [א"ו אם בנתכוין להורידה חייב ה"ה בנתקל, וא"ת והא ר' יהודה אית ליה בפרק האומנין דנתקל לאו פושע הוא גבי מעביר חבית ממקום למקום ונשברה דקאמר ר' יהודה שומר חנם ישבע נושא שכר ישלם ומפרש התם האי כדיניה והאי כדיניה]. וי"ל דקסבר רבה דכי היכי דאמרינן התם שבועה זו תקנת חכמים לר' מאיר הכי נמי אמרינן לר' יהודה דתקנת חכמים היא דשומר חנם ישבע ויפטר אע"ג דנתקל פושע הוא, ובהא פליגי ר' מאיר ור' יהודה ר' מאיר סבר אחד שומר חנם ואחד שומר שכר ישבע דבתרווייהו תקינו רבנן שאל"כ אין לך מעביר חבית לחברו ממקום למקום ור' יהודה סבר לא תקנו אלא בשומר חנם. עוד י"ל דהכא לאחר נפילה פליגי לדעת רבה דבשעת נפילה לכולי עלמא פטור דאנוס הוא אלא דר' מאיר סבר אפילו נפשרה כדו כיון שהיה לו שהות לסלק ולא סילק חייב על נזקיהן מדין בורו ואפילו בדאפקרינהו, ור' יהודה סבר בנפשרה פטור דהוי מפקיר נזקיו אחר אונס גמור והאי בירא לאו איהו כרייה, ומיהו במתכוין להורידה אי נמי בנתקל אע"ג דחשיב אנוס לפטרו על שעת נפילה מ"מ לא הוי אנוס כולי האי שנפטור אותו בשהיה לו שהות לסלק ולא סלק. וא"ת מי הביאו לרבה לפרש כן ואמאי לא מפרש דברי ר' יהודה כפשטן במתכוין לשבר דר' מאיר מחייב בנתקל ואתא ר' יהודה למימר דלא מתחייב אלא מתכוין לשבר, י"ל א"כ לא הוה צריך למתני אלא ר' יהודה פוטר דמאי קמ"ל במתכוין לשברה שהוא חייב פשיטא ואפילו בשהיה לו פנאי לסלק ולא סלק לא קמ"ל מידי דממילא הוה ידעינן לה דהא מתני' היא לקמן הכורה בור בר"ה חייב. ועוד דמשמע ליה לרבה (כגזרה) [נשברה] ממילא בלי שום סיבה (משמע וכשנשברה ממילא). ואקשינן ואמאי אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר וכי תימא ה"מ לענין מיתה אבל לענין נזקין לא והתניא כו'. לפירושא קמא אתי שפיר דמקשי לר' מאיר היכי מחייב על שעת נפילת אונס דאע"ג דמרבינן באדם המזיק מפצע תחת פצע אפילו אנוס ה"מ אונסין שיש בהן צד פשיעה אבל אונסין גמורין פטור, וכי תימא הני מילי לענין מיתה אבל לענין נזקין התורה רבתה לחייבו אפילו באונס גמור ולא שהזיק בגופו בלבד אלא אפילו ממונו שהזיק מחמת אנסו כי הכא דקתני הוחלק אחד במים דמיירי בתר (דלווה) [דנייח] אפילו הכי חייב. והתניא בברייתא ומודה ר' מאיר לחכמים במעלה קנקנים לגג על מנת לנגבן ונפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו שפטור ואמאי כי היכי דמחייב ליה על נזקי מימיו אע"פ שנפלו לאנסו ואפילו בשלא היה לו שהות לסלקן ה"ה נמי הוה ליה לחיובי הכא דאי לאו דאיהו אסקינהו לגג לא הוו נפלי. ולפירוש שני הכי נמי מקשה היאך עלה על דעת לחייבו אפילו לאחר נפילה כיון דשעת נפילה הויא באונס דהא ודאי כיון דאשעת נפילה פטור מדכתיב ולנערה לא תעשה דבר, אחר נפילה נמי ראוי לפטרו דהוה ליה מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס, וכי תימא ה"מ לענין מיתה אבל לענין נזקין לא, כלומר לענין נזקין כה"ג דהוה ליה שהות לסלקן והתניא דהיכא דהפקיר נזקיו אחר נפילת אונס פטור ואפילו לר' מאיר.
ה"ג בברייתא נשברה כדו ולא סלקה נפלה גמלו ולא העמידה ר' מאיר מחייב בהזקם וחכמים אומרים פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ומודים חכמים לר"מ באבנו וסכינו שהעלן לראש הגג ונפלו ברוח מצויה והזיקו שחייב. ומודה ר"מ לחכמים במעלה קנקנים לגג על מנת לנגבן ונפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו שהוא פטור. ובספרי הגאונים ז"ל גרסינן ומודים חכמים לר' מאיר במניח אבנו וסכינו בר"ה והזיקו שהוא חייב. וא"א ליישבה כדבעינן למימר.
<h2>דף כט.</h2>
אלא אמר אביי בתרתי פליגי פליגי בשעת נפילה ופליגי לאחר נפילה פליגי בשעת נפילה בנתקל דמר סבר נתקל פושע הוא ומר סבר נתקל לאו פושע הוא ופליגי לאחר נפילה במפקיר נזקיו מר סבר מפקיר נזקיו חייב ומר סבר [פטור]. ממאי מדקתני תרתי הוחלק אחד במים או שלקה אחד בחרסיה חייב למה לי למתני או שלקה אחד בחרסיה היינו הך אלא לאו ה"ק הוחלק אחד במים בשעת נפילה או שלקה בחרסיה אחר נפילה. פי' בשעת נפילה הוא דמזקי בהדי דקא אזלי או בתר דניחי ולא היה לו פנאי לסלקן ולאחר נפילה הוא שהיה לו פנאי לסלקן. בשעת נפילה פליגי בנתקל פושע ולאחר נפילה פליגי במפקיר נזקיו לאחר פשיעה, ר"מ סבר כורה בור בר"ה חייב והלכך מפקיר נזקיו לאחר פשיעה נמי חייב ור' יהודה (נמי) סבר לא חייבה תורה אלא כורה בור ברשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו והלכך מפקיר נזקיו פטור ואפילו הניחן בכונה בר"ה. ואין לפרש דלאחר נפילה דהכא בלחוד הוא דפטר ר' יהודה משום דקסבר נתקל לאו פושע הוא והוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס דא"כ אין זה בתרתי דבפלוגתייהו בנתקל פושע תליא כולה מילתא. ולישנא דגמרא נמי משמע דבמפקיר נזקיו בעלמא נמי פליגי מדקאמר ופליגי לאחר נפילה במפקיר נזקיו דאלמא בכל מפקיר נזקיו פליגי. והכי נמי משמע מדאמרינן בסמוך מפקיר נזקיו מאי מתכוין איכא ומאי קושיא הא איכא לפרושי דה"ק ר' יהודה אומר אם מתכוין לשבר חייב דכי קאי אשעת נפילה הכי אית לן לפרושה כדבעינן למכתב. והשתא הני תרתי ומודים דקתני בברייתא חד קאי אשעת נפילה וחד קאי לאחר נפילה, מודים חכמים לר"מ דאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה קאי אשעת נפילה וה"ק אע"ג דפטרי בשעת נפילה דנתקל הכא מודו דחייב. ומיירי בשלא הפקירן דסתם אבנו וסכינו ומשאו לא מפקר להו בנפילתן מן הגג ומש"ה קתני ברוח מצויה וקאי אשעת נפילה כדפרישית, דאי ברוח שאינה מצויה ולאחר נפילה לכ"ע חייב כיון שהיה לו פנאי לסלקן, ואפילו נתנם שם אחר כדאמרן בפרק שור שנגח את הפרה בעל הבור חייב בנזקי חצר בעל חצר חייב בנזקי הבור, וגבי גלל נמי אמרינן לקמן בשמעתין דאי הפכה פחות מג' פטור לפי שלא עשה הוא בור זה, ואפילו הכי נתכוון לזכות בה חייב דכיון דדידיה הוי עליה רמי [לסלוקיה, וכן החופר בור ברשותו והפקיר רשותו ולא בורו חייב דעליה רמי] למלוייה אע"פ שתחלת ברייתו היתה בהתר שכל הרשות שסביבות הבור היה שלו, והכא נמי כיון דאבנו סכינו ומשאו לא מפקר להו אפילו נפלו ברוח שאינה מצויה אם היה לו פנאי לסלקן חייב בנזקיהן לכ"ע, ואפילו לשמואל דאמר כלן מבורו למדנו, והשתא ניחא הא דקתני באידך ומודה ר"מ לחכמים במעלה קנקנים לראש הגג ונפלו ברוח שאינה מצויה ומיירי בשהיה לו פנאי לסלקן ואפ"ה פטור לכ"ע משום דסתם חרסין אפקורי מפקר להו והמפקיר נזקיו אחר נפילת אונס פטור. והשתא קשיא להנך דגרסי בברייתא ומודים חכמים לר"מ באבנו סכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים (דכי) היכי דמי אי דאפקרינהו הא אמרינן דלפום אוקמתא דאביי מפקיר נזקיו פטור אליבא דרבנן, ואי דלא אפקרינהו מאי ומודים חכמים לר"מ אין זה מעין מחלוקתם כלל, ועוד קשיא דהא בהדיא א"ר אלעזר לקמן דלרבנן מפקיר נזקיו בעלמא נמי פטור וא"כ תקשי ליה ברייתא דקתני ומודים חכמים לר"מ כו'. דאלמא במפקיר נזקיו דעלמא לכ"ע חייב, אלא גרסא אשר כתבנו היא עקר. והדרינן לשמעתין ואמרינן ממאי מדקתני תרתי פי' ממאי דבמפקיר נזקיו דעלמא פליגי ופרקינן מדקתני תרתי הוחלק אחד במים או שלקה בחרסיה ולמה לי למתנא או שלקה בחרסיה אלא ה"ק הוחלק אחד במים בשעת נפילה כלומר קודם שהיה לו פנאי לסלקן או שלקה בחרסיה אחר נפילה ואי ס"ד בנתקל פושע בלחוד פליגי ליתני חדא אלא מדקתני בבא יתירא שמעינן דפליגי אפילו אחר נפילה דפשיעה ובמפקיר נזקיו דעלמא. וכי תימא ממאי דלמא במפקיר נזקיו בעלמא אפילו ר' יהודה מודה דחייב והכא במפקיר נזקיו דהכא בלחוד הוא דפליגי. והא דקתני תרתי משום דר"מ נקט לה לאשמועינן דלר' מאיר מפקיר נזקיו אחר נפילה חייב ולאפוקי ממאן דאית ליה לא חייבה תורה על בור בר"ה. וי"ל אי משום הא לא איצטריך לייתורי במתני' דהא סתם מתני' היא לקמן פרק הפרה דכורה בור בר"ה חייב ובודאי לא תנא יתורא אלא משום דר' יהודה ולאשמועינן דאפילו במפקיר נזקיו דעלמא פטר. וכי תימא דלמא איצטריך לאשמעינן דלר' יהודה מפקיר נזקיו לאחר נפילה דהכא פטור דסד"א אע"ג דחשיב נתקל אונס לפטרו בשעת נפילה מ"מ לאחר נפילה לא חשיב ההוא אונס לפטרו כיון שיש לו פנאי לסלק, ולאפוקי מסברא דרבא דלעיל לפי' שני שכתבתי, י"ל דס"ל לאביי אי משום הא לא איצטריך לייתורי במתני' דפשיטא מלתא דכיון דקסבר ר' יהודה נתקל לאו פושע הוא אם הפקיר נזקיו אחר נפילת תקלה פטור. והא דקאמר הוחלק אחד במים אשעת נפילה ולקה בחרסיה אחר נפילה, משום דמים כשהן ניגרין על הארץ קשה לקבצן וכל שלא היה לו פנאי מיקרי שעת נפילה כדפרישית, וחרסין דקילא מלתא לסלקן מש"ה קאמר ולקה אחד בחרסיה אחר נפילה.
מדמתני' בתרתי ברייתא נמי בתרתי בשלמא כדו משכחת לה בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה אלא גמלו בשלמא לאחר נפילה משכחת לה במפקיר נבלתו, פי' וכגון שפשע בנפילתו ופליגי במפקיר נזקיו, אלא בשעת נפילה היכי משכחת לה. פי' היכי משכחת לפלוגתייהו, אמר רב אחא בריה דרב איקא כגון שהעבירה בשרעתא דנהרא היכי דמי אי דאיכא דרכא אחריתי פושע הוא פי' ולכ"ע פשיטא דחייב בשעת נפילה, אלא דליכא דרכא אחריתי אנוס הוא פי' ולכ"ע פטור אלא משכחת לה דאתקיל ואתקילא ביה גמליה. ואקשינן מפקיר נזקיו מאי מתכוין איכא. פי' בשלמא אשעת נפילה ניחא דה"ק ר' יהודה אומר מתכוין לשבר חייב שאין מתכוין אע"פ שנתקל פטור, אלא אלאחר נפילה דהיינו מפקיר נזקיו לאחר פשיעה דמחייב ר' מאיר היכי מפרשינן מלתיה דר' יהודה עלה, דליכא לפרושי אם נתכוון לשבר דהא ברירנא דבהא נמי ס"ל לר' יהודה כי מפקיר נזקיו חייב. ופרקה רב יוסף במתכוין לזכות בחרסיה וה"ק ר' יהודה אומר אם מתכוין לזכות בחרסיה חייב כל שהיה לו פנאי לסלקן ואפילו לאחר נפילה דנתקל דהוי אונס אבל כל שאין מתכוין לחרסיה פטור ואפילו היה לו פנאי, ופירושא דמתני' הכי הוא נשברה כדו במים והוחלק אחד במים דהיינו בשעת נפילה או שלקה אחד בחרסיה אחר נפילה ואפילו הפקירן חייב, ר' יהודה אומר אם מתכוין חייב כלומר אם מתכוין לשבר בשעת נפילה או שמתכוין לזכות בחרסיה לאחר נפילה חייב ואם לאו פטור.
ור' אלעזר אמר בשעת נפילה מחלוקת, אסיקנא דה"ק אף בשעת נפילה וקמ"ל כדאביי. פי' דאף בשעת נפילה מחלוקת ומש"ה נקט פלוגתיהו בנתקל, דאי משום פלוגתא דמפקיר נזקיו דאיהו נמי פלוגתייהו בשעת נפילה בנתקל פושע ולאחר נפילה אפילו במפקיר נזקיו דעלמא אפילו בפושע גמור משכחת לה.
<h2>דף כט:</h2>
ור' יוחנן אמר לאחר נפילה מחלוקת. אסיקנא דה"ק אחר נפילה דהכא מחלוקת כלומר ולא נחלקו אלא בחדא נתקל אי הוי פושע או לא דלרבנן לא הוי פושע ומש"ה פטור בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה משום דהוי מפקיר נזקיו אחר נפילת אונס אבל במפקיר נזקיו בעלמא לכ"ע חייב. והכין הוא מסקנא דשמעתא, דאיתמר מפקיר נזקיו בר"ה ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר חייב וחד אמר פטור לימא מאן דמחייב כר' מאיר וכו', כל האי שקלא וטריא אייתי תלמודא משום מסקנה דשמעתא דאסיקנא דר' אלעזר אמר פטור ור' יוחנן אמר חייב, וכל האי שקלא וטריא לאו על שמעתין איתמר דא"כ דברי התלמוד סותרין זה את זה, השתא קאמר דר' אלעזר מוקי פלוגתייהו כדאביי ור' יוחנן מוקי פלוגתייהו במפקיר נזקיו דהכא אבל בעלמא דברי הכל חייב והדר קאמר לימא מאן דמחייב כר"מ ומאן דפטר כרבנן. ותו דקאמר תסתיים דר' אלעזר אמר חייב ור' יוחנן אמר פטור, אלא האי שקלא וטריא בעלמא אתמר ותלמודא אייתי לה משום דמסקנה דהך שקלא וטריא כדאסיקנא הכא דר' אלעזר מוקי פלוגתייהו כדאביי דפטר אליבא דרבנן אפילו מפקיר נזקיו דעלמא ור' יוחנן פטר במפקיר נזקיו דהכא ומחייב במפקיר נזקיו בעלמא, וקי"ל הלכה כר' יוחנן. ועלה בידנו דמי שנתקל ונשברה כדו בר"ה והוחלק אחד במימיה או שהוזק בחרסיה לא מיבעיא בשלא היה לו פנאי לסלקן אלא אפילו היה לו פנאי לסלקן פטור דנתקל לאו פושע הוא והלכך הוה ליה מפקיר נזקיו אחר נפילת אונס דפטור לכ"ע, ודוקא בדאפקרינהו אבל בדלא אפקרינהו בשעת נפילה פטור דהא אנוס הוא, אחר נפילה כלומר שהיה לו פנאי לסלקן חייב, ואפילו נפלו באונס גמור נמי כל שלא הפקירן עליו מוטל לסלקן ואם לא סלקן והזיקו חייב בהזיקן, ומפקיר נזקיו אחר נפילת פשיעה כגון קנקנים שהעלן לראש הגג ונפלו ברוח מצויה חייב בהזיקם וכסתם מתני' דקתני לקמן הכורה בור בר"ה חייב.
<h2>דף ל.</h2>
מתני' השופך את המים בר"ה והוזק בהן אחר חייב בנזקו. המצניע את הקוץ ואת הזכוכית והגודר גדרו בקוצים וגדר שנפל לר"ה והוזק בהן אחר חייב בנזקו. תניא כל אלו שאמרו פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן בימות החמה אין להן רשות בימות הגשמים אע"פ שיש להן רשות אם הזיקו חייבין לשלם. פיס'. המצניע את הקוץ כו'. א"ר יעקב א"ר יוחנן לא שאנו אלא מפריח אבל מצמצם פטור מצמצם מ"ט פטור אמר רב אחא בריה דרב איקא לפי שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכותלים. פי' מצמצם הוא כגון שנכנס לתוך שלו והקוצים אינן מפריחין אלא באותה כניסה, ואיצטריכינן לטעמא דאין דרכן של בני אדם להתחכך בכותלים דאי לאו הכי הוה מיחייב כמו חופר בור ברשותו סמוך לר"ה. והרב אלפסי ז"ל הביא טעמא דרב אחא ומשמע דסבירא ליה בור ברשותו חייב ובור בר"ה נמי חייב דהא קי"ל כר' יוחנן דאמר המפקיר (נכסיו) [נזקיו] חייב. ומשמע דכי קתני הגודר גדרו בקוצים חייב ואוקימנא במפריח דוקא בשהן מפריחין למטה אבל אם מפריחין למעלה כנגד עיני בני אדם והוזק בהן אדם פטור דאיבעי ליה לעיוני ולסגויי באידך גיסא. ומיהו אם הוזקה בהן בהמה הוי איפכא כדפרישית לעיל. והא דקתני וגדר שנפל לר"ה דוקא בשלא הפקירו והיה לו פנאי לסלק, אבל הפקירו אפילו היה לו פנאי לסלק פטור דהוה ליה מפקיר נזקיו אחר נפילת אונס, ואם לא היה לו פנאי לסלק אפילו לא הפקיר אם הזיק פטור.
תנו רבנן המצניע קוצותיו וזכוכיותיו בתוך כותלו של חברו ובא בעל כותל וסתר את כותלו חייב המצניע א"ר יוחנן לא שנו אלא בכותל רעוע אבל בכותל בריא פטור המצניע וחייב בעל הכותל דאמר ליה איבעי לך לעיוני. אמר רבינא זאת אומרת המכסה בורו בדליו של חברו ובא בעל דלי ונטל את דליו והזיק חייב בעל הבור.
מתני' המוציא תבנו וקשו לר"ה לזבלים והוזק בהן אחר חייב בנזקו וכל הקודם זכה רשב"ג אומר כל המקלקלין ברשות הרבים שהזיקו חייבין וכל הקודם בהן זכה ההופך את הגלל לרשות הרבים והוזק בהן אחר חייב. פי' חייב ההופך, ומיירי בשהגביהן ג' טפחים דנסתלקו מעשי ראשון וקאי בור ברשות שני. ואם הפך תוך ג' אם הגלל של הפקר ומתכוין לזכות בו חייב ואם אין מתכוין לזכות בו פטור. ואם יש לו בעלים בין כך ובין כך פטור אלא א"כ הגביה ג' טפחים. תניא ר' יהודה אומר בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לר"ה וצוברו כל ל' יום כדי שיהא נשוף ברגלי אדם וברגלי בהמה שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ לישראל ותניא בברייתא אחריתי דלר' יהודה אם הזיקו פטור. ולית הלכתא כותיה דהא אוקימנא ליה בסוף בבא מציעא בשטה דאמר אביי רשב"ג ור' יהודה ור' שמעון כלהו סבירא להו כל שנתנו לו חכמים רשות והזיק פטור מלשלם וכל כי האי גונא לית הלכתא כחד מינייהו. והילכך מתני' מתוקמא לן אפילו בשעת הוצאת זבלים. ומיהו הא דקתני כל הקודם בהן זכה אם הוציא ברשות לא מתוקם אלא לאחר שעברו ל' יום, וי"מ דאפילו בתוך ל' נמי ולאחר שהזיקו שאם לא סלקן וקדם אחר וזכה בהן קנה. ולא מיחוור.
<h2>דף ל:</h2>
כל הקודם זכה אמר רב זכה בין בגופן בין בשבחן וזעירי אמר בשבחן אבל לא בגופן, ואקשינן עלה דרב מדתנן ההופך את הגלל לר"ה והוזק בהן אחר חייב ואלו כל הקודם בהן זכה לא קתני, ופריק רב נחמן בר יצחק גלל אתבן וקש קא רמית דבר שיש בו שבח קנסו גופו משום שבחן דבר שאין בו שבח לא קנסו, לימא כתנאי שטר שיש בו רבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית דברי ר' מאיר וחכמים אומרים גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית ופרקה רב לטעמיה ושמואל לטעמי' והא מתניתא במקומה פרק איזהו נשך נפרש אותה בע"ה. לימא כי הני תנאי דתניא המוציא תבנו וקשו לר"ה לזבלים והוזק בהן אחר חייב בנזקו וכל הקודם בהן זכה ואסורין משום גזל רשב"ג אומר כל המקלקלין (פטורין) ברשות הרבים שהזיקו חייבין לשלם ומותרין משום גזל הא גופא קשיא אמרת כל הקודם בהם זכה ואסורין משום גזל אלא לאו ה"ק כל הקודם בהן זכה בשבחן ואסורין משום גזל אגופן אלמא לא קנסו גופן אטו שבחא ואתא רשב"ג למימר אפילו לגופן נמי מותרין משום גזל וכל הקודם זכה. והא דלא איתו ממתני' דקאמר ת"ק כל הקודם זכה וכן רשב"ג מאי לאו בהא קא מיפלגי דת"ק סבר בשבחן אין בגופן לא ואתא רשב"ג למימר דאפילו גופן משום דאיכא למימר כלה מתני' רשב"ג היא והכי קתני שרשב"ג אומר כל המקלקלין בר"ה שהזיקו חייבין וכל הקודם בהן זכה. לזעירי ודאי תנאי היא לרב לימא תנאי היא אמר לך רב כולי עלמא קנסו גופן משום שבחן והכא בהלכה ואין מורים כן קא מפלגי דאיתמר רב הונא אמר רב הלכה ואין מורים כן ורב אדא בר אהבה אמר הלכה ומורים כן. וממילא דבמתני' נמי אליבא דרב בהלכה ואין מורים כן קא מיפלגי ומאי דלא תני במתני' פריש בבריתא, וקי"ל הלכה כרב, הילכך כל מידי דאית ביה שבחא והניחן ברשות הרבים שלא ברשות כל הקודם בהן זכה בין בגופן בין בשבחן. ומבעיא לן אליבא דרב אי קנסוה אפילו קודם שהשביחו או דוקא לאחר שהשביחו ולא אפשטא. והילכך כל הקודם בהם אפילו לאלתר זכה ולא מפקינן מיניה מספקא, ומידי דלית ביה שבחא כגון גלל וכיוצא בו כל הקודם בהן לא זכה ומפקינן מיניה, ומשמע דקי"ל כרב הונא דקאי כת"ק דרשב"ג ואמר הלכה ואין מורין כן.
<h2>דף לא.</h2>
מתני' שני קדרין שהיו מהלכין זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון הראשון חייב בנזקי שני. אוקמה ר' יוחנן בשהיה לו לעמוד ולא עמד ולפיכך חייב. ואפילו לרבנן דאמרי נתקל לאו פושע הוא הכא כיון שהיה לו לעמוד ולא עמד נפקא ליה מדין אנוס וקם ליה בדין פושע, אבל אם לא היה יכול לעמוד דפטור ולא אמרינן היה לו להזהיר משום דטרוד הוא. וכן הלכה.
תניא הקדרין והזגגין שהיו מהלכין זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל והשני בראשון והשלישי בשני ראשון חייב בנזקי שני ושני חייב בנזקי שלישי ואם מחמת ראשון נפלו ראשון חייב בנזקי כלם ואם הזהירו זה את זה כלן פטורין וכלן חייבין בנזקי גופן ופטורין בנזקי ממונן. אית דגרסי הכא אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו שני חייב בנזקי שלישי בנזקי גופו אבל לא בנזקי ממונו. מה נפשך אי נתקל פושע הוא שני נמי ניחייב אי נתקל לאו פושע הוא ראשון נמי לפטר, שני בגופו מיחייב דהיה לו לעמוד ולא עמד בממונו פטור דהוה ליה בור, אי הכי ראשון נמי, ראשון מנפשיה נפל, אי לר"מ משום דנתקל פושע הוא אי לרבנן דאמרי נתקל לאו פושע הוא לר' יוחנן שהיה לו לעמוד ולא עמד לרב נחמן שהיה לו להזהיר ולא הזהיר. מיתיבי כלן חייבין על נזקי גופן ופטורין על נזקי ממונן מאי לאו אפילו ראשון לא לבר מראשון והא כלן קתני אמר רב אדא בר אהבה תני כל הנזקין האי מאי אי אמרת בשלמא אפילו ראשון היינו דקתני כלן אלא אי אמרת לבר מראשון ליתני כל הנזוקין, אלא אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין דאתזק בגופו דראשון בין דאתזק בממונו דראשון שני חייב בנזקי שלישי כי אתזק בגופו אבל אתזק בממונו לא.
<h2>דף לא:</h2>
אמר מר כלן חייבין על נזקי גופן ופטורין על נזקי ממונן בשלמא לשמואל דאמר כל תקלה מבורו למדנו שפיר אלא לרב דאמר אי דאפקרינהו אין אי לא לא בשלמא ממוניה אפקר ליה אלא גופיה מי מפקר ליה תרגומא אדא בר מניומי קמיה דרבינא שהוזקו כלים בכלים וה"ק אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין שהוזק בו גופו של שני בין שהוזק בו ממונו שני חייב בנזקי שלישי כשהוזק בו לגופו אבל לא כשהוזק בו ממונו. והשתא לא איירי רבא מדין הקדרות שהזיקו כלל אלא בדין הגופין שהזיקו. ואקשינן מה נפשך וכו' ופרקינן שני בגופו מיחייב דהיה לו לעמוד ולא עמד בממונו פטור דהוה ליה בור כלומר שני לא מיחייב אלא משום דהיה לו לעמוד ולא עמד וההיא פשיעה לא אלימא לחיובי על הכלים כאדם המזיק אלא דינו כבור שפטור על הכלים וחייב על נזקי האדם. הדר אקשינן אי הכי ראשון נמי כלומר ואכתי קשיא מאי שנא שני מראשון ופרקינן ראשון דמנפשיה נפל אפילו למ"ד נתקל לאו פושע הוא מ"מ כיון שהיה יכול לעמוד או להזהיר חשבינן ליה פושע גמור וחייב על הכלים כמו אדם המזיק אבל שני שנפל על ידי תקלה אע"פ שהיה לו לעמוד ולא עמד לא חשבינן ליה כפושע גמור וכאדם המזיק אלא דינו כבור ופטור על הכלים. ואין לנו טעם מספיק למה יחשב הראשון אדם המזיק אפילו לרבנן דאמרי נתקל לאו פושע כיון דהיה לו לעמוד ולא עמד והשני יחשב כבור אפילו לר"מ דאמר נתקל פושע ואע"פ שהיה לו לעמוד ולא עמד. ואותבינן מדקתני כלן פטורין על נזקי ממונן כלומר ממונן של נזקין אלמא תרוייהו נדונין כבור ופטורין על הכלים, ובכל האי סוגיא משמע לן גופן וממונן דקתני בבריתא גופן של נזקין וממון של נזוקין עד תרגומא אדא, והדר ביה רבא ואמר שאין חלוק בין ראשון לשני כל שהזיקו בגופן דשניהם פטורין על הכלים משום דכל תקלה בור הוא אבל יש חלוק בין ראשון לשני בממונן שהזיק דראשון חייב על מה שהזיק ממונו ואפילו אפקרינהו דסתם חרסין אפקורי מפקר להו ושני פטור משום דהוה ליה מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס. ובריתא ה"ק וכלן חייבין על נזקי גופן כלומר של נזוקין ולא אייריאת בריתא בנזקין שעשה ממון המזיקין.
והשתא מדקאמר רבא דראשון חייב על מה שהזיק ממונו משמע דס"ל כמאן דאמר נתקל פושע הוא ואפילו הכי פטור על הכלים שהוזקו בגופו כדין בור. וזה תימה למה לא יהא נדון כאדם המזיק, וכי תימא משום דאליבא דשמואל כל תקלה בור היא, הא לא אפשר דהא קתני במתני' אם עמד בעל קורה ונשברה החבית בקורה חייב אלמא כל שפשע דיינינן ליה כאדם המזיק ולא כבור. אמר מר וכלן חייבין על נזקי גופן ולא על נזקי ממונן וכו' השתא הדרינן לאקשויי מגופה דבריתא אליבא דרב ותרגומא אדא בר מניומי בשהוזקו כלים בכלים כלומר וכי קתני וכלן חייבין על נזקי גופן ופטורין על נזקי ממונן לא בנזקי גופן וממונן של נזקין מיירי כדקס"ד עד השתא אלא בנזקי גופן וממונן של מזיקין, וה"ק וכלן חייבין על מה שהזיק גופן בין שהזיק אדם בין כלים ופטורין על מה שהזיק ממונן וכגון שנשברו קדרות של זה בשל זה ומיהו בממונן שהזיק אדם אין דינן שוה אלא הראשון חייב ושני פטור והיינו דקאמר שהוזקו כלים בכלים ואתיא כר' מאיר דאמר נתקל פושע הוא. וזו פי' סוגיא זו לפי זאת הגרסא. (ונראה שפשע) ואדם שפשע ונתקל בו חברו משמע ודאי כאדם המזיק וחייב אף על הכלים וכדמוכח ממתני' דקורה וחבית כדכתבינא.
וגרסא אחרת נראית בספרים ועליה סמכו רבותינו בעלי התו' ז"ל וכן היא. אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו שני חייב בנזקי שלישי בנזקי גופו אבל לא בנזקי ממונו מה נפשך אי נתקל פושע הוא אפילו שני נמי אי לאו פושע הוא אפילו ראשון ליפטר, לעולם נתקל פושע הוא [ראשון ודאי פושע הוא, שני הואיל] ולאו מנפשיה נפל בגופו מיחייב דהיה לו לעמוד ולא עמד בממונו פטור דאמר ליה האי בירא לאו אנא כריתיה. מיתיבי כלן חייבין על נזקי גופן ופטורין על נזקי ממונן וכו'. והכי פרש"י ז"ל ראשון חייב בנזקי שני בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו כלומר בין שהוזק השני בגוף הראשון או בממונו, שני חייב בנזקי שלישי אם הוזק בגופו של שני אבל לא אם הוזק בממונו, ואקשינן מה נפשך כו' ואמרינן לעולם נתקל פושע הוא ושני דלאו מנפשיה נפל בגופו מיחייב כדין אדם המזיק משום דהיה לו לעמוד ולא עמד אבל בממונו שהזיק פטור דאמר ליה האי בירא לאו אנא כריתיה דכיון דלאו מנפשיה נפל לא חשיב (אלא) פושע וה"ל מפקיר נזקו אחר נפילת אונס דסתם חרסין אפקורי מפקר להו, ואותבינן מדקתני וכלן חייבין על נזקי גופן ופטורין על נזקי ממונן. פי' פטורין על נזק שעשה ממונן ואפילו ראשון משמע. אלא אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין דאתזק בגופו בין דאתזק בממונו פי' תלמודא הוא דמפרש דברי רבא דכי חלק בין ראשון לשני לא בנזק שעשה ממונן חלק, דבין ראשון בין שני פטורין כדקתני בבריתא ומשום דנתקל לאו פושע הוא וה"ל מפקיר נזקיו אחר נפילת אונס, ולא חלק ביניהם אלא בשהזיקו בגופן דגוף הראשון חייב בנזק שהוזק בו השני בין הוזק גופו בין הוזק ממונו וגוף השני חייב בנזקי שלישי אם הוזק גופו אבל (לא) הוזק ממונו לא. וטעמא דמלתא משום דראשון דמנפשיה נפל אע"ג דנתקל לאו פושע הוא כיון שהיה לו לעמוד ולא עמד חייב כדין אדם המזיק אבל שני דאיכא תרתי חדא דנתקל לאו פושע הוא ועוד דלאו מנפשיה נפל לא חשיב אדם המזיק אע"פ שיכול לעמוד ולא עמד אלא דינו כבור ופטור על הכלים. ואקשינן הניחא לשמואל וכו'. ול"ג אמר מר דהא מגופא דבריתא לא קשיא לרב ולא מידי דאמר לך וכלן חייבין על נזקי גופן דקתני בין שהוזקו הנזוקין בגוף בין שהוזקו בממון הוא, אלא דרבא בלחוד הוא דקשיא לן דליכא לאוקמי מלתיה כדקא אמינא [אלא] אליבא דשמואל, ותרגומא אדא בר מניומי קמיה דרבינא שהוזקו כלים בכלים, כלומר הא דקתני וכלן פטורין על נזקי ממונן היינו דוקא כשהזיק ממון דבהא כלן פטורין. והשתא הדרינן למאי דהוה אמרינן מעיקרא דנתקל פושע הוא ואם הוזק גוף השני בכלים של ראשון חייב דכיון דמדנפשיה נפל משום דהוה ליה מפקיר נזקיו אחר פשיעה ושני דלאו מנפשיה נפל פטור דאמר ליה האי בירא לאו אנא כריתיה, ובין ראשון בין שני חייבין על נזקי גופן בין שהוזק בהם גוף בין ממון כאדם המזיק. והשתא איכא למידק למאי דתרגמה רב אדא ולמאי דהוה אמרינן מעקרא מי הזקיקו לרבא לפרושי בריתא כמאן דאמר נתקל (לאו) פושע הוא דהא כמאן דאמר נתקל לאו פושע הוא קי"ל כדכתיבנא לעיל ופשטה דבריתא כותיה אתיא שפיר, ולא אשכחן בהא פירוקא מעליא, ומיהו אנן קי"ל כאוקימתא דאוקימנא אליבא דשמואל דאתיא כמאן דאמר נתקל לאו פושע הוא כדפרישית. ועלה בידנו דראשון חייב (בעל) [בכל] נזקי גופו בין שהוזק בו גוף השני או ממונו והוא שהיה יכול לעמוד ולא עמד, שני חייב על נזקי גופו כשהוזק בו גוף שלישי אבל אם הוזק בו ממון השלישי פטור, וכלם פטורין על נזק שעשה ממונן והוא דאפקרוה אבל אם לא אפקרוה חייבין עליו בנזקי אדם כדין בור והוא שהיה להם פנאי לסלק.
והרב אלפסי ז"ל כתב אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין דאתזק בגופו בין דאתזק בממונו שני חייב בנזקי שלישי בדאתזק בגופו אבל כי אתזק בממונו [לא] מ"ט דאמר ליה האי בירא [לאו] אנא כריתיה, ונעלמה ממנו דרך הרב ז"ל בשמועה זו דמכלל דבריו נראה שהראשון חייב על נזקי ממונו מדין בור ושני פטור משום דאמר ליה האי בירא לאו אנא כריתיה, וזה תימה שהרב ז"ל בעצמו פסק הלכה כרבנן דאמרי נתקל לאו פושע הוא וכיון שכן ראשון היכי מיחייב בנזקי ממונו דהא הוה ליה מפקיר נזקיו אחר אונס, ויש מעמידין דבריו דראשון חייב בנזקי ממונו בדלא אפקריה וכגון שהיה לו פנאי לסלק ושני פטור בנזקי ממונו דאמר ליה האי בירא לאו אנא כריתיה לא באונס ולא ברצון אלא מחמת הראשון נפל והוא הכורה ואינו מוטל עלי(ו) לסלק הואיל ולאו אנא כריתיה, הא למה זה דומה לאבנו סכינו ומשאו שהצניען בביתו ובא אחר והניחן בר"ה שהשני חייב ולא הבעלים ואע"פ שהיה לו לסלק ולא סלק, וזה אינו דודאי בעל התקלה חייב לסלק תקלתו כל שלא הפקיר ואע"פ שאחר הניחה בר"ה הוא חייב בנזק כל שהיה לו פנאי לסלק וכמו שכתבנו למעלה בשמעתין דנתקל פושע הוא, וכן דעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל. ועוד קשה דהא למאי דתרגומה רב אדא אליבא דרב שהוזקו כלים בכלים על כרחין בדאפקרינהו היא דאי לא אפקרינהו ראשון חייב אפילו כלים בכלים. וכיון שכן ללישנא בתרא דרבא נמי בדאפקרינהו עסיקינן דאם איתא דלאוקמתא דרבא מיירי בדלא אפקרינהו כי תרגמא רב אדא ומוקי לה בדאפקרינהו הוה ליה לפרושי דהא (בקטן) [בהכין] תליא מילתא, אלא בכלה שמעתין משמע לן דאפקרינהו ומשום דסתם חרסין אפקורי מפקר להו. ועוד כי הרב ז"ל נראה שהוא גורס כגרסה ראשונה אשר כתבנו וא"א להעמידה כמו שכתבנו.
אמר מר אם מחמת ראשון נפלו כלם ראשון חייב בנזקי כולם, מחמת ראשון נפלו כולם היכי משכחת לה אמר רב פפא דפסקי לארחא כשלדא רב (פפא) [זביד] אמר כחוטרא דסמיותא. כלומר שנפל לרוחב הדרך ונתקלו בו אחד כלפי ראשו ואחד מכלפי רגליו.
מתני' זה בא בחביתו וזה בא בקורתו נשברה כדו של זה בקורתו של זה פטור שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון ונשברה חבית בקורה פטור ואם עמד בעל קורה חייב ואם אמר לבעל חבית עמוד פטור פי' והוא שעמד לפוש אבל אם עמד לכתף פטור ולא אמרינן היה לו להזהר וכדקאמר ר' יוחנן לעיל בגמ'. היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון ונשברה חבית בקורה חייב ואם עמד בעל חבית פטור ואם אמר לבעל קורה עמוד חייב וכן זה בא בנרו וזה בא בפשתנו.
<h2>דף לב.</h2>
אסיק רבא לעיל דמזיק את אשתו בתשמיש המטה חייב, ואקשינן עלה מדקתני זה בא בקורתו וזה בא בחביתו נשברה כדו של זה בקורתו של זה [פטור שלזה] רשות להלך ולזה רשות להלך ופרקינן התם תרוייהו כי הדדי נינהו הכא איהו קא עביד מעשה איהי לא קא עביד מעשה. ושמעינן מינה דאם עמד בעל חבית לכתף ובא בעל קורה כנגדו בקורתו חייב דבשעת כיתוף אית ליה רשות לעמוד אע"ג דבעל קורה נמי מהלך ברשות כיון דהאי קא עביד מעשה והאי לא קא עביד מעשה ואפילו עמד בעל חבית לפוש בעל קורה חייב דאיבעי ליה לעיוני ומיזל כדברירנא לעיל לפי' שני.
הא דקתני שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך לא בא למעט היכא דהוו תרוייהו שלא ברשות, דבכי הא נמי פטור וכדקתני מתני' אם היו שניהם רצים פטור ואוקמה ר' יוחנן בחול ואע"ג (רץ) [דאין] מצוה הוא, אלא בא למעט היכא שבעל חבית מהלך ובעל קורה רץ דבכי הא חייב אע"ג דתרוייהו קא עבדי מעשה כיון שלזה רשות להלך ולזה אין רשות לרוץ, וכן נמי אתא למעוטי אם נכנס בעל קורה ברשות בעל חבית דבכי הא אע"ג דתרוייהו עבדי מעשה חייב שלזה רשות להלך ולזה אין רשות להלך.
גמ' אמר ריש לקיש שתי פרות בר"ה אחת רבוצה ואחת מהלכת בעטה מהלכת ברבוצה פטורה רבוצה במהלכת חייבת ודיקינן עלה טעמא דבעטה רבוצה במהלכת הא אתזק ממילא פטורה והא מתני' דקתני אם עמד בעל קורה חייב ממילא היא וקתני חייב ופרקינן מתני' דרמיא כשלדא הכא במאי עסקינן דרבעא פרה בחד גיסא איבעי ליה לסגויי באידך גיסא, וא"ת למה לי לאוקומי מתני' דרמיא כשלדא בלאו הכי נמי בעל קורה חייב לפי שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים כדקאמרי במערבא משמיה דר' אלעא בריש פרקין ואפילו הזיק פטור מהאי טעמא כ"ש שאם הוזק אין המזיק נפטר דיותר יש לו לאדם לשמור עצמו שלא יזיק משלא יוזק, וי"ל דשאני הכא שהולכין זה אחר זה ומעקרא ה"ל לאחרון לאסוקי אדעתא שמא יעמוד בעל קורה ולא היה לו ללכת ממש אחריו אלא היה לו לכווין פסיעותיו לאידך גיסא, והלכך כל דלא רמיא כשלדא פטור, אבל כי רמיא כשלדא חייב דמאי ה"ל לאחרון למעבד לא הוה מסיק אדעתיה שיעמוד הלה ויסתום את הדרך, עוד י"ל ע"כ לא קאמרי במערבא אין דרך בני אדם להתבונן בדרכים אלא במה שהוא למטה בארץ אבל דרכן הוא להתבונן במה שהוא למעלה כנגד עיניהם והלכך לא משכחת לה שיהא בעל קורה חייב אלא בדרמיא כשלדא והוא שעמד לפוש כדאוקמינן לה לעיל אליבא דר' יוחנן. דנהי דדרכן של בני אדם להתבונן במה שהוא כנגד עיניהם, כשהולכין זה אחר זה ורמיא הקורה כשלדא אין דרכן להתבונן משום דאחרון סומך על הראשון שלא יעמוד כיון שאין לאחרון מקום לנטות והראשון שעמד הוא ניהו דפשע, ונפקא מינה בין טעמא בתרא לקמא היכא שבאו זה כנגד זה ועמד בעל החבית ובאה הקורה עליו ושברתה דלפירוש ראשון בעל קורה פטור ולפירוש שני חייב לפי שדרך בני אדם להתבונן בדרכים במה שכנגד עיניהם כשאין הולכין זה אחר זה. ופירוש שני נראה עיקר מדמדמינן לה לשתי פרות אחת רבוצה ואחת מהלכת דאלמא אמרינן ליה איבעי לך לעיוני ולסגויי באידך גיסא אלא א"כ הולכין זה אחר זה וקיימא קורה כשלדה. ובין לפי' ראשון ובין לפי' שני [הא] דקתני היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון אם עמד בעל חבית פטור מיירי נמי בדקיימא חבית כשלדא וממלא רוחב הדרך הא לאו הכי בעל קורה חייב משום דאמר ליה איבעי לך לסגויי לאידך גיסא. ובתוס' פירשו כגון דקיימא קורה כשלדא דהשתא בעל חבית פשע בנפשה כשעמד כיון שידע דבעל קורה בא אחריו ורמיא קורה כשלדא ובעל קורה לא פשע במידי דלא הוה ליה לאסוקי דעתיה שיעמוד בעל חבית. ולענין פסק הלכה אע"ג דלא קי"ל כר"ל במאי דקאמר בעטה מהלכת ברבוצה פטורה משום דאמרה לה נהי דאית לך רשותא לסגויי עלאי לבעוטי בי לית לך רשותא, מ"מ במאי דקאמר בעטה רבוצה במהלכת חייבת ודייקינן מינה הא הוזקה ממילא פטורה בהא קיימא לן כותיה. וממילא שמעינן דאיתא לאוקמתא דאוקימנא מתני' בדקיימא כשלדא. ותימה בדברי הרב אלפסי ז"ל שהביא משנתנו כצורתה ולא הזכיר מכל זה כלום. ואולי הרב ז"ל סבור דהאי סוגיא אתיא דלא כבני מערבא דאמרי אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים, וכן כתב רבנו מאיר הלוי ז"ל, ואין לנו לדחות סוגיות התלמוד בכדי. עלה בידנו אם היה בעל קורה אחרון ובעל חבית ראשון ועמד בעל חבית ונשברה חבית בקורה בין דרמיא חבית כשלדא בין דרמיא קורה כשלדא פטור. ואי לא רמיא לא חבית ולא קורה כשלדא בעל קורה חייב דאיבעי ליה לסגויי באידך גיסא. ואם בעל חבית אחרון ובעל קורה ראשון ועמד בעל קורה אי רמיא קורה כשלדא חייב היכא דעמד בעל קורה לפוש ואי לא רמיא כשלדא פטור, ואי רמיא חבית כשלדא אע"ג דלא רמיא קורה כשלדא חייב דכיון דחזי לבעל חבית דאתי בתריה כשלדא לא היה לו לעמוד, ואפשר לומר דכל דקיימא חבית כשלדא בעל קורה פטור כדאמרינן בריש פרקין (דוקא), ויש לחלק דכי אמרינן בריש פרקין דוקא כשצריך המשבר (לעמוד) [לעבור] והממלא מעכב הלוכו בכי הא הוא דיש לו רשות להלך לשבר ולעבור דעביד איניש דינא לנפשי' אבל הכא דבעל קורה משנה בעמידתו ברשות הרבים וקיימא (קורה) [חבית] כשלדא חייב וצ"ע. והיכא דבעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון וקיימא כשלדא ועמד בעל חבית לכתף צ"ע אם יתחייב בעל קורה.
מתני' שנים שהיו מהלכין בדרך אחד רץ ואחד מהלך או שהיו שניהם רצים והזיקו זה את זה פטורין, פי' והוזקו זה בזה דאי הזיקו ממש הא קתני לקמן משלמין במותר נזק שלם, ואסיק ר' יוחנן דמתני' בערב שבת בין השמשות ממאי דקתני או שהיו שניהם רצים הא תו למה לי השתא אחד רץ ואחד מהלך פטור שניהם רצים מיבעיא, אלא לאו ה"ק בד"א בע"ש בין השמשות אבל בחול אחד רץ ואחד מהלך חייב, ובחול נמי אם היו שניהם רצים פטורין פי' דכיון דתרוייהו עבדי מעשה אע"ג דתרוייהו שלא ברשות פטורין.
<h2>דף לב:</h2>
מתני' המבקע בר"ה והזיק ברשות היחיד ברשות היחיד והזיק בר"ה ברשות היחיד והזיק ברשות היחיד אחר חייב. וצריכא דאי תנא ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים משום דשכיחי רבים אבל בר"ה והזיק ברשות היחיד דלא שכיחי רבים אימא לא ואי תנא ברשות הרבים והזיק ברשות היחיד משום דלאו ברשות עבד אבל ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים דברשות עבד אימא לא ואי תנא הני תרתי משום דהכא שכיחי רבים והכא שלא ברשות אבל ברשות היחיד והזיק ברשות היחיד דברשות ולא שכיחי רבים אימא לא צריכא, וחייב דקתני במתני' לומר שחייב בד' דברים נזק וצער ושבת ורפוי אבל בשת לא מיחייב עד שיתכוין לבייש או להזיק.
תנו רבנן הנכנס לחנות הנגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה על פניו ומת פטור ואם נכנס ברשות חייב במאי חייב א"ר יוסי ב"ר חנינא חייב בד' דברים ופטור מגלות, רב פפא משמיה דרבא מתני ארישא הנכנס לחנות נגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה לו על פניו ומת פטור א"ר יוסי ב"ר חנינא חייב בד' דברים ופטור מגלות, מאן דמתני לה אסופא כ"ש ארישא פי' מאן דמתני פטור מגלות אסופא כ"ש ארישא דהא לא דמיא ליער, מאן דמתני ארישא אבל אסופא חייב דהא ברשות עאל ואיכא לדמויי ליער, ומאן דמתני ארישא חייב בד' דברים, פרש"י ז"ל דמיירי בדחזייה דעאל והילכך איבעי ליה לעיוני, וקשיא עליה דא"כ בגלות נמי ליחייב דהכי אמרינן לקמן דהנכנס לחנותו של נפח ונתזו ניצוצות וטפחו לו על פניו ומת פטור ואפילו נכנס ברשות ואוקימנא לה בשוליא דנגר דאית ליה אימתא דרביה עליה וסרהב בו רבו לצאת דכיון דאימתא דרביה עליה לא הוה ליה לאסוקי אדעתוהי שמא לא יצא ואנוס הוא אבל איניש בעלמא אע"ג דמסרהב ביה לצאת חייב דאיבעי ליה לעיוני, וא"כ הכא נמי כיון דחזי ליה איבעי ליה לעיוני אם יצא, וי"ל שאני התם דמעיקרא עאיל ברשות וכיון שכן ואע"ג דמסרהב ביה לצאת איבעי ליה לעיוני דשמא עדיין לא יצא דסבור שאינו מקפיד כ"כ כשיהי', אבל היכא דעאיל מעיקרא שלא ברשות לא אמרינן איבעי ליה לעיוני, וריב"א ז"ל פי' דאיירי בשלא ראהו ואפי' הכי חייב בד' דברים, ואע"ג דאמרינן בפרק הפרה גבי נכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיקו בעל הבית פטור מדלא ידע ביה, ומתני' דהמבקע נמי משמע דוקא הזיק ברשות היחיד אחר חייב אבל ברשות עצמו פטור שאני (התם) אומן מבעל הבית לפי שבני אדם רגילין ליכנס לביתו יותר מחמת אומנותו.
<h2>דף לג.</h2>
רב זביד משמיה דרבא מתני לה אהא ומצא פרט לממציא את עצמו מכאן א"ר אלעזר ב"י אם משיצאת אבן מתחת ידו הוציא הלה את ראשו וקבלה הרי זה פטור אמר ר' יוסי ב"ר חנינא פטור מגלות וחייב בד' דברים מאן דמתני לה אהא כ"ש אקמייתא ומאן דמתני לה אקמייתא אבל הא פטור לגמרי. וכתב הרב אלפסי ז"ל ומסתברא כמאן דמתני אקמייתא דפטר בהא לגמרי, ומסתברא דקי"ל כרב פפא משמיה דרבא דמתני לה ארישא אבל אסופא חייב בגלות. ואע"ג דמאן דמתני לה אסופא סתמא דתלמודא [הוא], כרב פפא דבתרא הוא קי"ל, והר"מ במז"ל נראה שפוסק כמאן דמתני לה אסופא ופטור מגלות משום דהוי קרוב למזיד וברישא פטור מגלות דלא דמי ליער וחייב בד' דברים. עלה בידנו מי שנכנס לחנותו של נגר ברשות ונתזה בקעת וטפחה לו על פניו והוזק חייב בד' דברים. ואע"ג דלא חזי ליה דכיון דיהיב ליה רשותא למיעל הוה ליה לאסוקי אדעתיה דהשתא בעי למיעל, ואם מת חייב גלות ללשון ראשון. והר"מ במז"ל פוטרו מגלות. ואם נכנס שלא ברשות ולא חזי ליה גבי בעל הבית דעלמא פטור לגמרי, ונגר פטור מגלות וחייב בד' דברים לפי' ר"י ז"ל, ולפי' רש"י ז"ל נגר נמי פטור לגמרי היכא דלא חזי ליה כי עאיל, והיכא דחזי ליה כי עאיל חייב בד' דברים אע"ג דלא ידע אי נפיק או לא דאיבעי ליה לעיוני, ופטור מגלות לפי שאינו דומה ליער כיון שנכנס שלא ברשות. והיכא דעאל איניש ברשות לביתא דחבריה וסרהב בו לצאת ולא יצא חייב בין לענין ד' דברים בין לענין גלות דאע"ג דלא ידע אם יצא אם לאו מ"מ איבעי ליה לעיוני כיון כי מתחלה נכנס ברשות.
מתני' שני שורים תמין שחבלו זה את זה משלמין במותר חצי נזק שניהם מועדים משלמין במותר נזק שלם אחד תם ואחד מועד [מועד] בתם משלם במותר נזק שלם ותם במועד משלם במותר חצי נזק, (תם באדם משלם במותר חצי נזק), וכן שני אנשים שחבלו זה בזה משלמין במותר נזק שלם אדם במועד ומועד באדם משלם במותר נזק שלם אדם בתם ותם באדם [אדם בתם משלם במותר נזק שלם תם באדם] משלם במותר חצי נזק ר' עקיבא אומר אף תם שחבל באדם משלם במותר נזק שלם. אומר מורי הרא"ש נ"ר דכי אמרינן בשני שורים שחבלו זה בזה משלמין במותר דוקא שחבלו זה בזה כאחת אי נמי אחר שעה שחבל האחד חזר האחר וחבל בו אבל אם השני חבל בראשון בשעת חמום הראשון חייב והשני פטור דהוה ליה כמשסה כלבו של חברו בעצמו שהוא פטור לכ"ע, וכן כתב רבנו מאיר הלוי ז"ל. והא דקתני שני בני אדם שחבלו זה בזה דוקא שחבלו זה בזה כאחת אי נמי אחר שחבל הראשון קם הנחבל ורדף אחריו וחבל בו אבל אם כמציל את עצמו חבל בו הראשון חייב והשני פטור דהא קי"ל עביד איניש [דינא] לנפשיה וכדאמרינן בריש פרקין דכי כתיב וקצותה את כפה דוקא בשיכולה להציל על ידי דבר אחר, ולא מבעיא כדי להציל את עצמו אלא אפילו להציל לאחר נמי פטור דומיא דהא דאמרינן לעיל דלאפרושי מאיסורא שרי להכות את חברו אם אינו יכול למנעו בדבר אחר. ומשמע דשני שוורים תמין שחבלו זה בזה ונאבד אחד מהם אין בעל השור הנאבד משתלם מן האחר אלא המותר אבל מה שיצא כנגד מה שחבל אותו שברח בזה אין לו להשתלם ממנו, ולא מבעיא לר' עקיבא דאמר יוחלט השור אלא אפילו לר' ישמעאל דאמר יושם השור הוי דינא הכין, ומשום האי צריכותא מתניא כלה מתני'. ונראה מדברי רש"י ז"ל דאחד מועד ואחד תם שחבלו זה בזה בשוה יצא זה בזה ואין המועד משלם כלום אלא כשחבל יתר ממה שנחבל אז משלם במותר נזק שלם.
תנו רבנן כמשפט הזה יעשה כמשפט שור בשור כן משפט שור באדם מה שור בשור תם משלם חצי נזק מועד משלם נזק שלם [אף שור באדם תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם]. ר' עקיבא אומר כמשפט הזה כתחתון ולא כעליון, פי' כתחתון היינו מועד דכתיב בתר תם, יכול לשלם מן העליה נמי הוקש לתחתון ת"ל יעשה לו מגופו משלם ואינו משלם מן העליה ורבנן האי הזה למה לי, בשלמא כמשפט איצטריך בין למ"ד פלגא נזקא קנסא בין למ"ד ממונא. למ"ד קנסא איצטריך סד"א כיון דנגח אדם דאית ליה מזלא נפק מחזקת שמור ומשלם נזק שלם קמ"ל, ולמ"ד ממונא איצטריך סד"א כי חס רחמנא עליה לשלומי פלגא נזקא היכא דנגח בהמה אבל נגח אדם לא קמ"ל, אלא הזה למה לי לפטרו מד' דברים, פי' ומכמשפט לא אתיא דכיון דבשור בשור לא שייכי ד' דברים דצער ובשת ליכא ורפוי ושבת בכלל נזק הוא שהרי שמין כמה היה שוה קודם לכן וכמה שוה עתה, נמצא שישלם לו שיוכל לקנות שור בשורו, אבל לאדם על כרחו צריך לרפות את עצמו ואיכא נמי שבת, וכיון שכן לא הוה ילפינן שור שהזיק אדם משור שהזיק שור. ור' עקיבא לפטרו מד' דברים מנא ליה נפקא ליה איש בעמיתו ולא שור בעמיתו ורבנן אי מההיא הוה אמינא הני מילי צער לחודיה פי' וכ"ש בשת אבל רפוי ושבת כי נזק דמי דהא מחסר ליה ממונא קמ"ל. וקי"ל כרבנן.
מתני' שור שוה מנה שנגח שוה שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום נוטל את השור. מתני' מני ר' עקיבא היא דאמר הוחלט השור ומשום הכי קתני נוטל השור דאי לר' ישמעאל דאמר יושם השור בעל חוב הוא וזוזי הוא דמסיק ביה, פי' ואי בעי מצי מסלק ליה בזוזי, מאי בינייהו הקדישו ניזק איכא בינייהו, הוה מצי נמי למימר אי מסלק ליה בזוזי איכא בינייהו אלא דחדא מינייהו נקט דהא מילי טובא איכא בינייהו לקמן ובריש פרק שור שנגח ד' וה'. וכי תימא אפילו לר' עקיבא היאך יכול ניזק להקדישו והא קי"ל כמ"ד פלגא נזקא קנסא וקנסא לא חשיב ממונא עד שעת העמדה בדין וכדתנן בכתובות לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה קנסה לעצמה ואמאי והא משעת פתוי זכה בהן האב אלא משמע שאין זכייה לקנס עד שעת העמדה בדין, ועוד תמיהא מלתא דאפילו גזל ולא נתייאשו הבעלים א"ר יוחנן שניהם אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינה שלו וזה לפי שאינה ברשותו כ"ש הכא דלא חשיב ברשותו כיון דאי מודה ביה היאך מפטר, ותרצו בתוס' דקא סבר ר' עקיבא הכא גלי לן קרא דמשעת נגיחה הוי דבעלים דכתיב ומכרו את השור החי ולדידהו קא מזהר רחמנא, ועדין אין זה מספיק דמנא לן דגלי קרא לענין הקדש דלמא לענין מילי אחריני טובא דאיכא בין לר' ישמעאל בין לר' עקיבא הוא דגלי קרא, ויש לפרש דאע"ג דהוי קנסא מ"מ לאחר שעמד בדין זכה בו למפרע ואיגלאי מילתא דדידיה הוה וכאלו היה פקדון ביד בעלים, ואפילו ר' יוחנן לא אמר אלא דוקא בגזל שהגזלן מתכוין לגזול וקנאה להתחיב באונסיה אבל הכא איגלאי מילתא שהוא שלו לגמרי וכאלו היה פקדון ביד המזיק ופקדון כל היכא דאיתיה ברשות מריה איתיה ויכול בעליו להקדישו, וכי תימא בההיא דכתובות נמי לימא אגלאי מלתא דמשעה ראשונה זכה בה האב, הא לא קשיא דלא אמרינן אגלאי מלתא למפרע אלא באותו שיכול לזכות בשעת העמדה בדין והתם לא מצי אב למזכי בההיא שעתא שהיא בוגרת, ורבנו מאיר הלוי ז"ל כתב דבההיא דר' יוחנן נמי אם העמיד נגזל לגזלן בדין ואפיק גזלה מיניה חייל עלה הקדש למפרע ודייק לה מהכא, ואין הנדון דומה לראיה כדכתיבנא, ופשט דברי ר' יוחנן אין (מוכרחין) [מוכיחין] כן דקאמר איש כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו [אף] כל ברשותו ואשעת הקדש קאי, ובפרק שנים אוחזין בטלית בשמעתא דתקפה אחד מהם מוציאין אותה מידו דקא מיבעיא להו הקדישה בלא תקפה מהו מוכח נמי דלא כותיה דהתם משמע דאפילו תקפה אחר שהקדישה והודה לו חבירו שהיא שלו אפילו הכי לא הוי הקדש כיון דבשעת הקדש לא היתה ברשותו. מסקנא דשמעתא דלר' ישמעאל אם מכרו מזיק מכור לרידיא וחוזר ניזק וגובה ממנו. ואע"ג דקי"ל לוה ומכר מטלטלין אין ב"ד גובין לו מהם שאני הכא דכמאן דעשאו אפותיקי דמי וכי היכי דאמר רבא עשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה ממנו משום דאית ליה קלא הכא נמי לא שנא דהא קלא אית ליה דתורא נגחנא קרו ליה, ואם הקדישו מזיק מדינא לא הוי הקדש אלא משום דר' אבהו דאמר ר' אבהו גזרה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ומוסיף עוד דינר ופודהו, ודוקא הקדישו קדושת דמים כגון שהקדישו לבדק הבית ואפילו הוי תם, אי נמי בדהוי בעל מום והקדישו לדמיו, אבל אם הוא תם הקדישו קדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד. ושמעינן משמעתין דכי היכי דקי"ל אין קדושת דמים מפקעת מידי שעבוד במקרקעי הכי נמי במטלטלי, וזה שלא כדברי ר"ת ז"ל דאמר הקדש מטלטלין מפקיע מידי שעבוד. ויש דוחים אע"ג דמשמע בשמעתין דלא מפקע שעבודו של ניזק שעבודו של חוב אחר מפקע, ושאני הכא דאלמוה רבנן לשעבודא דניזק כדאמרינן בכתובות ולקמן פ' החובל אלמוה רבנן לשעבודא דבעל. ומסתברא דכל היכא דאי זבנינהו או יהבינהו במתנה להדיוט אין בעל חוב גובה מהם, הקדישן לוה נמי אין בעל חוב גובה מהן דלא גרע כח הקדש מכח הדיוט, אבל הכא אפילו מכרו או נתנו מזיק ניזק חוזר וגובה ממנו, וכיון שכן אם הקדישו מזיק קדושת דמים אינו מוקדש אלא מדר' אבהו ומוסיף עוד דינר ופודהו. ואנן קי"ל כר' עקיבא דאמר יוחלט השור ומשעת נזק זכה בגופו ונעשה בו שותף והילכך מכרו מזיק אינו מכור כלל ואפילו לרדיא. ואם הקדישו מזיק אינו מוקדש ואפילו לרדיא. ומיהו כיון דלא עמד בדין ולא זכה ניזק בו עדין ואי בעי מזיק מודה ומפטר אינו יוצא בלא פדיון משום גזרה דר' אבהו, והיכא דאקדישיה מזיק קדושת הגוף משמע דאין לו תקנה אלא שימתין עד שיומם ופודהו כדר' אבהו.
<h2>דף לג:</h2>
תנו רבנן שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין מכרו מכור הקדישו מוקדש שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי משעמד בדין ומכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש שחטו ונתנו במתנה לא עשה ולא כלום קדמו בעלי חובות והגבוהו בין שהזיק עד שלא חב בין חב עד שלא הזיק לא עשה כלום לפי שאין משתלם אלא מגופו מועד שהזיק בין שעמד בדין בין שלא עמד בדין מכרו מכור הקדישו מוקדש שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי קדמו בעלי חובות והגבוהו בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב מה שעשה עשוי לפי שאין משתלם אלא מן העליה. אמר מר מכרו מכור לרדיא הקדישו מוקדש משום דר' אבהו, פי' והא מני ר' ישמעאל היא. שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי וליתי לאישתלומי מבשריה פי' אשחטו קשיא ליה דאנתנו לא קשיא דמה שעשה עשוי לרדיא קאמר דתניא חי אין לי אלא חי שחוט מנין ת"ל ומכרו את השור מ"מ אמר רב שזבי לא נצרכא אלא לפחת שחיטה.
קדמו בעלי חובות והגבוהו בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב לא עשה כלום שאין משתלם אלא מגופו בשלמא הזיק עד שלא חב נזקים קדמי, פי' וכי היכי דאם מכרו חוזר ניזק וגובה ממנו כדאמרינן לעיל, הכי נמי בשקדם בעל חוב מאוחר וגבה אותו, אלא חב עד שלא הזיק בעל חוב קדים, ואפילו הזיק עד שלא חב שמעת מינה בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה פי' והאי פלוגתא היא בפרק הכותב, לא לעולם אימא לך מה שגבה גבה כלומר ומכאן לא תיפשוט ואע"ג דאם מכר בעל חוב גובה ממנו שאני לוקח דאיהו דאפסיד אנפשיה אבל בעל חוב מאוחר דלא שייך ביה האי טעמא מה שגבה גבה ושאני הכא דאמר ליה אלו גבך הוה מי לא הוה גבינא מיניה כלומר כי היכי דהוה גבינא מיניה אי הוה גבך השתא נמי גבינא מיניה דאנא שעבודי עליה רמי ולא על שאר נכסים ואת דרמי שעבודך על שאר נכסים זיל לגבי שאר נכסים, ומיהו היכא דלא רמי שעבודיה דבעל חוב אלא על שור זה כגון שעשאו לו אפותיקי מפורש אין הניזק גובה ממנו דאמר ליה בעל חוב אלו גבאי דידי הוה הוינא נטרנא ליה ומשום פשיעותא דבעל שור לית לי לאפסודי דהא לאו שומר דידי הוה ולקמן פרק שור שנגח ד' וה' יתבאר דין זה בס"ד. ואע"ג דאמרינן הכא לא לעולם אימא לך בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה, אנן קי"ל כמאן דאמר בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה בקרקע אי נמי במטלטלין דשעבדינהו אגב קרקע, והכא לרווחא דמילתא הוא דבעי לאוקומי בריתא לכולי עלמא ואפילו למ"ד מה שגבה גבה אע"ג דלא קי"ל כותיה, והכי אסכימו כלהו רבוואתא ז"ל ובמקומה פרק הכותב נאריך בה בעזר העוזר.
אמר רב הונא בריה דרב יהושע זאת אומרת המזיק שעבודו של חברו פטור, יש מקשים מזיק שעבודו של חברו ליחייב מדר' נתן שהרי החופר בקרקע חברו בורות שיחין ומערות חייב לפרוע לבעל הקרקע פחת קרקעו ומה שחייב לו יתחייב לבעל חובו מדר' נתן, ומדקדקים מכאן דלא איתמר דר' נתן אלא היכא שהיה ראובן כבר חייב לשמעון כשלוה שמעון מלוי אבל אם שמעון לוה מלוי תחלה ואח"כ נתחייב לו ראובן לא משתעבד ראובן לשמעון, ואינו נכון דהא ר' נתן מדכתיב ונתן לאשר אשם לו מפיק לה אלמא בתר שעת גבייה אזלינן, ומכאן אין ראיה דהכא מיירי בשהזיק הלוה בעצמו שעבודו של מלוה כגון שעשה שדהו אפותיקי מפורש שלא יהא לו פרעון אלא מזו והלוה עצמו חפר בה בורות שיחין ומערות דומיא דשחטו דמיירי בששחטו המזיק עצמו, כן תירץ רבנו מאיר דרוטאנבורג. עוד אומר מורי הרא"ש נ"ר דמשכחת לה בשהזיק אחר שעבודו של חברו וכגון שמחל לו בעל הקרקע, והשתא פטר המזיק למאן דלא דאין דינא דגרמי. ואיכא למידק אם איתא דהיכא דמיחייב מדר' נתן מצי הלה לממחל תקשה לן הא דגרסינן בפרק האשה שנתאלמנה האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ואסיקנא כגון דאמר מלוה וכשחב לאחרים, ואם איתא דמצי מחיל אפילו חב לאחרים כי אמר שטר אמנה הוא להימניה מגו דאי בעי מחיל וכדאמרינן בפ"ק דמציעא גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל ולא חיישינן דלמא זבנתה לכתובתה בטובת הנאה דהא אי בעיא השתא לממחל הרשות בידה כדשמואל דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול והכא נמי כי אמר שטר אמנה הוא להימניה מגו דאי בעי מחיל, י"ל שאני התם שאנו רואים עכשיו שטר החוב ברשותו וכיון שכן במקום שחב לאחרים לא מהימן לאפוקיה מחזקתיה ואפילו במקום מיגו דהוה ליה מיגו במקום חזקה אלימתא דלכולי עלמא לא מהימן כמו שאינו נאמן במיגו במקום עדים, והראב"ד כתב שם בפרק האשה שנתאלמנה שאינו יכול למחול כיון דמשעבד מדאוריתא מדר' נתן, ואנן לא קי"ל כי האי בריתא דאתיא כמאן דלא דאין דינא דגרמי אלא קי"ל כמאן דדאין דינא דגרמי. ומ"מ למדנו מדברי הר"ם ז"ל דמי שעשה שדהו אפותיקי מפורש ובא אחר וחפר בה בורות שיחין ומערות נתחייב גם לבעל הקרקע ולא אמרינן כיון שהקרקע משועבדת [ל]מלוה אין לו דין ודברים עם בעל הקרקע, ונפקא מינה לדידן דבעל קרקע (לא) מצי משתעי דינא בהדי מזיק ולא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את. ומיהו מסתברא שאם מחל לו המלוה שאין בעל הקרקע יכול לתבעו, ומורי הרא"ש נ"ר אומר גם בזו בעל הקרקע יכול לתבעו, ונראה דעושה שדהו אפותיקי מפורש שאמר לא יהא לך פרעון אלא מזו ובא אחר וחפר בה בורות שיחין ומערות אין בעל חוב גובה ממנו מדר' נתן, דחיובא דמזיק לבעל הקרקע הוי כשאר נכסי דבעל קרקע וכי היכי דלא מצי גבי משאר נכסי (דמלוה) [דלוה] דהא אמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזה הכי נמי לא מצי גבי ממזיק.
<h2>דף לד.</h2>
תנו רבנן שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים וחבל בו בחמשים זוז ושבח ועמד על ארבע מאות זוז שאלמלא לא חבל בו היה עומד על שמנה מאות זוז נותן לו כשעת הנזק, כלומר כיון שאפשר שאלמלא לא חבל בו עדין היה משביח יותר אין המזיק נפטר מלשלם חמשים שהיה שוה פחות בשעת הנזק, כחש כשעת העמדה בדין פי' חייב לשלם חצי נזק על כל מה שפחת עד שעת העמדה בדין. שבח מזיק נותן לו כשעת הנזק כחש כשעת העמדה בדין, אסיקנא דכלה ר' עקיבא היא ומשום הכי קתני כחש מזיק כשעת העמדה בדין כלומר ואינו נוטל אלא שמינית השור כמו שהיה נוטל בשעת הנזק, והא דקתני שבח מזיק כשעת הנזק כלומר אין הניזק נוטל כלום בשבח אלא נוטל כמו שהיה שוה חלקו בשעת הנזק מיירי בשפטמו, פי' וכגון שאין השבח יתר על ההוצאה שאלו השבח יתר על ההוצאה מזיק נוטל הוצאתו ושכר טרחו ועמלו והשאר חולקים והניזק נוטל שמינית שאר השבח כדין שותפין שירד אחד מהן והשביח דקי"ל שותף כיורד ברשות דמי. עלה בידנו משמועתנו למאי דקי"ל הלכה כר' עקיבא אין המזיק יכול לסלק הניזק בדמים אלא נוטל חלקו בשור המזיק, ואם מכרו מזיק או נתנו במתנה לא עשה ולא כלום (ואע"ג) [ואפילו] דמי רדיא חייב הלוקח לשלם לניזק כפי חלקו, ואם מכרו ניזק או נתנו במתנה מה שעשה עשוי בכדי חלקו, הקדישו מזיק לא עשה ולא כלום מן הדין אלא גזרה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון פודה אותו ואפילו בפרוטה, ואם הקדישו ניזק הרי זה מוקדש בין שהקדישו קדושת הגוף בין שהקדישו קדושת דמים, ודוקא בשזכה בה אחר כן בדין אבל אם הודה מזיק איגלאי מילתא דלא הוה ליה ביה מידי. היה משועבד לבעל חוב ואח"כ הזיק אפילו קדם בעל חוב וגבאו לא עשה כלום דאמר ליה ניזק לבעל חוב זיל את לגבי שאר נכסי ואנא גבינא מיניה דהא אית (לי) [לך] מקום אחר לגבות, ואפילו אין לו למזיק נכסים אחרים יכול לומר לו עביד איניש [דמרווח] ותמצא מקום לגבות חובך, ומיהו אם היה משועבד לבעל חוב באפותיקי מפורש אין הניזק גובה ממנו אם קדם החוב לנזק, ואם קדם הנזק לחוב גובה ממנו ואפילו קדם בעל חוב וגבאו לא עשה כלום דקי"ל כמ"ד בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה (ואפילו למה ליה בפלוגתא דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה). ומדכתיב במקצת נוסחאות קדמו בעלי חוב (והנהיגוהו) [והרהינוהו] דקדק רבנו מאיר הלוי ז"ל דלמ"ד בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה, לא בשגבה בב"ד בלחוד היא אלא אפילו תפסן הוא בלא ב"ד נמי זכה, ומיהו דוקא במטלטלין דבני תפיסה נינהו, ונפקא מינה לדידן דקי"ל כמ"ד לא גבה דהיכא דלא כתב מטלטלי אגב מקרקעי דכי היכי דאלו קדם בעל חוב מאוחר וגבה בב"ד מה שגבה גבה דאין דין קדימה במטלטלין בשתפסן איהו בלא ב"ד נמי זכה, וה"ה נמי לשני בעלי חוב שזמנן שוה ואפילו כתב מטלטלי אגב מקרקעי, וכן הדין נמי היכא דלוה ולוה ואחר [כך] קנה ואפילו כתב לתרוייהו דאקנה ומטלטלי אגב מקרקעי.
שחטו מזיק חייב לשלם לניזק פחת שפחתה השחיטה חלקו של ניזק, שבח ניזק דבעל השור הוא ומזיק משלם כשעת הנזק, כחש ניזק הוי דמזיק ומשלם כשעת העמדה בדין משום דאמר ליה קרנא דתורך קבירא ביה. ואע"ג דפחת נבלה הוי דניזק ולא מצי אמר ליה קרנא דתורך קבירא בה, שאני התם דניזק פשע שהיה לו למכרו לאלתר אבל בשור חי ליכא למימר הכין, כחש מזיק פסידא דניזק נמי הוי, שבח מזיק אי שבחא דאתי ממילא נוטל ממנו ניזק כפי חלקו, ואי שבח דאתי מחמת הוצאה אם אין השבח יתר על ההוצאה אין לניזק בו כלום אלא נוטל כפי מה שהיה מגיעו בשעת הנזק, ואם השבח יתר על ההוצאה המזיק נוטל הוצאתו וטרחו ועמלו כדין יורד לשדה חברו ונטעה ברשות ובשאר יש חלק לניזק, וכל הני דיני דכתיבנא נפקא מינה לדידן היכא דתפסי, אלא שיש להסתפק מכרו ניזק או הקדישו קודם תפיסה ולאחר מכן תפסו אי הוו זביניה זביני והקדשו הקדש או לא, ומסתברא כיון שאינו נגבה בב"ד לא קרינן ביה ביתו ברשותו לכ"ע ולא חייל עליה הקדש ואם מכרו אינו מכור.
מתני' שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום א"ר מאיר ע"ז נאמר ומכרו את השור החי וחצו את כספו א"ל ר' יהודה קיימת ומכרו את השור החי וחצו את כספו ולא קיימת וגם את המת יחצון ואיזה זה שור ששוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ונבלה יפה חמשים זוז זה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת. אסיקנא בגמ' דבשבח נבלה קא מפלגי וכגון שהוקר הבשר משעת נגיחה עד שעת העמדה בדין ר"מ סבר דניזק הוי ומזיק משלם כשעת נגיחה ור' יהודה סבר יחלוקו, ודכ"ע דרשינן מדכתיב וגם את המת יחצון לומר לך דמי מיתה מחצין בחי ואין הניזק משתלם לעולם מגופו יותר מחצי נזק ולא פחות, כיצד נגח שור שוה מנה לשור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום אין אומרים בכי הא ומכרו [את] השור החי וחצו את כספו אלא דמים שפחתה מיתה מחצין בחי, וכן אם נגח שור שוה ארבעים לשור שוה חמשה ושלשים ופיחתו עשרה אם אתה אומר ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון א"כ נמצא שהוא משתלם שני דינרין וחצי יותר מחצי נזקו אלא דרשינן פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי ואינו משתלם מן המזיק אלא ה' דינרים, ובהא פליגי ר"מ ור' יהודה ר"מ מוקים כוליה קרא דכתיב וגם את המת יחצון לדרשא דפחת שפחתתו מיתה מחצין בחי, ור' יהודה דריש מיניה תרתי מדכתיב וגם את המת יחצון דרשינן זה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל [חצי] החי וחצי המת לומר דפלגי בשבח נבלה ומדכתיב וגם דרשינן פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי. וקי"ל הלכה כר' יהודה.
<h2>דף לד:</h2>
מתני' יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו חייב על מעשה עצמו ופטור על מעשה שורו כיצד שורו שבייש פטור והוא שבייש חייב והא קמ"ל דאיהו דומיא דשורו שמתכוין להזיק ואינו מתכוין לבייש חייב, שורו שסימא את עין עבדו והפיל את שנו פטור והוא שסימא עין עבדו והפיל את שנו חייב, בהא נמי קמ"ל דאפילו איהו דומיא דשורו שאינו מתכוין (לענין) [לעין] חייב ולאפוקי מדרשב"ג דאמר עד שיתכוין לשחתה, שורו שחבל באביו ובאמו חייב והוא שחבל באביו ובאמו פטור, בהאי בבא ליכא שום צריכותא אלא אגב אינך נקט לה, שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור, אסיק רבא בגמ' דהא קמ"ל דאפילו איהו דומיא דשורו כגון דהוי שוגג ולא ידע לשבת אפילו הכי פטור כיון דאלו הוי מזיד הוה מתחייב בנפשו, דכל חייבי מיתות שפטורין בתשלומין כשהן מזידין כשהן שוגגים נמי פטורין וכדתנא דבי חזקיה ומיירי בדקא בעי ליה לאפרו דאי לא אפילו במזיד נמי פטור וכדאמר ר' יוחנן דאפילו חובל ומבעיר אם הוא מקלקל גמור פטור וכיון דליכא חיוב מיתה מיחייב בתשלומין.
<h2>דף לה.</h2>
מתני' שור שהיה רודף אחר שור אחר והוזק זה אומר שורך הזיק וזה אומר לא כי אלא בסלע לקה המוציא מחברו עליו הראיה. הא מתני' אתיא אפילו כר' (אסי) [אחא] דאמר גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו בידוע שזה הרגו דכיון שהשור בורח מצוי הוא שילקה בסלע, וכן סופא דקתני אחד תם ואחד מועד נמי כיון ששניהם רודפים קרוב הוא שחבל בו התם כמו המועד. היו שנים רודפים אחר אחד זה אומר שורך הזיק וזה אומר שורך הזיק שניהם פטורין אם היו שניהם של איש אחד שניהם חייבין, בגמ' מפרש אמאי תנא שניהם חייבין ולא תנא חייב, היה אחד גדול ואחד קטן הניזק אומר גדול הזיק המזיק אומר לא כי אלא קטן הזיק, אחד תם ואחד מועד הניזק אומר מועד הזיק והמזיק אומר לא כי אלא תם הזיק המוציא מחברו עליו הראיה. היו הנזוקין שנים אחד גדול ואחד קטן המזיקין שנים אחד גדול ואחד קטן הניזק אומר גדול הזיק את הגדול וקטן הזיק את הקטן והמזיק אומר לא כי אלא קטן הזיק את הגדול וגדול את הקטן אחד תם ואחד מועד הניזק אומר מועד הזיק את הגדול ותם את הקטן והמזיק אומר לא כי אלא תם את הגדול ומועד את הקטן המוציא מחברו עליו הראיה.
<h2>דף לה:</h2>
גמ'. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן חלוקין עליו חבריו על סומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין, פי' הכא מיירי בדאיכא עדים שראו השור רודף אחר חברו ואח"כ ראו השור נחבל ולא [ידעו] אם בסלע לקה אם השור הזיקו, וכן כלהו בבי דמתני' בכי האי גונא מיירי, תדע מדאתי למימר קמן על בבי דסיפא הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק ואי ס"ד בדליכא עדים הוה ליה מודה בקנס ופטור אלא ש"מ כדאמרן, וכי אמר סומכוס ממון המוטל בספק חולקין לא אמרה אלא כשהספק נולד על ידי מעשה מקרה ולא מתוך טענותיהם כי הא דהכא וכההיא דהמחליף פרה בחמור והמוכר שפחתו וילדה זה אומר ברשותי ילדה וזה אומר ברשותי ילדה, (אלא) [אבל] במקום שהספק בא על פי דבריהם לא פליג סומכוס, תדע דהא למאי דאמרינן הכא דאמר סומכוס אפילו בריא ובריא אטו אם יאמר אדם לחברו טלית שאתה לבוש שלי הוא יאמר סומכוס חולקין אלא ודאי כדאמרן.
אמר ליה רבה בר ממל לר' חייא בר אבא [אמר] סומכוס אפילו בריא ובריא נמי א"ל אין אמר סומכוס אפילו בריא ובריא, פי' ומשום הכי קאמר ר' יוחנן דמתני' דלא כסמכוס דאי ס"ד דלא אמרה סומכוס בבריא ובריא מתני' בבריא ובריא הוא ואתיא ככולי עלמא, וממאי דבריא קאמר מדקתני לא כי אלא בסלע לקה, ואע"ג דבפ"ק דכתובות תנן והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות ומוכח בגמ' דהיינו שמא, התם ליכא למטעי לפי שאין הבעל רגיל לידע אבל הכא אי בשמא איירי לא הוה ליה למתני לא כי.
מתקיף לה רבא מדרישא בריא ובריא סופא נמי בריא ובריא אימא סופא היה אחד גדול ואחד קטן הניזק אומר גדול הזיק והמזיק אומר לא כי אלא קטן הזיק וכו' המוציא מחברו עליו הראיה הא לא מייתי ראיה שקל כדאמר מזיק, דאל"כ ליתני פטור כי היכי דלא נטעה בה, לימא תהוי תיובתיה דרבה בר נתן דאמר רבה בר נתן טענו חטים והודה לו בשעורים פטור, והוה מצי לתרוצי מתני' כרשב"ג דאמר טענו חטים והודה לו בשעורים חייב והוא דאמר כרבנן דאמרי פטור, אלא דדחיקא ליה מלתא לאפוקי מתני' מדרבנן. אלא בריא ושמא דקאמר בריא מאן ודקאמר שמא מאן אילימא דאמר ניזק ברי וקאמר מזיק שמא אכתי תהוי תיובתיה דרבה בר נתן, פי' השתא ומה היכא דקאמר נתבע בריא לי שהקטן הזיק פטור, היכא דקאמר איני יודע איזה מהם הזיק מבעיא דלא שקיל נתבע אפילו מקטן. לא דקאמר ניזק שמא ומזיק בריא ומדסופא ניזק שמא ומזיק בריא רישא נמי ניזק שמא ומזיק בריא אמר סומכוס אפילו בכי הא דאיצטריך לאשמועינן דלא, פי' רישא דמתני' לא איצטריכא אלא לאפוקי מדסומכוס ואם בניזק שמא ומזיק בריא היא פשיטא דליכא מאן דפליג בה, והא דלא אקשי מסיפא גופא למה לי משום דבסופא אע"ג דניזק שמא ומזיק בריא יחלוקו אליבא דסומכוס כיון שיש עדים שאחד מהם הזיק, דאע"פ שהנתבע מודה שהקטן הזיק אין הולכין אחר הודאתו אלא יחלוקו והילכך איצטריכא לאפוקי מדסומכוס, [אבל] ברישא לכולי עלמא פטור אי הוי ניזק שמא ומזיק בריא. ופרקינן לא סופא ניזק שמא ומזיק בריא רישא ניזק בריא ומזיק שמא. ואע"ג דקתני ברישא [לא] כי, מוקמינן לה במזיק שמא, [ושמא] אגב [סיפא] נקט לה. והא דלא דמיא רישא לסופא, פי' דכיון דסוף סוף לא דמו אוקי רישא בבריא ובריא וסופא בבריא ושמא לא תקשי לר' חייא בר אבא, ופרקינן אמרי בריא ושמא ושמא ובריא חד מלתא היא בריא ובריא ובריא ושמא תרי מילי נינהו. וכי תימא אי רישא ניזק בריא ומזיק שמא לימא בריא ושמא בריא עדיף כדקאמר ר' יהודה לקמן פ' הגוזל בתרא מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב, וי"ל דהתם הוי שמא גרוע דהוה ליה למידע אבל הכא שמא של ניזק טוב דמנא ידע ובכל כי הא מודה ר' יהודה.
גופא אמר רבה בר נתן טענו חטים והודה לו בשעורים פטור לימא מסייעא ליה דתניא טענו חטים והודה לו בשעורים פטור אי מהתם הוה אמינא מאי פטור מדמי חטים, פי' והקמ"ל דשבועה נמי לא מיחייב על החטים ולעולם חייב בדמי שעורים קמ"ל דפטור לגמרי, ופירש רש"י ז"ל דטעמיה דרבה משום דהא אמר ליה תובע חטים יהבי לך ולא שעורים ואחולי אחיל גביה, וא"ת וכי מי שיש לו שתי תביעות על חברו ותבע אחת מהן הפסיד זכותו בתביעה האחרת, י"ל אי קאמר ליה תובע לנתבע לאלתר הב לי שעורים דמודית בהו שכבר היה בדעתי לתבוע אותך אחר כן עליהם הכי נמי דמיחייב בשעורים, הכא במאי עסיקינן שהתובע מחזיק בטענתו ואומר לא כי חטים יש לי בידך לא היה לי בידך שעורים, והשתא כי הדר תובע ואמר ליה התובע הב לי שעורים שהודית לי אמר ליה נתבע כבר מחלת אותם. ומורי הרא"ש נ"ר פי' דהכא לא מטעם מחילה אתי' עלה אלא משום הודאת התובע, ומיירי כגון דא"ל יום פלוני במקום פלוני הפקדתי בידך כור חטים והלה אומר לא כי באותה שעה שעורים הוא שהפקדת אצלי, דהשתא כיון שלא תבע אלא חטים כבר הודה שאין לו בידו שעורים שאם היו לו בידו שעורים היה תובעו בהם כשתבעו על החטים כיון שעל (שנה) [שעה] ידועה הם [דנין] וה"ה נמי אם התובע מחזיק בטענתו ואומר לא כי אלא חטים הפקדתי בידך פטור אע"פ שאינן דנין על שעה ידועה דהא מודה שאין לו עליו תביעה אלא של חטים. וא"ת מה ראית לילך אחר הודאת התובע ליזיל בתר הודאת הנתבע, הא ליתה דאמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה, ולפי זה דוקא בדהדר ביה נתבע ואמר לא הפקדת בידי שעורים ומילי דכדי אמרי לך אבל אם היה מעמיד דבריו ואומר אמת הוא כי שעורים הפקדת בידי והלה אומר כיון שאיני זוכה בחטים תן לי שעורים שאתה מודה לי פשיטא שהוא חייב, ולפירוש רש"י ז"ל דאתי לה מטעם מחילה אפילו בכי הא נמי פטור שכבר מחל עליהם, ופשט דשמעתין לא משמע כפירש"י ז"ל דהא מקשינן לרבה מסופא דקתני היו הניזוקין שנים והמזיקים שנים וכו' והתם מאי מחילה איכא הרי הוא תובע בשניהם ולרבות בתביעתו הוא בא, אבל כי אתיא לה מטעם הודאה אתיא שפיר דכיון שהוא אומר שהגדול הזיק הגדול הרי הוא מודה שלא הזיק הקטן והילכך כי לא מצי שקיל כדקאמר לא שקיל נמי כדקאמר ניזק שהוא בעצמו הכחיש דברי הניזק ואמר שלא נתחייב לו הגדול מחמת נזקי הקטן ולא הקטן מחמת נזקי הגדול. וגדולי שאר המפרשים ז"ל כן פירשוה מטעם הודאה. עוד יש מפרשים דטעמא דרבה משום דאמר ליה נתבע משטה הייתי בך שהודיתי לך במה שלא תבעת אותי, ולפי זה אפילו אינן דנין (אפילו) על שעה ידועה וגם אין התובע מחזיק בטענתו לומר חטים הוא שיש לי בידך ולא שעורים אפילו הכי פטור, וגם לפי זה קשה דהא פרישנא דמתני' בדאיכא עדים שראו השוורים חובלים אך לא ידעו אי זה מהן הזיק וכיון שכן היכי מצי אמר משטה אני בך דל הודאתו מהכא ליחייב על פי העדים, אבל כי אתי' לה מטעם מחילה אי נמי מטעם הודאה אתי שפיר דהודאת בעל דין כמאה עדים.
תנן הניזוקין שנים אחד גדול ואחד קטן והמזיקין שנים אחד גדול ואחד קטן הניזק אומר גדול הזיק את הגדול וקטן את הקטן המזיק אומר לא כי וכו' המוציא מחברו עליו הראיה הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק אמאי חטים ושעורים ניהו. פי' הרי הניזק מודה שהגדול לא הזיק את הקטן וכיון שאינו נאמן על מה שאמר גדול הזיק את הגדול א"כ הפסיד טענתו והמזיק יכול לחזור ולטעון לא היו דברים מעולם שהזיקו לא זה ולא זה, ואע"פ שיש עדים בדבר הודאת בעל דין כמאה עדים. ומכאן קשה למה שכתב הר"מ במז"ל מנה יש לי אצלך הלואה לא היו דברים מעולם ולא הלויתי ממך אבל חמשים דינרין יש לך בידי פקדון או משום נזק וכיוצא בו הורו רבותי שזה מודה מקצת וישבע ולזה דעתי נוטה ע"כ. וזה תימה שהרי בכאן שהן דנין על שוורים מסויימים ושניהם מודים שאלה השוורים שניהם הזיקו ואפילו הכי כיון שהנתבע מחליף בהודאתו דברי התובע [אינו] מתחייב באותה הודאה ומדמינן לה לטענו חטים והודה לו בשעורים כ"ש התם שהתובע אומר מעשה שאתה אומר שהלויתני מנה לא היה מעולם אבל יש לך בידי חמשים מחמת פקדון או מחמת נזק, וכן כתב הראב"ד והרמב"ן ז"ל. ואומר מורי הרשב"א ז"ל שאם טוענין היו על מנה מסויים כגון שאמר לו מנה הלויתיך ביום פלוני והלה אומר לא בא בידי בתורת מלוה אלא בתורת פקדון חייב שהרי שניהם מודים שבאו המעות לידו אלא שזה אומר מחמת כך וזה אומר מחמת כך, ואינו דומה לשני שוורים דשמעתין, דשאני הכא שלפי טענת התובע אין לו כלום על השור הגדול אלא א"כ יביא ראיה שהזיק שורו הגדול אבל מחמת נזקי קטן הרי הוא מודה שאין לו עליו כלום, ומטעם זה ג"כ יש לחלק בין זו למלוה ופקדון אפילו אין טוענין על מנה מסויים שהרי זה מעות הוא תובע והלה במעות הוא מודה, ואע"פ שהנתבע מחליף בהודאתו דברי התובע מ"מ ליכא למימר כיון דבשעה שתבעו מנה בתורת מלוה הרי הודה לו שאותו מנה לא נתנו בידו בפקדון שמחמת כך יפסיד תביעתו דהא בין לדברי זה [ובין לדברי זה] אותו ממון בא לידו ובזה עמדו דברי הר"מ במז"ל.
והדרינן לשמעתין ופרקינן דהא דקתני המוציא מחברו עליו הראיה ראוי ליטול ואין לו והתניא הרי זה משתלם לקטן מן הגדול ולגדול מן הקטן, בשתפס. פי' שתפס קודם שבאו לב"ד ומתני' הכי קאמר כשבא להוציא מחברו אז עליו להביא ראיה אבל אם תפס משתלם לקטן מן הגדול ולגדול מן הקטן. וכתב רש"י ז"ל הא דלא אוקימנא לה כדאוקימנא מציעתא לעיל בניזק שמא ומזיק בריא דא"כ היינו הך, [וא"ת] אמאי לא מתרצי למציעתא כדמתרצינן השתא ולא הוה צריך לאוקומה בבריא ושמא אלא רישא וסופא בבריא ובריא ולא [תיקשי לרבי] חייא בר אבא ולוקמו סופא דהיו הניזוקין שנים בבריא ושמא ואתיא לאפוקי מדסומכוס וכאוקימתא דאוקימתא מציעתא. ובתו' תרצו דלא מצי לתרוצי מציעתא ראוי ליטול ואין לו ואי תפס קטן לא מפקינן מיניה דהא לפי טענתו אין לו תביעה אלא על הגדול אבל בסופא דאית ליה תביעה על שניהם מהניא ליה תפיסה, וכתבו הם ז"ל דבההיא דטענו חטים והודה לו בשעורים נמי הוי דינא הכי דלא מהניא ליה תפיסה, והרב אלפסי ז"ל כתב דמהניא ליה תפיסה, ולפי דבריו אין תפיסת הקטן דמציעתא דומה לתפיסת שעורים, דהתם איהו מודה שאין לו כלום על הקטן שהרי הוא אומר שהגדול הוא שהזיק וא"כ מה לו לתפוס הקטן אבל כשתפס שעורים יכול הוא לומר להשתלם מהן מדמי החטים תפיסנא להו, ואם איני יכול להוציא כל דמי החטים אעכב השעורים שהם בידי, ואפילו לפי דבריך יש לי לעכבם שהרי אתה מודה לי בהם. והכי נמי מסתברא באחד תם ואחד מועד ניזק אומר מועד הזיק ומזיק אומר תם הזיק דאי תפס הניזק לתם לא מפקינן מיניה חצי נזק מיהא, שהרי לפי דבריו תביעתו היא אפילו על התם דכלהו נכסי דמזיק משעבדי ליה וכיון שכן מהניא ליה תפיסה. והשתא כלהו בבי דמתני' צריכי, רישא אתיא לאפוקי מדסומכוס ומיירי בניזק בריא ומזיק שמא, מציעתא נמי אתיא לאפוקי מסומכוס ומיירא בניזק שמא ומזיק בריא ואליבא דסומכוס בכי הא נמי יחלוקו כיון (דאין) [דאיכא] עדים (ששאר) [שאחד] מהם הזיק. וסופא איצטריכא לאשמועינן המוציא מחברו עליו הראיה כלומר אם בא להוציא אבל אם תפס לא מפקינן מיניה, ואחד תם ואחד מועד דקתני אתא לאשמעינן דבהא לא תלי במועד כיון ששניהם רודפים. ולענין פסק הלכה קי"ל כרבה דאמר טענו חטים והודה לו בשעורים פטור אף מדמי שעורים, ואפילו הביא התובע עדים על השעורים פטור. ודוקא בשהתובע מחזיק בטענתו ואומר חטים היו לא היו שעורים, אבל אם אמר לו התובע לאלתר תן לי שעורים שאתה מודה בהם כי אתה חייב אותם לי מצד אחר חייב דהודאת בעל דין כמאה עדים, ואפילו כשהתובע מחזיק בטענתו אם הנתבע מעמיד דבריו ואומר אמת הוא שיש לו בידי שעורים וחזר התובע תן לי שעורים שאתה מודה, לפי' רש"י ז"ל דאתי לה מטעם מחילה פטור. ולשאר המפרשים דאתו לה מטעם הודאת התובע חייב. וכבר כתבנו דפי' זה עיקר.
האומר לחברו יודע אני שיש לי בידך כור תבואה אבל איני יודע אם חטים אם שעורים והלה אומר אין לך בידי אלא שעורים משלם דמי שעורים, אמר התובע בריא לי שיש לי בידך כור של חטים ואמר הלה איני יודע אם של חטים אם של שעורים פטור אף מדמי שעורים, מחטים פטור משום דהמוציא מחברו עליו הראיה דלא קי"ל כר' יהודה דאמר בריא ושמא בריא עדיף, ושעורים לא משלם דהא מודה תובע דלא יהיב ליה אלא חטים, ודין זה הוא מפורש בשמועתנו, ומצאתי שטעה בו אחד מן הגדולים, ולא עוד אלא אפילו באו עדים ואמרו שהיו שעורים [או שאמרו] שיש לו בידו או חטים או שעורים אבל אין יודעין איזה מהן פטור. והיכא שתפס שעורים קודם שיבאו לב"ד לדברי התו' מפקינן מיניה לדברי הרב אלפסי ז"ל לא מפקינן מיניה. ותפיסה זו אפילו בעדים היא דאי בלא עדים פשיטא שהוא נאמן בכל מה שיטעון בהם מיגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם, ודוקא שתפס קודם שבאו לדין אבל אחר שיצאו מב"ד אפילו תפס מפקינן מיניה.
<h2>דף לו.</h2>
שני שוורים אחד גדול ואחד קטן שהיו רודפין אחר השור וראו עדים שאחד מהן חבל ואינן יודעין אם גדול הוא שהזיק או קטן ניזק אומר גדול הזיק ומזיק אומר קטן הזיק פטור מלשלם אפילו מן הקטן. ואפילו תפס ליה ניזק לקטן מפקינן מיניה. אחד תם ואחד מועד ניזק אומר מועד הזיק ומזיק אומר תם הזיק אי תפס לא מפקינן מיניה לדברי הרב אלפסי ז"ל ולדברי התו' בהא נמי לא מהניא ליה תפיסה. מזיק אומר בריא לי שהקטן הזיק וניזק אומר איני יודע משתלם מן הקטן. ניזק אומר בריא לי שהגדול הזיק ומזיק אומר שמא פטור ואפילו באו עדים שקטן הזיק פטור. היו הניזוקין שנים והמזיקין שנים ניזק אומר גדול הזיק הגדול וקטן את הקטן ומזיק אומר לא כי אלא גדול הזיק את הקטן והקטן את הגדול אין משתלם כלל ואפילו דמי קטן בגדול ודמי גדול בקטן. ומיהו אי תפס מקמי דליתו לבי דינא לא מפקינן מיניה.
הא דקתני במתני' היו שניהם רודפין אחר אחד אם של איש אחד הם גובה משניהם אוקימנא אפילו כר' עקיבא דאמר שותפי נינהו וטעמא דאיתנהו לתרוייהו דלא מצי מדחי ליה אבל ליתנהו לתרוייהו מצי אמר ליה זיל אייתי ראיה דהאי תורא אזקך ואשלם לך. ואע"ג דבעלמא אם נתערבו שני שוורים של שני אדם וברח אחד מהן ואין יודעים אי זה מהן יחלוקו אותו שנשאר הכא (נמי) שאני דאכתי מחוסר העמדה בדין ואיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מריה.
שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים זה אחר זה ישלם לאחרון. פי' כגון שנגח בענין שלא נעשה מועד משכחת לה כגון שנגח בסירוגין ולא היו הסירוגין שוים אי נמי כגון שלא העידו בבעלים לפני ב"ד. ואם יש בו מותר יחזיר לשלפניו ואם יש בו מותר יחזיר לשלפני פניו ואחרון אחרון נשכר דברי ר' מאיר ר' שמעון אומר שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום זה נוטל מנה וזה נוטל מנה חזר ונגח שור אחר שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו זה נוטל חמשים וזה נוטל חמשים חזר ונגח שור אחר שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו חמשים זוז ושנים הראשונים שני דינרי זהב. אוקימנא בגמ' רישא ר' ישמעאל וסופא ר' עקיבא ורישא מיירי בשתפס הניזק ונתחייב בשמירתו בכדי מה שחייב לו ונמצא אחרון נשכר, כיצד שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ותפסו ניזק ואח"כ חזר ונגח שור שוה מאתים תפסו ניזק וחזר ונגח שור שוה מאתים ותפסו ניזק וחזר ונגח שור שוה מאתים האחרון נשכר ונוטל מנה והמותר חוזר לבעלים. ופעמים שהרביעי אין לו כלום והשלישי יש לו כגון שנזקי רביעי וחמישי שוין ונזקי השלישי יתרים. ואפילו חמישי נמי פעמים שאין לו כלום כל נזקו אם נזקיו יתרים על של רביעי שאינו נוטל אלא חלקו של רביעי, ומיהו בשכל הנזקין שוין כלן מפסידין והאחרון נשכר. ודוקא דתפס ניזק אבל היכא דלא תפס ראשון ראשון נשכר ואין האחרון גובה אלא מחלק הבעלים דאמר ליה ניזק אלו גבאי דידי הוה הוה נטרנא ליה ובעודו בבית בעלים אין שמירתו מוטלת עלי, וכל זה אליבא דר' ישמעאל דאמר בעל חוב הוא, דאלו לר' עקיבא דאמר שותפי נינהו אפילו עודו בבית בעלים מתחייב בנזקו. והיינו סופא דקתני ר' שמעון אומר וכו'. וטעמא דמילתא כיון דלא מצי מסלק ליה בזוזי ואם מכרו ניזק או הקדישו מכור ומוקדש ואיבעי ליה לאוקמי בדינא ולהוציא את שלו וכיון דלא עביד הכי לאלתר מיחייב בנזקו. ויש מפרשים דאפילו תפס ניזק אחרון, (ו)ראשונים נמי חייבין בנזקו, וסופא אפילו בדתפס נמי הוא דומיא דרישא, ואע"ג דאליבא דר' ישמעאל כשתפסו ניזק אחרון נסתלקו ראשונים משמירתו שאני התם כיון דאחרון תפס ליה כדי לגבות חובו וראשונים לא נתחייבו עדין בשמירתו בעודו ברשות בעלים השתא נמי לא מיחייבי. אבל אליבא דר' עקיבא כי היכי דמחייבי כלהו ניזוקין בעודו ברשות בעלים הכי נמי מיחייב בדתפיס ליה חד מינייהו, וזו היא דעת ר"י ז"ל. אבל רש"י ז"ל סבור דלר' עקיבא נמי כשתפסו אחד מן הניזוקין הוא לבדו מתחייב בנזקו אבל שאר הניזוקין אינן חייבין. וכן נראית דעת הרב אלפסי ז"ל, ופשט ההלכה מוכיח כפי' ראשון. וקי"ל הלכה כר' שמעון דקאי כר' עקיבא.
<h2>דף לו:</h2>
ההוא גברא דתקע לחבריה שלחה רב טובי בר מתנה לקמיה דר' אסי סלע צורי תנן או סלע מדינה תנן ופשטה מהא דאמר רב יהודה אמר רב אסי כל כסף קצוב האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה. כתבו בתו' דכתובה הויא מאתים זוז של צורי בין למ"ד דאוריתא בין למ"ד דרבנן, דלא נחלקו רשב"ג וחכמים בפרק בתרא דכתובות אלא אם נותן לה ממעות ארץ ישראל או ממעות קפוטקיא אבל לכ"ע שוה מאתים נותן לה דהא אפילו מ"ד דרבנן אקרא דכתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות אסמכוה. ואפילו כתובת אלמנה שהיא דרבנן לכ"ע הויא במנה צורי דהכי משמע בפ"ק דכתובות דכתובה של בתולה הויא כפלים משל אלמנה (גמ') [גבי] אחת אלמנת כהנים ואחת אלמנת ישראל, ובכל זוז יש משקל צ"ו שעורים שש עשרה שעורים בכל מעה ושש מעה כסף דינר. כן פי' הגאונים ז"ל. אמר ליה זיל הב ליה פלגא דזוזא אמר ליה ההוא גברא לא בעי ליה נתביה לעניי הדר אמר להו נתביה ניהליה איזיל אברי ביה נפשאי א"ל רב יוסף כבר זכו בו עניים ואע"ג דליכא הכא עניי אנן יד עניי אנן דאמר רב יהודה אמר שמואל יתומים אין צריכין פרוסבול כו'. הא דלא זכו בה עניי אלא משום דאנן יד עניי אנן משום דהוי כמקדיש דבר שאינו בעולם, ואלו אמר לכשאגבנו יהיה לעניים בודאי זכו עניים בלאו ההוא טעמא אבל השתא דלא קאמר לכשאגבה אלא מעתה יהיה לעניים לא אמר כלום אי לאו טעמא דאמר רב יוסף אנן יד עניי אנן. ור"ח ז"ל פי' שזה לא היה רוצה לחזור בו מן הצדקה אלא היה רוצה ללוותו לפי שעה ולהחזיר אחר לעניים תחתיו ואמר ליה רב יוסף יד עניי אנן וזכינו בו במעמד שלשתן ואמרינן בפ"ק דערכין משבאו ליד גבאי אינו רשאי לשנותה.
<h2>דף לז.</h2>
מתני' שור שהוא מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו מועד לאדם ואינו מועד לבהמה מועד לקטנים ואינו מועד לגדולים למין שהוא מועד משלם נזק שלם ולמין שאינו מועד משלם חצי נזק אמרו לפני ר' יהודה הרי הוא מועד לשבתות ואינו מועד לימות החול אמר להם מועד לשבתות משלם נזק שלם ולימות החול משלם חצי נזק מאימתי יהיה תם משיחזור בו שלשה שבתות. אע"ג דכבר אשמעינן ר' יהודה בפרק כיצד הרגל דחזרה ג' ימים, איצטריך השתא לאשמועינן דבעי חזרה ג' שבתות דסד"א הואיל ולא הוי מועד אלא לשבתות לא בעי חזרה כולי האי קמ"ל.
איתמר רב זביד אמר ואינו מועד תנן הא סתמא הוי מועד רב פפא אמר אינו מועד תנן הא סתמא לא הוי מועד וסוגיין כרב פפא אם תמצא לומר איתא לדרב פפא נגח שור חמור וגמל נעשה מועד לכל. והא דתניא בריש פרקין מועד לאדם הוי מועד לבהמה פירשו בתו' דמיירי כגון שנעשה מועד לאדם ולבהמה וחזר בו מבהמה ולא חזר בו מאדם אינה חזרה ועדין הוא מועד לאדם ולבהמה עד שיחזור בו גם מאדם. וי"מ כגון שנגח אדם שור וגמל דנעשה מועד לכל ואפילו לאדם. תנו רבנן ראה שור נגח שור לא נגח שור נגח שור לא נגח נעשה מועד לסירוגין לשוורים. תנו רבנן ראה שור נגח חמור לא נגח סוס נגח גמל לא נגח פרד נגח ערוד לא נגח נעשה מועד לסירוגין לכל. ולא נפקא מכל זה לדידן מידי דאין מועד בבבל.
<h2>דף לז:</h2>
מתני' שור של ישראל שנגח שור של הקדש ושל הקדש שנגח של ישראל פטור שנאמר שור רעהו ולא שור של הקדש שור של ישראל שנגח שור של נכרי פטור ושל נכרי שנגח שור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם מה נפשך אי רעהו דוקא דנכרי כי נגח נמי דישראל פטור ואי רעהו לאו דוקא אפילו דישראל כי נגח דנכרי חייב. א"ר אבהו עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים מה ראה ראה שבע מצות שקבלו עליהן בני נח ולא קיימום עמד והתיר ממונם לישראל.
<h2>דף לט.</h2>
מתני' שור של פקח שנגח שור של חרש שוטה וקטן חייב שור של חרש שוטה וקטן שנגח שור של פקח פטור. מפרש בגמ' דאין מעמידין אפטרופוס לתם לגבות מגופו אבל מעמידין אפטרופוס כדי להעיד בפניו ולעשותו שור המועד והיינו דקתני סופא שור של חרש שוטה וקטן שנגחו מעמידין להן אפטרופוס ומעידין להן בפני אפטרופוס. וטעמא דמלתא דמעמידין אפטרופוס כדי לעשותו מועד ולגבות מהם נזק שלם ובתם אין גובין מהן כלום משום דתקנתא דרבנן היא במועד דשכיח היזקיה תקון רבנן תם דלא שכיח רבנן לא תקון. נתפקח החרש נשתפה השוטה והגדיל הקטן חזר לתמותו דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר הרי הוא בחזקתו שור האיצטדין אינו חייב מיתה שנאמר כי יגח ולא שיגיחוהו אחרים. אמרינן בגמ' כי משוינן ליה מועד לשלם נזק שלם מעליית מי משלם ר' יוחנן אמר מעלית יתומים ר' יוסי בר חנינא אמר מעליית אפטרופוס ואקשינן דר' יוחנן אדר' יוחנן דאמר אין נזקקין לנכסי יתומים אלא א"כ רבית אוכלת בהם אי נמי לכתובת אשה משום מזוני, פי' אין נזקקין לנכסי יתומים בין במלוה דידהו בין במלוה דאבוהון, במלוה דידהו משום דאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין וקטנים כמאן דליתנהו דמי כדאיתא לקמן פרק הגוזל, ובמלוה דאבוהון אפילו מלוה בשטר נמי אין נזקקין. ואע"ג דקי"ל בפרק הגוזל דמקיימין את השטר שלא בפני בעל דין אפילו הכי אין נזקקין משום חשש צררי או שובר, והיכא דליכא למיחש לצררי ולא לפרעון כגון דאודי אי נמי שמתוה דמית בשמתיה או מית גו זמניה אפילו במלוה דאבוהון נזקקין לקיים השטר ולגבות מנכסי יתומים, מ"מ במלוה על פה דידהו אין גובין מהן משום דאין מקבלים עדים שלא בפני בעל דין, וא"כ קשיא היכי קאמר ר' יוחנן דגובין מעליית יתומים, ופרקינן מזיק שאני דעבוד רבנן תקנתא כדי שלא יזוקו בני אדם.
ר' יוחנן אמר מעליית יתומים דאי אמרת מעליית אפטרופין [ממנעי ולא עבדי ריב"ח אמר מעליית אפוטרופין] וחוזרין ונפרעים מן היתומים לכי גדלי והלכך לא חיישי דלמא ממנע. ומשמע מהכא דאפטרופוס שפשע בנכסי יתומים פטור, דהא הכא בשלא שמרו הוא דאי שמרו אפילו שמירה פחותה היה פטור, דמועד בשמירה פחותה סגי ליה ואפילו הכי לכ"ע חוזר ונפרע מן היתומים לכי גדלי. וי"א דהוא הדין נמי לאפטרופוס שמנהו אבי יתומים שהוא פטור מפשיעה דלמא ממנע כי היכי דפטור משבועה אליבא דאבא שאול מהאי טעמא כדאיתא בגיטין פרק הניזקין. ומיהו מנוהו ב"ד כי היכי דמחייב שבועה כדאמר אבא שאול ולא חיישינן דלמא ממנע משום דניחא ליה דליפוק עליה קלא דגברא מהימנא הוא הכי נמי מיחייב בפשיעה ולא חיישינן דלמא ממנע. וההוא דאמרינן בפרק המפקיד ההוא אפטרופוס דיתמי דזבן להו תורא ולא הוו ליה ככי ושני מסריה לבקרא ומית ואמרינן היכי לדיינוה דייני להאי דינא לימא ליה לאפטרופא שלים אמר אנא לבקרא מסרתיה דאלמא אי לאו דמסריה לבקרא מיחייב דפושע הוא, ההיא באפטרופוס שמינוהו ב"ד היא. ואע"ג דאפטרופוס דשמעתין ב"ד מנוהו כיון שאינו מתמנה על נכסי היתומים אלא לשמירת השור בלחוד ולא נפיק עליה קלא דגברא מהימנא אי הוה מיחייב בפשיעה ממנע ולא עביד. ואיכא מריבוותא ז"ל דאמרי דאפטרופוס דעלמא שמנהו אבי יתומים חייב בפשיעה ולא חיישינן דלמא ממנע כדחיישינן בשבועה דהא על דעת כן הוא נכנס שלא יפשע בנכסי היתומים, ואפטרופוס דשמעתין גריע טפי מטעמא דאמרן ומטענה דכל דהו ממנע ולא עביד ומשום הכי מפטר אפילו מפשיעה. ועוד יש אומרים דאפטרופוס דעלמא שמנוהו ב"ד אפילו בגנבה ואבדה מיחייב דהא שומר שכר הוא ולא חיישינן דלמא ממנע דהא ניחא ליה דליפקו עליה קלא דגברא מהימנא הוא, וזו היא דעת רבינו האי גאון ז"ל. תנו רבנן שאלו בחזקת תם ונמצא מועד בעלים משלמין חצי נזק ושואל משלם חצי נזק.
<h2>דף מא.</h2>
מתני' שור שנגח את האדם ומת מועד משלם את הכופר ותם פטור מן הכופר פי' ואפילו הרג בלא מתכוין דאי במתכוין פשיטא הביאהו לב"ד וישלם לך, זה וזה חייבים במיתה. פי' היכא שנתכונו. וכן בבן וכן בבת. נגח עבד או אמה נותן ל' סלעין בין שהוא יפה מאה מנה ובין שאינו יפה אלא דינר. אמרינן בגמ' וכיון דתם קטלינן ליה מועד היכי משכחת לה ואוקמה רב פפא כגון דקטליה וערק לאגמא קטל וערק לאגמא. רב אחא בריה דרב איקא אמר כגון שהוזמו זוממי זוממין ואפילו למ"ד ליעודי גברא כגון דאמרי כל אימת דקטל תורא גביה הוה קאים רבינא אמר במכירין בעל השור ואין מכירין את השור מאי הוה ליה למעבד משום דא"ל תורא נגחנא הוה לך בבקרך איבעי לך לנטורי כולי בקרך.
<h2>דף מא:</h2>
תנו רבנן ובעל השור נקי ר' אלעזר אומר נקי מחצי כופר א"ל ר' עקיבא והלא הוא עצמו אינו משתלם אלא מגופו הביאהו לב"ד וישלם לך א"ר אליעזר עקיבא כך אני בעיניך שדיני בזה שחייב מיתה אין דיני אלא בשהמית את האדם על פי עד אחד או על פי בעלים, פי' דבכי הא אין השור נסקל והוה אמינא שישלם כופר אי לאו דמעטיה קרא, על פי בעלים מודה בקנס הוא, פי' ואעד אחד נמי מצי לאקשויי היכי מפקינן ממונא אפומיה, ופרקינן קא סבר כופרא כפרה, פי' וכי היכי דמיחייב קרבן על פי עצמו או על פי עד אחד שאמר לו אכלת חלב כדאיתא בכריתות הכי נמי הוה מיחייב לשלם כופר אי לאו דמעטיה קרא. והא דאמרינן דעל פי בעלים אין השור נסקל פרש"י ז"ל משום דהוה ליה מודה בקנס. וזה לא מצינו בשום מקום דמיתת השור הוה קנס. ועוד קשה מדאמרינן בפ"ק דסנהדרין גבי פלוני רבע את שורי הוא ואחר מצטרפין להרגו משום דלא אמרינן אדם קרוב אצל ממונו ואם איתא תיפוק ליה דהוה ליה מודה בקנס, ובתו' פי' דטעמא דאינו נהרג על פי בעלים הוא משום דאדם קרוב אצל ממונו וההיא דסנהדרין משו"ה מהימן לגבי שורו משום דמהימן נמי לגבי הרובע, ובכי הא דוקא הוא שאמרו שם אין אדם קרוב אצל ממונו לאפוקי פלוני בא על אשתו דלא מהימן על אשתו כלל אע"ג דמהימן לגבי אחר ופלגינן דבורא. תניא אידך אמר לו ר' [אליעזר] עקיבא כך אני בעיניך שדיני בזה שחייב מיתה אין דיני אלא בזה שנתכוון להרוג הבהמה והרג את האדם לנכרי והרג את ישראל לנפלים והרג בר קיימא, פי' קסבר דאי הוה מועד הוה מיחייב בכופר דדריש אם כופר יושת עליו לרבות כופר שלא בכוונה ואסיקנא דבעל השור נקי לפטור תם מכופר שחייב במועד.
<h2>דף מב.</h2>
תניא אידך בעל השור נקי ר' יוסי הגלילי אומר נקי מדמי ולדות. פי' דאפילו לא מתה האשה, וקסבר ר' יוסי בין תם בין מועד משלם כופר שלא בכונה וכדאמרינן בפ"ק הא מני ר' יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר ומשמע ליה דלא אתי קרא למעוטי תם ממה שמועד חייב אלא בא למעוטי דמי ולדות. אמר לו ר' עקיבא הרי הוא אומר כי ינצו אנשים אנשים ולא שוורים. ואקשינן שפיר קאמר ר' עקיבא ופרקי אביי ורבא אליבא דר' יוסי הגלילי אנשים אין אסון יענשו יש אסון לא יענשו פי' משום דקם ליה בדרבה מיניה וכדרבנן דאמרי נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב, ולא שוורים דאע"ג דיש אסון יענשו להכי כתב רחמנא בעל השור נקי דפטירי פי' ואפילו אין אסון.
מתקיף לה רב אדא בר אהבה אטו באסון תליא מילתא בכוונה תליא מילתא, פי' רש"י ז"ל דרב אדא ס"ל כר' שמעון דאמר נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ולית ליה דתנא דבי חזקיה דאמרי מה בהמה לא חלקת בין מתכוין לשאינו מתכוין אף אדם לא תחלק בו בין מתכוין לשאין מתכוין לחייבו ממון אלא לפטרו ממון, ומשום הכי מקשה אטו באדם באסון תליא מילתא בכונה תליא מילתא וכל היכא דליכא כונה אפילו יש אסון לא יענשו וממילא דשוורים אפילו איכא אסון לא יענשו ולמה לי דרשא דנקי. וקשה על זה וכי מאן דאית ליה כר' שמעון מקשה למאן דס"ל כרבנן. ועוד דא"כ בריתא דאיתי חגא מדרומא אתיא דלא כתנא דבי חזקיה ובכתובות פרק אלו נערות מקשינן להדיא ומי איכא מאן דלית ליה דתנא דבי חזקיה. על כן פירש ר' יצחק ז"ל דלאביי ורבא לא מפטרי שוורים מדמי וולדות אלא שלא בכוונה אבל בכוונה חייבין, דלא מעטינהו קרא אלא ממאי דכתיב בהדיא באנשים, וסברא היא שיש לחייב גבי שור בכונה יותר משלא בכונה דאע"ג דגבי אדם הוי איפכא התם משום דקם ליה בדרבה מיניה, והכי משמע מדאמרינן לקמן בפרק הפרה דתנן שור שהיה מתכוין לחברו והרג האשה ויצאו ילדיה פטור מדמי וולדות ודייק בגמ' טעמא דנתכוון לחברו הא נתכוון לאשה עצמה משלם דמי ולדות לימא תהוי תיובתיה דרב אדא בר אהבה משמע אבל לאביי ורבא ניחא, וזהו שלא הזכירו אביי ורבא בדבריהם כונה דהכי הוה להו למימר אנשים יש אסון באשה יענשו בין שנתכוונו לה בין שלא נתכוונו לה, ולא שוורים דאפילו נתכוונו נמי חייבין להכי כתב רחמנא בעל השור נקי דפטירי, ולכ"ע אמרוה, ואפילו אליבא דר' שמעון דאמר נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור דרשינן אם יש אסון באשה לא יענשו משום דרשא דתנא דבי חזקיה, והיינו דמקשה ליה אטו באסון תליא מלתא בכונה תליא פי' אליבא דר' שמעון אין לדרוש הפסוק כמו שאתם אומרים דלדידיה אפילו יש אסון לא יענשו ולית ליה דתנא דבי חזקיה והלכך על כרחין הכי מדריש אנשים נתכוונו זה לזה אע"פ שיש אסון באשה יענשו הא נתכוונו לאשה לא יענשו, ולא שוורים דאפילו נתכוונו נמי יענשו, כתב רחמנא בעל השור נקי דפטירי, ומדר' שמעון פטר בשוורים אפילו בכוונה ה"ה נמי לרבנן דהא לא אשכחן דפליגי בהכין, והכי אית לן למימר אליבא דידהו אנשים יש אסון באשה לא יענשו בין שנתכוונו לה בין לא נתכוונו לה, ולא שוורים דאפילו נתכוונו לה (פטירי) חייבין כתב רחמנא ובעל השור נקי דפטירי. והשתא הא בריתא דאיתי ר' חגא מדרומא בידיה כרב אדא בר אהבה לא שהיה דורש הכתוב כמו שאמר רב אדא אלא איתי מתני' בידיה דשוורים אפילו נתכוונו נמי פטורין ואתיא ככ"ע בין אליבא דרבנן בין אליבא דר' שמעון ואיתא לדתנא דבי חזקיה.
תני אידך בעל השור נקי ר' עקיבא אומר נקי מדמי עבד. אסיק רבא דלהכי איצטריך קרא דסד"א הואיל ומחמיר אני בעבד יתר מבן חורין שבן חורין יפה סלע נותן סלע ועבד יפה סלע נותן שלשים אימא נשלם מן העלייה קמ"ל פי' ואיצטריך קרא למעוטי תם שהרג עבד בכוונה דאי שלא בכוונה אילו מועד נמי פטור כדדריש ריש לקיש כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו והשור יסקל כל זמן שהשור בסקילה בעלים משלמין שלשים.
<h2>דף מב:</h2>
תנו רבנן והמית איש או אשה א"ר עקיבא וכי מה בא זה ללמדנו אם לחייב על האשה כאיש הרי כבר נאמר כי יגח שור את איש או את אשה ומת אלא להקיש אשה לאיש מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה וסבר ר' עקיבא לא ירית לה בעל והתניא וירש אותה מכאן שהבעל יורש את אשתו דברי ר' עקיבא אמר ר' שמעון בן לקיש לא אמר ר' עקיבא אלא בכופר הואיל ואין משתלם אלא לאחר מיתה דהוה ליה ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. והא דתניא הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה ודמי וולדות לבעל אין בעל נותן ליורשיו אין אשה נותן ליורשיה אוקימו רבה ורב נחמן בגרושה ואפילו הכי דמי וולדות לבעל דהתורה זיכתה דמי וולדות לבעל ואפילו בא עליה בזנות. ואקשינן ונוקמיה לרבה כגון שגבו מעות ולרב נחמן כגון שגבו קרקע דאמר רבה גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו ורב נחמן אמר גבו מעות יש לו גבו קרקע אין לו, פי' רבה סבר גבו קרקע בכור נוטל פי שנים דכיון דעקר שעבוד על הקרקע חשיב מוחזק אבל גבו מעות הוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל בה שנים, ורב נחמן סבר גבו מעות יש לו משום דעקר פרעון במעות וחשיב מוחזק גבו קרקע אין לו ופרקינן הני מילי לבני מערבא אליבא דרבנן דשלחו מתם בכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא ברבית ואליבא דידהו הוא דקא מפלגי רבה ורב נחמן, וכי אוקימנא הכא בריתא בגרושה כרבי דחשיב מלוה מוחזקת והלכך לא שנא גבו קרקע ל"ש גבו מעות הוי מוחזק לכ"ע ובעל יורש אותה, ומשום הכי אצטריך לאוקומה בגרושה כי היכי דתיתי ככלי עלמא. ושמעינן משמעתין דדין בעל בירושת אשתו כדין בכור, ולדידן דקי"ל כרבנן דפליגי עליה דר' אין הבעל יורש את מלות אשתו ולא נזקיה לא שנא היכא שגבו מעות ל"ש גבו קרקע וכדאיפסיקא הלכתא בפרק יש נוחלין הלכתא אין הבכור נוטל פי שנים במלוה ל"ש גבו מעות ל"ש גבו קרקע, ושלא כדברי הרב ר' יהוסף הלוי אבן מג"ש ז"ל שכתב שם דבעל יורש מלות אשתו, ושם נאריך בע"ה.
<h2>דף מג.</h2>
אמר רבה שור שהמית בן חורין שלא בכונה פטור מכופר שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו כל זמן שהשור בסקילה בעלים משלמין כופר אין השור בסקילה אין בעלים משלמין כופר ואתותב רבה מדתניא יש חייב במיתה ובכופר ויש חייב בכופר ופטור ממיתה כיצד מועד בכוונה חייב במיתה ובכופר מועד שלא בכונה חייב בכופר ופטור מן המיתה תם בכונה חייב במיתה ופטור מכופר תם שלא בכונה פטור מזה ומזה.
<h2>דף מג:</h2>
בעי רבה אשו שלא בכונה מי משלם דמים או לא פי' היכא דהוי משום ממונו כגון שנפל גדר מי מחייב דמים או לא מי אמרינן אע"ג דאימעיט מכופר מדכתיב עליו ודרשינן ולא על אשו דמים מיהא מיחייב, ונפקא מינה דאי מאית מבעיר חייב מדין דמים אע"ג דפטור אי הוה מיחייב מדין כופר דכופרא כפרה או דלמא מדמים נמי פטור. ולא אפשיטא.
<h2>דף מד.</h2>
מתני' שור שהיה מתחכך בכותל ונפל על האדם ומת נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם לנכרי והרג את ישראל לנפלים והרג בן קיימא פטור. גמ'. שור שהיה מתחכך וכו' אמר שמואל פטור ממיתה וחייב בכופר אסיקנא כגון שמתחכך בכותל להנאתו ומנא ידעינן דבתר הכי קא מיחכך ביה ואזיל פי' דהוה ליה שן שלא בכונה ומשלם את הכופר, והא דלא אוקמה במתכוין להפילו בלא הנאת חכוך ולא נתכוון להפילו על האדם והוה ליה תם ופטור אף מן הכופר דומיא דנתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם, משום דלשון מתחכך משמע דלא נתכוון אלא לחכוך.
<h2>דף מד:</h2>
ואקשינן והא צרורות נינהו, פירש"י ז"ל וכחו הוא דלא כתיב כופר אלא בנגיחה ממש דהוי גופו ולא כחו. ואין זה מחוור למורי הרא"ש נ"ר דהא כחו כגופו דמי ואי לאו דאתי' הלכתא למשה מסיני וגרעה צרורות לפלגא נזק שלם הוה משלם דרגל ממש נינהו, אלא ה"פ והא צרורות נינהו ולא מיחייב אלא חצי כופר ושמואל כופר שלם מיחייב ליה מדלא קאמר דחייב בחצי כופר. ופרקינן דקא אזיל מיניה מיניה. תניא כותיה דשמואל ותיובתא דרבה פי' תניא כותיה דשמואל דקא מיחייב כופר לשן שלא בכונה וה"ה נמי לקרן מועדת שלא בכונה, ותיובתא דרבה דפטר לעיל מועד שלא בכוונה ודריש כל שאין השור בסקילה אין בעלים משלמים כופר, דתניא יש חייב במיתה ובכופר ויש חייב בכופר ופטור מן המיתה יש חייב במיתה ופטור מן הכופר ויש פטור מזה ומזה הא כיצד מועד בכונה חייב במיתה ובכופר מועד שלא בכונה חייב בכופר ופטור מן המיתה תם בכוונה חייב במיתה ופטור מן הכופר תם שלא בכונה פטור מזה ומזה והנזקין שלא בכונה ר' יהודה מחייב ור' שמעון פוטר מ"ט דר' יהודה יליף מכופר מה כופר שלא בכוונה מיחייב אף נזקין שלא בכונה מחייב ור' שמעון יליף מקטלא דשור מה קטלא שלא בכונה פטור אף נזקין שלא בכונה פטור. ומשמע דקי"ל הלכה כר' יהודה כדכאיל בעירובין פרק מי שהוציאוהו ר' שמעון ור' יהודה הלכה כר' יהודה וכן פסק ר"מ הלוי ז"ל.
מתני' שור האשה שור היתומים שור האפטרופין שור המדבר שור הקדש שור גר שמת ואין לו יורשין חייבין מיתה ר' יהודה אומר שור המדבר שור ההקדש שור גר שמת ואין לו יורשים פטורין מן המיתה לפי שאין להם בעלים. אמר רב הונא פוטר היה ר' יהודה אפילו נגח ולבסוף הקדיש נגח ולבסוף הפקיר תניא נמי הכי יתר על כן אמר ר' יהודה אפילו נגח ולבסוף הפקיר פטור שנאמר והועד בבעליו והמית עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד. ומשמע דלא קאמר ר' יהודה אלא בנגח ולבסוף הקדיש בנגח ולבסוף הפקיר דבשעת גמר דין אין לו בעלים בני חיובא אבל אם מכרו או נתנו במתנה חייב וכן פי' ר"מ הלוי ז"ל. וקי"ל הלכה כר' יהודה דהא תנא קמא דפליג עליה היינו ר"מ כדקתני בבריתא. ולענין נזקין נמי אם נגח ואח"כ הפקיר או הקדיש פטור וכדאוקי רבינא מתני' דקתני בפ"ק נכסים המיוחדים למעוטי נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר ומשמע דאפילו ר"מ מודה בהאי, ומיהו דוקא במועד אבל תם אם הקדישו מזיק או הפקירו לא פקע זכותא דניזק מיניה דהא כיון דהוי שותף לר' עקיבא או בעל חוב לר' ישמעאל לא חייל עליה הקדש אלא משום דר' אבהו גזרה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. וכתב ר"מ ז"ל דבמועד נמי כי פקע שעבודא דניזק דוקא היכא דלית ליה נכסי אחריני למזיק אלא ההוא תורא אבל אית ליה נכסי אחריני לא פקע, ואין זה נראה דאפילו אית ליה נכסי אחריני נמי כיון דאקדשיה לתורא קודם גמר דין פטור דבעינן בשעת העמדה בדין שיהא שור המזיק של ניזק.
מתני' שור היוצא ליסקל והקדישו בעליו אינו מוקדש שחטו בשרו מותר. תנו רבנן שור שהמית עד שלא נגמר דינו מכרו מכור פי' לרידיא אי נמי מכור ולא הוי מקח טעות שהיה לו לשחטו כיון שידע בו, הקדישו מוקדש פי' ולר' יהודה דפטר ליה ממיתה, ולר"מ דלא פטר ליה ממיתה הוי מוקדש לענין מעילה עד שיגמרו את דינו, שחטו בשרו מותר החזירו שומר לבית בעלים מוחזר פי' ואפילו פשע בשמירתו דאמר ליה הרי שלך לפניך כיון דבידו לשחטו קודם גמר דין, משנגמר דינו מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש שחטו בשרו אסור החזירו שומר לבית בעליו אינו מוחזר ר' יעקב אומר אף משנגמר דינו החזירו שומר לבעליו מוחזר, לימא בהא קא מיפלגי דרבנן סברי אין אומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך ור' יעקב סבר אומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך פי' ואם מסר לשומר חמץ ועבר עליו הפסח לרבנן אין אומר הרי שלך לפניך ולר' יעקב אומר לו הרי שלך לפניך, אמר רבא לא דכולי עלמא אומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך דא"כ נפלגו בחמץ בפסח פי' ומדלא פליגי בחמץ בפסח שלא היה אדם טועה להעמיד מחלוקתם בענין אחר ש"מ דבמלתא אחריתי תליא פלוגתיהו, אלא הכא בגומרין דינו של שור שלא בפניו קא מיפלגי רבנן סברי אין גומרין דינו של שור אלא בפניו דאמר ליה אי אהדרתיה נהלי הוה מעריקנא ליה לאגמא השתא אתפסתיה לתוראי בידא דלא מצינא אשתעויי דינא בהדיה ור' יעקב סבר גומרין דינו של שור שלא בפניו דסוף סוף מגמר הוו גמרי דיניה וקטלו ליה. פרש"י ז"ל דפלוגתיהו כגון דאתפסיה בידים רבנן מחייבי שהרי מחמת התפסתו נגמר דינו ור' יעקב פוטר כיון דאי לא אתפסיה נמי היו גומרין דינו, אבל היכא דלא אתפסיה בידים לכ"ע מצי אמר ליה הרי שלך לפניך אפילו לאחר גמר דין דומיא דחמץ שעבר עליו הפסח. וקשה על זה דא"כ הוה ליה למימר אלא הכא במאי עסקינן דאיתפסה בידים רבנן סברי, ועוד כיון דמחייבי רבנן היכא דאתפסיה בידים ולא מצי אמר ליה הרי שלך לפניך אלמא כמאן דאזקי בידים היזק ניכר דמי וכמאן דאתפסיה ביד הורגו, וא"כ כי לא אתפסיה בידים נמי כיון שהיה יכול להציל ולא הציל אמאי פטור. ור' יצחק בר אשר ז"ל פי' דאפילו לא אתפסיה בידים מיחייב אליבא דרבנן כיון שהיה לו למכרו או להחזירו לבעלים [והא דגבי גזל חמץ אומר לו הרי שלך לפניך ולא אמרינן שהי' לו להחזירו לבעלים] והיו מוכרין אותו קודם הפסח או היו אוכלין אותו, שני התם דההוא מידי בעיניה לא אפשר להציל אבל בשור שהיו יכולין הבעלים להבריחו ולהצילו בעין אם היה מחזירו אצלן, כשפשע ולא החזירו וגם לא הבריחו חייב, ומטעם זה הוא פוטר ר' יעקב דכיון שגומרין דינו שלא בפניו לא היו יכולין להצילו בעינו. ומיירי כגון שלא פשע שומר בנגיחת השור אלא שמרו כראוי ויצא ונגח באונס דאי בשפשע שומר אפילו לר' יעקב לא מצי אמר ליה הרי שלך לפניך כיון שאם לא פשע בו היה מחזיר שורו בעינו. ומשמע דלפי' זה תרומה ונטמאת בפשיעת השומר לא מצי אמר ליה הרי שלך לפניך כיון שהיה יכול לשמרה מן הטומאה ולהחזירה לבעלים בעינה. ואע"ג דגבי גזלן קתני לקמן דבהא נמי אומר לו הרי שלך לפניך, שני התם דלא קביל עליה נטירותא משום מאי קא בעית לחיוביה אי משום מזיק הזיק שאינו ניכר לא שמיה היזק, אבל שומר דקביל עליה נטירותא כל דמתזק ההוא מידי דאפקידו ניהליה בפשיעתו מיחייב לשלומי ואפילו בהיזק שאינו ניכר. ומיהו עיקר פירושא לא מיחוור דכי היכי דמחייבת ליה להציל מידי דאפשר לאצוליה בעיניה, במידי דלא מיתציל בעיניה אמאי לא מיחייב דהא פושע הוא, ואין הדעת נותנת לחלק ביניהם כלל. וי"מ דכי היכי דאמרינן גבי גזלן דאומר לו הרי שלך לפניך בדבר שאין בו היזק, בשומרים נמי אמרינן הכי אע"ג דאתי ההוא היזקא בפשיעת השומר, והלכך בחמץ ועבר עליו הפסח מטבע ונפסל תרומה ונטמאת אומר הרי שלך לפניך, ובשור הנסקל אחר גמר דין לא מצי אמר ליה הרי שלך לפניך אליבא דרבנן דכיון דקא סברי אין גומרין דינו של שור אלא בפניו נפילתו ביד ב"ד חשוב היזק ניכר, וכיון שבא היזק הניכר בפשיעת השומר שהיה יכול להבריחו או להחזירו לבעלים והן היו מבריחין אותו מיחייב לשלומי. ולר' יעקב כיון דגומרין דינו של שור שלא בפניו נפילתו ביד ב"ד לא חשיב היזק הניכר והלכך אע"פ שפשע שהרי היה יכול להציל ולשחטו או להחזירו לבעלים והיו שוחטין אותו אפילו הכי פטור ואומר לו הרי שלך לפניך כמו שאומר לו בחמץ בפסח. ונראה דלפי' זה אפילו פשע השומר בנגיחת השור פטר ר' יעקב מטעמא דפרישנא, ואע"ג דלכ"ע שור תם שהזיק בפשיעת השומר חייב ולא מצי אמר ליה הרי שלך לפניך, שאני התם כיון דנפל השור ברשות הניזק להחלט לו מיד לר' עקיבא ולהשתעבד לו לר' ישמעאל לגבות מגופו, הוה ליה היזק הנכר שהוא מופסד מיד שנגח, (ב"כ) [מש"ה] אין חזרתו כלום, מה שאין כן בשור הנסקל אשעת נגיחה לא מצית לחיובי דהא אכתי היזק שאינו ניכר הוא וכדקתני ברישא קודם גמר דין אם החזירו מוחזר אמאי בעית לחיוביה על שנגמר דינו, כיון שגומרין דינו שלא בפניו נפילתו ביד ב"ד היזק שאינו ניכר הוא. עלה בידנו לפי' זה דאין שומר חייב בהיזקא דההוא מידי דאפקידו נהליה היכא דאתזק היזק שאינו ניכר כגון חמץ ועבר עליו הפסח מטבע ונפסל תרומה ונטמאת יין ונסכו אותו ואע"ג דפשע בההוא הזיקא דלא נטריה פטור ואומר לו הרי שלך לפניך. וכן הדין בגזלן כדאיתא לקמן פרק הגוזל. והיכא דאתזק ההוא מידי היזק הנכר חייב לשלם כל שהיה יכול להציל ולא הציל וכדאמרינן בפרק השוכר את הפועלים אמר רב יהודה אמר רב רועה שהיה לו לקדם ברועים ובמקלות ולא קדם חייב לא שנא שומר חנם ול"ש שומר שכר אלא שומר חנם בחנם שומר שכר בשכר, ואפילו בהיזק שאינו ניכר אע"ג דפטור מלשלם מ"מ חייב הוא להציל בכל מה שיכול להציל כדגרסינן (ואפי') בירושלמי ר' יוחנן חקוקה אפקיד גביה ר' חייא רבה חד דסקיה מלאה חמץ אתי שאיל לר' אמי א"ל ימכר על פי ב"ד בשעת הביעור. ולענין שור הנסקל קי"ל כרבנן דאמרי אם החזירו קודם גמר דין מוחזר ואפילו היתה הנגיחה בפשיעת השומר, אחר גמר דין אינו מוחזר, ואפילו היתה הנגיחה באונס כל שהיה לו פנאי להבריחו או להחזירו לבעלים קודם גמר דין חייב ואע"פ שלא התפיסו בידים.
<h2>דף מה.</h2>
מתני' מסרו לשומר חנם ולשואל לנושא שכר ולשוכר נכנסו תחת הבעלים יצא והזיק מועד משלם נזק שלם ותם משלם חצי נזק. תנו רבנן ארבעה נכנסו תחת הבעלים ואלו הן שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר הרגו תמין נהרגין ופטורין מן הכופר מועדין נהרגין ומשלמין את הכופר וחייבין להחזיר דמי שור לבעליו חוץ משומר חנם. היכי דמי אי דנטריה אפילו כלהו נמי נפטרו, י"מ כלהו נפטרו מלשלם דמי שור לבעלים, וכלהו לאו דוקא דהא איכא שואל דמיחייב באונסין, ושמעינן מהא דשומר שכר כיון ששמר שמירה מעולה פטור. וי"מ דה"ק כלהו נמי נפטרו מכופר ולפי זה יש לפרש [דמדמי] שור לא מפטרי לא שומר שכר ולא השואל. והכי משמע בירושלמי דגרסינן התם ר' אבהו בשם ר' יוחנן נאמרה שמירה בשומר חנם ונאמרה שמירה בשומר שכר ולא דמיא שמירה שנאמרה בשומר שכר לשמירה שנאמרה בשומר חנם שמירה שנאמרה בשומר חנם כיון ששמר כל צרכו פטור שמירה שנאמרה בשומר שכר אפילו הקיפה מחיצה של ברזל אין אומרין אלו היה שם היה יכול להציל פי' שאין פוטרין אותו אע"פ שאם היה שם לא היה יכול להציל, וכן כתב רב אחא משבחא בשאלתא (דוישב) [דויצא] יעקב וזה לשונו ואי באגרא אשלימו ליה אע"ג דאוקמה בדוכתא דנטירותא ונגנבה או אבדה מיחייב לשלומי דבעי למיתב בהדה ולנטורה ביממא ובליליא שנאמר הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ואי אותיב בהדה ואתא ליסטים מזויין קאי באפיה פטור ע"כ.
ואוקימנא לבריתא דנטריה שמירה פחותה ולא נטריה שמירה מעולה והא מני ר' מאיר היא דאמר מועד בעי שמירה מעולה ולכך שומר חנם כלתה שמירתו הנך לא כלתה שמירתן פי' שומר חנם כלתה שמירתו ופטור מדמי השור ופטר נמי מן הכופר, ובעלים חייבין שלא היה להם למסור שור שלהם למי שלא ישמרנו שמירה מעולה. ורש"י ז"ל פי' דשומר חנם אע"ג דכלתה שמירתו ונפטר מלשלם דמי שור לבעלים כופר מיהא מיחייב כיון דכופרא כפרה, וכפירוש הראשון נראה יותר למורי הרא"ש נ"ר. ויש להביא ראיה מדתניא לעיל שאין האפטרופין משלמין את הכופר וש"מ דכל מאן דלא הוי תורא דידיה ולא מיחייב מחמת שלא שמר כראוי פטור מן הכופר. ומיהו לא נפקא לן מינה מידי דאנן קי"ל כר' יהודה דאמר מועד בשמירה פחותה סגי ליה והלכך כלן פטורין מן הכופר אם שמרוהו שמירה פחותה.
<h2>דף מה:</h2>
א"ר אלעזר מסר שורו לשומר חנם או לשומר שכר והזיק חייב הוזק פטור אמרי היכי דמי אי דקביל עליה שמירת נזקיו אפילו הוזק נמי ניחייב אי דלא קביל עליה שמירת נזקיו אפילו הזיקו נמי נפטר, פי' הא דקא אמר אי דקביל עליה שמירת נזקיו לאו למימרא דסתם שומר לא קבל עליו שמירת נזקיו דהא ודאי ליתה, ומתני' וברייתא דקתני ארבעה נכנסו תחת הבעלים בסתם שומרין מיירי, אלא משום דקא בעי למימר אי דלא קביל עליה שמירת נזקיו קאמר האי לישנא, וה"פ אי בסתם דהוי כמי שקבל עליו שמירת נזקיו אפילו הוזק נמי ליחייב דהא ודאי בסתם מיחייב בין בשמירת גופו בין בשמירת נזקיו, ואי דלא קביל עליה שמירת נזקיו בפירוש אפילו (היזק) [הזיק] נמי לפטר, ואין לומר כגון שקבל עליו שמירת נזקיו ולא קבל עליו שמירת גופו, דלאו אורחא דאינשי בהכין, דטפי עבידי אינשי למיחש על שמירת גופו משמירת נזקיו, וכדאוקימנא בריתא דקתני בפ"ק כשהזיק חב המזיק להביא שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר שהזיקה בהמה ברשותן תם משלם חצי נזק מועד משלם נזק שלם. ואוקימנא לה כגון דאזקיה תורא דמשאיל לתורא דשואל וקבל עליו שמירת גופו ולא קבל עליו שמירת נזקיו, ועוד דהתם עקר חדושא הוא לאשמועינן דכיון דלא קבל עליו שמירת נזקיו אפילו הזיק לתורא דשואל חייב המשאיל, אבל הכא מאי קמ"ל פשיטא דאי אמר בפירוש שאינו מקבל עליו שמירת נזקיו אבל מקבל הוא שמירת גופו הוזק חייב הזיק פטור. ואוקימנא כגון שהכיר בו שהוא נגחן סתמא דמילתא דלא אזיל ומזיק אחריני קביל עליה דאתו אחריני ומזקי לדידיה לא אסיק אדעתיה, פי' כיון דשור נגחן הוא לא מסיק אדעתיה שיזיקהו שור אחר דאימתו מוטלת עליו ולא מקבל עליה שמירת גופו, ודוקא שומר חנם או שומר שכר אבל שואל אפילו הכיר בו שהוא נגחן חייב בנזקי גופו דהא מיחייב באונסין. עלה בידנו דכולהו ד' שומרים בסתם נכנסו תחת הבעלים בין לשמירת גופו בין לשמירת נזקיו, ולא מצי אמר תורא שאלי אריא לא שאלי, דלא אמרינן הכי אלא בשאלו בחזקת תם ונמצא מועד. ואם הכיר בו שהוא נגחן חייב בשמירת נזקיו מן הסתם אבל אינו חייב בשמירת גופו כלומר ואם הזיקו שור אחר פטור השומר, ומיהו אם הוזק גופו בענין אחר שלא מחמת נגיחה פשיטא דכלהו חייבין, ושואל בין שהכיר בו שהוא נגחן בין שלא הכיר בו חייב בסתם בשמירת גופו ובשמירת נזקיו.
מתני' קשרו בעליו במוסרה ונעל בפניו כראוי ויצא והזיק אחד תם ואחד מועד חייב דברי ר"מ ור' יהודה אומר תם חייב ומועד פטור שנאמר ולא ישמרנו בעליו שמור הוא זה ר' אליעזר אומר אין לו שמירה אלא סכין. מ"ט דר' מאיר קסבר סתם שוורים לאו בחזקת שמור קיימי אמר רחמנא תם חייב דלעביד ליה שמירה פחותה הדר אמר רחמנא ולא ישמרנו גבי מועד דלעביד ליה שמירה מעולה ויליף נגיחה דתם מנגיחה דמועד ור' יהודה סבר סתם שוורים בחזקת שמור קיימי אמר רחמנא תם משלם דנעביד ליה שמירה מעולה הוה רבוי אחר רבוי ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט וכי תימא נגיחה לתם נגיחה למועד אמר רחמנא ולא ישמרנו לזה ולא לאחר, פי' בחזקת שמור קיימי דהכא (לימ') [לאו] כפי' דחזקת שמור דפליגי ביה בפ"ק מ"ד פלגא נזקא ממונא ומ"ד פלגא נזקא קנסא דהא ודאי התם לאו בפלוגתא דתנאי פליגי, אלא הכי פי' ר"מ [סבר] סתם שוורים לאו בחזקת דנטרי להו בעלים קיימי ור' יהודה סבר סתם שוורים בחזקת דנטרי להו בעלים קיימי, ודכ"ע למ"ד פלגא נזקא קנסא בחזקת שימור גופן קיימי אלא דלר' מאיר הבעלים אינן בחזקת שמור ולר' יהודה אף בעלים נמי בחזקת שמור. ולמ"ד פלגא נזקא ממונא וקסבר סתם שוורים לאו בחזקת שמור קיימי אמר לך לר' יהודה דשור גופיה לא קאי בחזקת שמור אבל מ"מ הבעלים הן בחזקת שומרים.
<h2>דף מו.</h2>
ר' אליעזר אומר אין לו שמירה אלא סכין אמר רבא מ"ט דר' אליעזר דאמר קרא ולא ישמרנו שוב אין לו שמירה לזה א"ל אביי אלא מעתה גבי כסוי דכתיב ולא יכסנו נמי אין לו כסוי לזה וכי תימא הכי נמי והא תנן כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור אלא אמר אביי היינו טעמא דר' אליעזר כדתניא ר' יונתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו וסולם רעוע בתוך [ביתו] שנאמר ולא תשים דמים בביתך פי' ובשור המועד דבעלי חיים ניהו החמירה תורה שאין לו שמירה כלל מטעם זה אבל גבי בור כיון שכסהו כראוי פטור ואית דמפרשי דמעיקרא קס"ד דר' אליעזר לענין חיוב תשלומין קאמר דאין לו שמירה אלא סכין והשתא אמרינן דר' אליעזר לא פליג אלא איסורא קמ"ל, ואין זה מחוור מדאמרינן לעיל על בריתא דקתני ד' שומרים נכנסו תחת הבעלים הא מני ר' אליעזר היא ואי לא איירי ר' אליעזר בדין השמירה לענין חיוב תשלומין מאי קאמר ר' אליעזר היא. וקיימא לן הלכה כר' יהודה, וכן פסק הרב אלפס ז"ל.
שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה או משנגחה ילדה משלם חצי נזק לפרה ורביע נזק לוולד וכן פרה שנגחה את השור ונמצא וולדה בצדה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה משלם חצי נזק מן הפרה ורביע נזק מן הוולד. גמ'. אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי סומכוס אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין המוציא מחברו עליו הראיה למה לי למימר זה כלל גדול בדין דאפילו ניזק אומר בריא ומזיק שמא, וכי תימא דהא מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע הוא דקא מיחייב בנזקי הפרה על פי עדים, דבהכי מיירי דאיכא עדים שראו הנגיחה אבל לא ידעו אם משנגחה ילדה או לאחר שנגחה ילדה, וה"ל כאומר לחברו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע ועדים מעידין על חמשים דהוי מחוייב בשבועה שאינו יכול לישבע ומשלם אליבא דר' חייא קמיתא בפ"ק דמציעא ומשמע התם דהלכתא כוותיה. הא לאו מילתא היא דליכא למימר מחוייב שבועה אלא במידי דאי מודה ביה מיחייב אבל בקנס דאי מודה ביה מפטר לא והשתא בשור תם איירינן דומיא דמתני'. עוד י"ל דלא אמרינן מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם אלא כשהוא אומר אינני יודע במה שהיה לו לידע כמו מנה לי בידך חמשין ידענא חמשין לא ידענא, אבל בכי הא דמתני' לא אמרינן הכי דמהיכא מייתינן לה בפרק כל הנשבעין מדכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין ומוקמינן לה התם כגון דאמר ליה חמשין ידענא חמשין לא ידענא דבאבוה כי האי גונא מיחייב והיינו דאיכא בין אבוה לדידיה דאבוה הו"ל למידע ואיהו לא הו"ל למידע. מדקאמר ר' יהודה אמר שמואל זו דברי סומכוס משמע דלית הלכתא כוותיה אפילו בשמא ושמא וכן פסק הרב אלפס ז"ל. אלא שיש תימה בדבריו שפסק בפרק השואל דמחליף פרה בחמור זה אומר שמא עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה יחלוקו והוא דקימא בסמטא, ומשמע שהוא ז"ל פוסק דלא כסומכוס בבריא ובריא ובריא ושמא, ואפילו בשמא ושמא אם בא להוציא המוציא מחבירו עליו הראיה, ובדקימא בסמטא שמא ושמא בהא בלחוד פסק כסומכוס, דטפי משמע דלא קי"ל כסומכוס בחדא מינייהו אלא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה קמא והמוציא מחברו עליו הראיה.
איתמר המוכר שור לחברו ונמצא נגחן רב אמר הרי זה מקח טעות ושמואל אמר יכול הוא שיאמר לו לשחיטה מכרתיו לך ונחזי אי גברא דזבין לרדיא אי גברא דזבין לנכסתא לא צריכא בגברא דזבין להאי ולהאי פי' בגברא תגרא דזבין ומזבין לאחריני ונחזי אי דמי רדיא לרדיא אי דמי נכסתא לנכסתא. תימה דהא רבנן (ד)פליגי עליה דר' יהודה בפרק המוכר את הספינה ואמרי אין הדמים ראיה, וי"ל דשאני התם דפליגי במוכר את הצמד אם מכר את הבקר וקסברי רבנן כיון (דבקר) [דעיקר] הלשון הוא לצמד צמד ולבקר בקר אין הדמים ראיה להכחיש עיקר הלשון אבל הכא דליכא למימר הכי אפילו רבנן מודו דהדמים ראיה, והרב ר' יצחק בר מרדכי תירץ דכי אמרי רבנן אין הדמים ראיה הני מילי גבי צמד משום דאיכא רובא וחזקה דרובא קרו לצמד צמד ולבקר בקר וגם הוא מוחזק, ואפילו למאן דל"ג התם רובא מ"מ לא אתו דמים לחודייהו ומפקי מחזקה אבל הכא דרובא לרדיא זבני ואיכא נמי חזקה כנגד ההוא רובא שהמוכר הוא מוחזק אמרינן הדמים מודיעים לסייע לחזקה או לרוב. לא צריכא דאיקור בשרא וקאי בדמי רדיא.
<h2>דף מו:</h2>
ואי דליתנהו לזוזי לימא ליה שקול תורך בזוזי דאמרי אינשי ממרי רשותך פארי אפרע, כן היא הגירסא במקצת ספרים, ומשמע דאי ליתנהו להנך זוזי דיהיב ליה אע"ג דאית ליה זוזי אחריני אמרינן ליה שקול תורא בזוזי, ואע"ג דבמלוה קי"ל דכל דאית ליה זוזי לא יהיב ליה מידי אחרינא, שאני התם דאדעתא דמשקל זוזי אוזיף ליה אבל הכא דלאו אדעתא דלהדר ליה זוזי יהיב ליה הוה ליה כאחד מאבות נזיקין דפרע ליה בכל מטלטלין דבעי ואפילו סובין, ואית דגרסי אי דליכא לאשתלומי מיניה לשקול תורא בזוזי דאמרי אינשי מרי רשותך פרי אפרע, וכן היא בהלכות הרב אלפסי ז"ל, ולפי זה מעות של מקח טעות ומלוה דינן שוה וכל דאית ליה זוזי לא מצי יהיב ליה מידי אחרינא. לא צריכא דאיכא לאישתלומי מיניה, כלומר שיש לו מעות, רב אמר הרי זה מקח טעות וכו'. וחייב ליתן לו מעות דאזלינן בתר רובא ורובא לרדיא זבני, ושמואל אמר יכול שיאמר לו לשחיטה מכרתי לך דכי אזלינן בתר רובא באיסורא בממונא לא אזלינן בתר רובא. וקי"ל הלכה כשמואל.
אמר רב נחמן [אמר] רבה בר אבוה מנין שאין נזקקין אלא לתובע תחלה שנאמר מי בעל דברים יגש אליהם יגיש דבריו אליהם ואמרי נהרדעי משמיה דרב ופעמים נזקקין לנתבע תחלה היכי דמי דזילי נכסי. פרש"י ז"ל אין נזקקין אלא לתובע כגון ראובן שתובע מנה לשמעון ושמעון משיבו תפשת משלי תחזיר מה שתפסת או משכון היה לי בידך ונפחת מדמיו שנשתמשת בו, בתחלה נזקקים לטענת ראובן ומוציאין לו מנה משמעון ואח"כ נזקקין לטענת שמעון לדון על דבר התפיסה והמשכון, ופעמים נזקקין לנתבע תחלה כגון דזילי נכסי אם לא ימכרם לאלתר שיש סוחרים רוצים לקנות מה שיש לו ביד התובע או שטוען הוציאו מידו כדי שיפרע ממה שיש לו בידו ולא אצטרך לזלזל בנכסי. וצריך לומר לפירוש הרב ז"ל דמיירי כגון שיש לראובן עדים שלא פרעו או שיש לו שטר על המנה דאי לא היאך נזקקין להוציא המנה ביד שמעון כלל והלא שמעון נאמן הוא מגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם או פרעתי. ותמיה מילתא היכי דמי אילימא בשיש לשמעון עדים או שטר על מה שהוא תובע והוא רוצה להביאם עכשו בפנינו היאך יוציאו ב"ד מידו ולא ישמעו טענותיו, ואפילו אין לו עדים עכשיו אלא שהוא אומר תנו לי זמן להביאם לב"ד נותנין לו ל' יום שזהו זמן ב"ד, ואי בשטוען שיביא עדים לאחר ל' פשיטא שאין נזקקין לו ולמה לי קרא וכי לעולם ידחה בעל דין בטענות של הבאי, ויש לפרש כגון שהנתבע טוען שיש לו פקדון אצל התובע ואינו רוצה שיצא כנגד המנה שהוא תובעו אלא שיחזיר לו פקדונו בעין בכי הא ודאי נזקקין לתובע תחלה וגומרין את דינו ואח"כ שומעין דברי הנתבע ודנין על תביעה מחודשת שהוא תובע מראובן קודם שיוציאו ממנו המנה שהלה תובעו [אם עדיו של נתבע כאן, ואם אין עדיו של נתבע בכאן] ויש לו מעות מזומנין לפרוע לכשיבואו עדיו שומעין דבריו. והראב"ד ז"ל פירש אין נזקקין אלא לתובע תחלה בראובן שתובע לשמעון מנה ואמרו טענותיהן בב"ד ולא גמרו את הדין שלא בא ראובן התובע לפניהן או שבא וחייבו את שמעון הנתבע שבועה ואינו רוצה ראובן התובע לקבל שבועתו, ובא שמעון הנתבע ותבע מב"ד להזמין את ראובן לקבל שבועתו ולפטרו, אין נזקקין שיכול ראובן התובע לומר איני רוצה עכשו בשבועתו או בגמר דינו כי שמא היום או מחר ישיב אל לבו ויודה, אבל לראובן שהיה תובע נזקקין לו להכריח את שמעון לשמוע גזר דינו ולהשתבע לו, ופעמים נזקקין לנתבע כגון דזילי נכסי שיצא עליו קול שהוא חייב לראובן ואם יצטרך למכור לא ימצא לוקח, ופירוש נכון הוא אלא שקשה קצת לשון תחלה, אלא שיש ליישב דה"ק אין נזקקין אלא למי שתובע חברו תחלה. פעמים שנזקקין אפילו למי שהיה נתבע בתחלה. ואית דל"ג תחלה. וכן כתבו בשם רבינו האי גאון ז"ל. עלה בידנו (זה) ראובן התובע לשמעון מנה בשטר ושמעון טוען יש בידו משכון או תפס משלי כנגדו אין מוציאין מיד שמעון כלום עד שיטעון דבריו ויקבלו עדיו ואפילו טען תנו לי זמן להביא העדים נותנים לו ל' יום, ואם שמעון טוען יש לי בידו פקדון יחזיר לי פקדוני נזקקין לתובע תחלה וגומרין דינו ואחר שגמרו דינו של תובע חוזרין לגמור דינו של נתבע, ואם הם כאן עדי שמעון אין מוציאין ממנו המנה עד שיגמרו דין תביעתו על ראובן אלא גומרין דינו של ראובן תחלה וכופין את שמעון להשיב על טענתו ואח"כ גומרין דינו של נתבע, ואם אין עדיו של שמעון כאן ויש לו מעות מזומנין לפרוע מחייבין אותו לאלתר ומוציאין ממנו המנה ולכשיביא עדיו ידונו על תביעתו. ואי זילי נכסי דנתבע אי לא מפקינן השתא ההוא פקדונא דאית ליה ביד התובע אי נמי דאית ליה פסידא בהכין כגון שהיו עדיו חולים או הולכין למדינת הים, בכי הא נזקקין לנתבע תחלה ושומעין טענותיו ומקבלין עדיו כיון דלית ליה לתובע שום פסידא בדבר, ואם התובע אומר איני רוצה שיגמרו עכשיו הדין אין הנתבע יכול לכופו בב"ד לבא ולגמור דינו, ומיהו היכא דחזינן דאית ליה לנתבע פסידא אם אין הדין נגמר עכשיו (לי) נזקקין לכוף את התובע לבא ולגמור את דינו.
פיס' וכן פרה שנגחה וכו'. חצי נזק ורביע נזק מאי עבידתיהו פלגא נזקא הוא דבעי לשלומי, פי' משמע לן דסופא דקתני וכן פרה שנגחה וכו' בתמה עסיקינן דומיא דרישא דקתני (וכן) שור שנגח וכו'. ומש"ה קשיא לן הא דקתני משלם חצי נזק מן הפרה ורביע נזק מן הולד דהא פלגא נזקא הוא דבעי לשלומי, אמר אביי חצי נזק אחד מארבעה בנזק ורביע נזק אחד משמנה בנזק, פי' וחצי נזק דקתני במתני' היינו חצי חיובו ורביע חיובו. ואי דפרה וולד דחד הכי נמי דמצי אמר ליה לבעל פרה ממה נפשך הב לי פי' דאפילו בשני שוורים שהזיק אחד מהם ואין ידוע איזה מהם הזיק שניהם חייבין וגובה מאחד מהן וכדקתני בפרק המניח וכ"ש הכא דממה נפשך וגובה או מן הפרה או מן הולד. אלא פרה דחד וולד דחד ואי קדים תבעיה לבעל פרה ברישא ה"נ דמשתלם מבעל פרה, פי' הכי נמי דמשתלם מבעל פרה שלשה חלקי חיוב תשלומין מחצה ממה נפשך ורביע משום ספק כסומכוס, והדר תבעיה לבעל ולד ומשתלם מיניה רביע ונמצא שאינו מפסיד כלום ומתני' לא מיירא בהכי. ואית דגרסי אי דקדים תבעיה לבעל פרה ה"נ דמשתלם כוליה מבעל פרה. וטעמא דמלתא כיון שאנו יודעים בבריא שהפרה הזיקה עליה לשלם הכל עד שתביא ראיה שיש עמה שותף. אלא דקדים תבעיה לבעל וולד תחלה דאמר ליה בעל פרה גלית אדעתיך דשותפא אית לי ושוב אינו יכול לתבוע לבעל פרה אלא חצי, או משום דהוי כמי שהודה לו שיש לו שותף או משום דהוי כמי שמחל לו שלא יתבענו אלא חצי, והשתא גובה חצי מבעל פרה ומבעל וולד גובה רביע מספיקא. איכא דאמרי אע"ג דקדים תבעיה לבעל פרה מצי מדחי ליה דאמר ליה מידע ידעת דאית לי שותפא פי' ואוקי פרה בחזקת מעוברת כמו שהיתה, וכיון דאית ליה לבעל פרה תרתי חזקה חזקה דגופא דפרה דהויא בחזקת מעוברת וחזקה דממונא אפילו סומכוס מודה דלא מפקינן מיניה ממונא מספקא, וכי תימא אפילו ידעינן שלאחר שנגחה ילדה היכי משתלם מולד חצי ומן בעל פרה חצי, אטו אם יש לו לאחד תשעה חלקים בפרה ולאחד חלק עשירי מי משלם הך דאית ליה חלק עשירי כמו שמשלם אותו שיש לו תשעה חלקים, וי"ל דכלה מילתא דנקט לסימנא בעלמא כאלו הוולד עשה חצי הנזק אבל לעולם אינו משלם אלא רביע נזקו לפי חשבון שוויו, שאם הפרה שוה שמנים זוז בלא הולד ועם הולד שוה מנה, וחצי כל הנזק שעשתה שוה מנה כגון שנגחה שור שוה מאתים, גובה כל הפרה כלה והולד היכא דהוי ודאי שותף, והשתא דהוי ספקא גובה כל הפרה ומן הולד גובה חציו.
אמר רבא השתא אחד מארבעה בנזק ואחד משמונה בנזק קתני חצי נזק ורביע נזק קתני כלומר ואין במשמע חצי חיוב תשלומי הנזק (אחד) [אלא] חצי נזק ורביע הנזק ממש אלא אמר רבא לעולם פרה דחד וולד דחד וה"ק איתא לפרה משתלם חצי נזק מפרה ליתא לפרה משתלם רביע נזק מולד, ומשמע דאוקמתא דרבא לא אתיא אלא אליבא דר' ישמעאל דאילו לר' עקיבא דאמר שותפי נינהו אי ליתא לפרה אמאי גובה מן הולד דמאי שנא מדתניא כחש מזיק כשעת העמדה בדין, וכן פירשו בתו'.
<h2>דף מז.</h2>
טעמא דלא ידעינן אי הוה ולד בהדה הא ידעינן דהוה ולד בהדה כי נגחה משתלם כוליה חצי נזק מולד רבא לטעמיה דאמר רבא פרה שהזיקה גובה מולדה מ"ט גופה הוא תרנגולת שהזיקה אינה גובה מביצתה מ"ט פרשא בעלמא הוא. איכא למידק דהכא משמע דולד כגופה וביצה לאו כגופה ואלו בפרק אלו טרפות משמע איפכא דגבי ולד טרפה פליגי ר' יהושע ור' אליעזר ר' אליעזר אומר יקרב ור' יהושע אומר לא יקרב ומשמע התם דלמ"ד טרפה יולדת פליגי בעובר ירך אמו הוא ובשעיברה ולסוף נטרפה דר' יהושע סבר עובר לאו ירך אמו הוא ור' אליעזר סבר ירך אמו ואנן קי"ל כמ"ד טרפה אינו יולדת וקי"ל כר' יהושע דר' אליעזר שמותי הוא. ועוד דהא רבא גופיה קאמר בפרק המקשה דשחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי מותר (ועוד) דארבעה סימנים אכשר ביה רחמנא, וא"כ קשיא דרבא אדרבא, וביצה אביצה נמי קשיא דבפרק אלו טרפות אמרינן דר' אליעזר ור' יהושע דפליגי בולד טרפה מודו בביצת טרפה שהיא אסורה מ"ט כיון דאגידא בגופא כגופא דמיא. וי"ל ולד אולד לא קשיא דודאי בכל דוכתא קי"ל דעובר ירך אמו הוא ור' יהושע לא אמר לאו ירך אמו הוא אלא לענין טרפות דכיון שיש לו חיות בפני עצמו לית לן למימר שיאסר בטרפות אמו, ביצה אביצה נמי לא קשיא התם דאגידא בגופה כגון אותן ביצים המעורות בגידין בכי הא הוא דחשיבו כגופה לכ"ע, והכא מיירי בביצה שהיא כבר נגמרת בשעת הנזק, וכגון שהטילה אותה ביום שהזיקה דודאי מאיתמול גמירא לה, ואי נמי הוי ספק המוציא מחברו עליו הראיה לדידן דלא קי"ל הלכה כסומכוס. ומשמע דאוקימתיה דאביי דאוקי למתני' בפרה דחד וולד דחד הלכתא היא ורבא לא פליג עליה אלא בפירושא דמתני', והלכך עלה בידנו פרה שהזיקה ונמצא ולדה בצדה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה ופרה דחד וולד דחד ואפילו קדים תבעיה לבעל פרה (ובעל פרה הדר תבע לבעל ולד וגבי מילה אי הוה ודאי ליכא אליבא דסומכוס ואליבא דרבנן המוציא מחברו עליו הראיה) אינו גובה מבעל הפרה אלא אחד מארבעה בנזק אידך רביעא הפסיד אליבא דרבנן דאמרי המוציא מחברו עליו הראיה ואליבא דסומכוס גובה מבעל הפרה אחד מארבעה בנזק ממה נפשך ואידך רביעא גובה מחציתו, ופרה דחד וולד דחד וליתא לפרה אינו גובה מן הולד כלל לרבנן דפליגי עליה דסומכוס, ואי דאיתנהו לתרויהו גובה כל חצי נזקו ממה נפשך, תרנגולת שהזיקה וידוע לנו (שהזיקה) שגמרה ביצתה בשעת הנזק אינו גובה מביצתה ואפילו הוי ספקא קי"ל כרבנן דאמרי המוציא מחברו עליו הראיה, ומיהו ביצים שהטילה אחר הנזק וידוע לנו שלא היו נגמרין בשעת הנזק יש לו לניזק בהם חלק לפי חשבון דהא קי"ל כר' עקיבא דאמר שותפי נינהו.
מתני' הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ושברתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזק בהם בעל הקדרות חייב ואם הכניס ברשות בעל חצר חייב. הכניס את פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית פטור אם הוזק בהן בעל הפירות חייב ואם הכניס ברשות בעל חצר חייב. הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות ונגחו שורו של בעל הבית או שנשכו כלבו של בעל הבית פטור נגח הוא שורו של בעל הבית חייב. נפל לבור והבאיש את מימיו חייב היה אביו או בנו בתוכו משלם את הכופר ואם הכניס ברשות בעל חצר חייב, רבי אומר בכלן אינו חייב עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור.
<h2>דף מז:</h2>
אסיק רבא דאליבא דרבנן היינו טעמא דבעל קדרות אינו חייב בנזקי בעל חצר כשהכניס ברשות משום דשמירת קדרות קבל עליו בעל חצר ואפילו נשברין ברוח. פי' דכל שאמר לו הכניס קדרותיך מסתמא נעשה עליהן שומר וכן כשאמר לו כנוס שורך נעשה עליו שומר, וכן כשאמר לו כנוס שורך נעשה עליו שומר, ולא מיבעיא אם הזיקו שורו של בעל הבית דמיחייב בעל הבית אלא אפילו הזיק הוא לשורו של בעל הבית פטור, וה"ה אם יצא והזיק לשור דעלמא או שהוזק מעלמא בעל הבית חייב, אבל אם נכנס שורו מעלמא והזיקו בבית בעל הבית בהא הוי בעיא ולא איפשיטא דדלמא אע"ג דקביל עליה נטירותא דעלמא דלא ליתו וליזקו ליה בביתיה לא אסיק אדעתיה, ואליבא דרבי הוי מסקנא דשמעתא דבעל חצר לא מקבל עליה נטירותא בסתם ואם הזיקו קדרות של מכניס או פירותיו או שורו לבעל הבית חייב המכניס. זה הכלל הכניס קדרותיו ברשות אליבא דרבי כדין הכניס שלא ברשות אליבא דרבנן, וקא מיפלגי רב ושמואל הלכה כמאן רב אמר הלכה כחכמים ושמואל אמר הלכה כרבי, ופסקי רבוואתא ז"ל הלכה כשמואל דקי"ל בכל דוכתא רב ושמואל הלכה כשמואל בדיני. הא דקתני הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמתו של ב"ה פטור ואם הוזקה בהן בעל הפירות חייב אמר רב לא שנו אלא שהוחלקה בהן אבל אכלה והוזקה פטור היה לה שלא תאכל ותניא נמי הכי הנותן סם המות לפני בהמת חברו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואמרינן דאפילו הוי מידי דבר אכילה כגון ארזפתא אפילו הכי פטור מדיני אדם וטעמא דמלתא משום דגרמא בעלמא הוא כיון שאם לא היתה הבהמה מביאה הנזק עליה לא היתה נזוקת, ומינה דאליבא דרבי אם הכניס פירותיו ברשות והוחלקה בהן בהמתו של ב"ה חייב ואם אכלה והוזקה פטור דהיה לה שלא תאכל, וכ"ש השתא שלא ברשות פטור ברשות מבעיא.
<h2>דף מח.</h2>
ההיא אתתא דעילא לההוא ביתא למיפא אתא ברחא דמריה דביתא אכלה ללישה ואחבל ומית חייבה רבא לשלומי דמי ברחא לימא פליגא דרבא אדרב דאמר רב היה לה שלא תאכל, ואסיקנא דהכא כיון דאתתא בעיא צניעותא בשעת אפייה סלוקי מסלקו מרוותא דחצר נפשייהו הלכך עלה דידה רמיא נטירותא והרי היא זו כאלו קבלה עליה שמירת ההוא ברחא ומיחייבא לשלומי כל נזקי ולא אמרינן היה לה שלא תאכל.
אמר רבה הכניס שורו לחצר ב"ה שלא ברשות וחפר בה בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי חצר ובעל חצר חייב בנזקי הבור ואע"ג דאמר מר כי יכרה איש בור ולא שור בור הכא כיון דעליה רמי למלויי ולא מלייה כמאן דכרייה בידים דמי. פי' ומיירי כגון שהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו דבההוא שעתא דאפקר רשותיה חזינן כאלו כרייה בידים, ולא דמי לאבנו וסכינו שנפלו באונס והפקירן שהוא פטור ואפילו יש לו שהות לסלקן, דשני התם דאיהו לא עבד לההיא תקלה דבאונס נפלו לר"ה והלכך כי אפקרינהו פטור אבל הכא דמשוי רשותיה השתא רשות הרבים ה"ל למלוייה לההוא בירא מקמי דלפקר רשותיה וכיון דלא מלייה כמאן דכרה בור בר"ה בידים דמי. והא דאמר רבא הכניס שורו לחצר ב"ה שלא ברשות לאו משום דס"ל דאם הכניס ברשות פטור וכרבנן דפליגי עליה דרבי, אלא רבה עקר חדושיה הוא דאתי לאשמועינן בעל החצר חייב בנזקי הבור ונקט למלתיה אליבא דכ"ע.
ואמר רבה הכניס שורו לחצר ב"ה שלא ברשות והזיק את בעל הבית או בעל הבית הוזק בו חייב הרביץ גללים ונטנפו כליו של ב"ה פטור דהוו להן גללים בור ולא מצינו בור שחייב בו על הכלים, ואפילו בדאפקרינהו נמי חייב דהוי מפקיר נזקיו אחר פשיעה שהרי פשע הוא בהכנסת שורו שלא ברשות, ולא שייך למימר הכא כי יכרה איש בור כיון דממוניה הוא בשעת נפילה מקמי דאפקריה, ומשמע שאפילו ידע בהן ב"ה והיה לו פנאי לסלקן ולא סלק בעל גללים חייב בנזקי בעל חצר אם הוזק בהן בגופו דעליו הוא מוטל לסלקן. ומיהו החופר בור בחצר של חברו וידע בו ב"ה אין החופר חייב בנזקי ב"ה דהא דמים הוא דמיחייב לשלם לבעל חצר בנזקי חצרו ועל בעל חצר למלאותו, ואי לא מלייה החופר פטור, כן כתב רבנו שמואל ז"ל.
ואמר רבה נכנס לחצר ב"ה שלא ברשות והזיק את ב"ה או ב"ה הוזק בו חייב הזיקו ב"ה פטור אמר רב פפא לא שנו אלא דלא הוה ידע ביה אבל הוה ידע ביה הזיקו ב"ה חייב דאמר ליה כי אית לך רשותא לאפוקן לאזוקן לית לך רשותא ואזדו לטעמייהו דאמר רבה ואיתימא רב פפא שניהם ברשות שניהם שלא ברשות פי' כגון שנכנסו בחצר שאינה שלהם, הזיקו זה את זה חייבין פי' ואפילו שלא בכונה דכל חד הוה ליה לאסוקי אדעתיה כי היכי דאיהו עאיל שלא ברשות אחרינא נמי עאיל שלא ברשות, טעמא דשניהם ברשות שניהם שלא ברשות [אבל אחד ברשות] ואחד שלא ברשות ברשות פטור שלא ברשות חייב.
<h2>דף מח:</h2>
פיס'. נפל לבור והבאיש מימיו חייב אמר רבא לא שנו אלא שהבאיש בשעת נפילה אבל לאחר נפילה פטור מ"ט הוה ליה שור בור ומים כלים ולא מצינו בור שחייב בו על הכלים. היה אביו או בנו בתוכו משלם את הכופר אמאי הא תם הוא ותם אינו משלם את הכופר אמר רב במועד ליפול על בני אדם בבורות אי הכי בר קטלא הוא דחזא ירקא פי' דהוה ליה שן ובפעם אחת הוי מועד. והא דקאמר במועד ליפול על בני אדם לאו למימרא דבעינן תלתא זימני אלא בזימנא קמיתא נמי הוי מועד. ואע"פ (כן) שאין הלשון מתיישב יפה זהו פי' נכון שיש בשמועה זו, ואי קשיא והא רב הוא דאמר לעיל על מתני' דשור שהיה מתחכך [בכותל ונפל] על האדם דאפילו להנאתו פטור מן הכופר, י"ל התם מיירי בשלא ידע שיפול על האדם ואפילו ראה אדם אחורי הכותל עשוי הוא לברוח כשיראה הכותל נופל והלכך ס"ל לרב בכל כי הא דרשינן כל שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר, אבל הכא כשרואה אדם בבור והוא מפיל עצמו עליו יודע הוא שיתמעך בנפילתו וימות והילכך ה"ל כמו רגל שדרסה על התינוק שיודע הוא שיהרוג התינוק לפיכך משלם כופר אע"פ שאין השור בסקילה הואיל ואין כונתו להזיק. ואית דל"ג לעיל מלתיה דרב אלא דברי שמואל בלבד והוא הגירסא הנכונה, ומיהו לא נפקא מינה מידי אליבא דהלכתא דהא תניא כותיה דשמואל ורגל ושן או קרן מועדת חייבין לשלם את הכופר אפילו כי ליכא כונה כלל.
מתני' שור שהיה מתכוין לחברו והכה את האשה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדות אדם שהיה מתכוין לחברו והכה את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות כיצד משלם דמי ולדות שמין את האשה כמה היתה יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה אמר רשב"ג אם כן משהאשה יולדת משבחת אלא שמין את הולדות כמה הן יפים ונותנין לבעל אין לה בעל נותן ליורשיו היתה שפחה ונשתחררה או גיורת זכה. גמ'. שור שהיה מתכוין וכו'. טעמא דנתכוין לחברו הא נתכוון לאשה עצמה חייב לימא תהוי תיובתא דרב אדא בר אהבה דאמר אפילו נתכון לאשה פטור ה"ה דאפילו נתכון לאשה פטור ואידי דקא בעי למתני סיפא אדם שהיה מתכוין לחברו דהכי כתב קרא תנא רישא שור שהיה מתכוין לחברו, וקי"ל כרב אדא בר אהבה וכברייתא דאייתי בידיה רב חגא מן דרומא. אמר רב פפא שור שהכה את השפחה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות מ"ט חמרתא מעברתא אזיקת מינאי דכתיב שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור ואמרינן דלא פטרה תורה שוורים מדמי ולדות אלא היכא דהוו דמי ולדות לבעל דבהני משתעי קרא דאימעיטו שוורים אבל ולדות של שפחה שדמיהן לאדון חייבין.
<h2>דף מט.</h2>
פיס'. כיצד משלמין דמי ולדות, קתני שמין דמי ולדות הא שבח ולדות אין שמין והדר תני שמין את האשה וכו' דאלמא שבח ולדות נמי שמין אמר רב יהודה הכי קאמר כיצד שמין דמי ולדות ושבח ולדות שמין את האשה וכו'. פי' ובכלל כיצד שמין הולדות דקתני הוי נמי כיצד שמין את השבח דהא מחמתן הוא בא. ומשמע דשמין ולדות אגב אמן ורואין כמה אשה מעוברת שוה יותר מריקנית בשביל הולדות, וכן שמין כמה דמיה יפין מחמת שנראת שמנה ובעלת איברים בעודה מעוברת ומלבד זה שמין את הנזק ורואין כמה פחתו דמיה מחמת הכאה זו אם היתה ריקנית. ובתוס' כתבו דשמין ולדות בפני עצמן. ואע"ג דאמר רבא לעיל אין שמין פרה בפני עצמה וולד בפני עצמו שא"כ אתה מכחיש למזיק אלא שמין ולד אגב אמו, שאני פרה כיון דלמכירה קיימא א"ל פרה מעוברתא אזקית לך אבל אשה כל חד חשיב למישם באנפי נפשיה, והיינו דלא מייתי רבא למלתיה ממתני' דהכא אלא אייתי ראיה ממזיק שדה של חברו וקוטע יד עבדו של חברו. ולפי זה מתני' הכי קתני כיצד שמין דמי ולדות ושבח ולדות שמין את האשה וכו' והיינו דמי שבח ולדות ולא הוצרך לפרש כיצד שמין הולדות, וזה דוחק אלא הפירוש הראשון נראה עקר, והא דלא מייתי מינה רבא ראיה משום דלא ברירא ליה פירוש דמתני' דהא איכא לדחויי דס"ל לתנא דמתני' שמין כל אחד בפני עצמו ומשום הכי אייתי ראייה משדה ומקוטע יד עבדו של חברו וממילא ידעינן דפירושא דמתני' הוא דשמין הולדות אגב אמן וכן פרש"י ז"ל.
רשב"ג אומר א"כ משהאשה יולדת משבחת. מאי קאמר פי' אדרבה אליבא דרבנן פוחתין הן דמיה לכשתלד, ה"ק וכי אשה משבחת קודם שתלד והלא אשה משבחת לאחר שתלד יותר מקודם שתלד אלא שמין את הולדות וכו'. ופירוש דמתני' הכי הוא א"כ אשה משבחת משתלד כלומר אם שמין האשה קודם שתלד ולאחר שתלד כדי ליתן שבח ולדות א"כ משבחת היא משתלד ושוה יותר מקודם שתלד ואין כאן שבח ולדות, אלא שמין הולדות, ואפילו לרשב"ג כששמין הולדות אגב אמן שמין אותן ורואין כמה אשה מעוברת שוה יותר מחמת דמי ולדות אבל אין שמין שבח גופה כלל. ואסיקנא דכי קאמר רשב"ג שהאשה משבחת משתלד דוקא במבכרת אבל בשאינה מבכרת לא אלא שמין השבח וחולקין אותו הבעל והאשה, ובתרתי פליגי את"ק דאילו ת"ק סבר אפילו במבכרת שמין את השבח והכל לבעל ואילו רשב"ג סבר במבכרת אין שמין שבח גופה ובשאינה מבכרת שמין ויחלוקו. מאי טעמיהו דרבנן דאמרי שבח ולדות דבעל הוי דתניא ממשמע שנאמר ונגפו אשה (הרה) ויצאו ילדיה איני יודע שהרה היא מה ת"ל הרה לומר לך ששבח הריון לבעל ורשב"ג האי הרה מאי עביד ליה מבעי ליה כדתניא ר' אליעזר בן יעקב אומר לעולם אינו חייב עד שיכנה כנגד בית הריון אמר רב פפא לא תימא כנגד בית הריון ממש אלא כי היכא דמטי ליה שחמא לולד לאפוקי יד ורגל דלא, וקי"ל כרשב"ג כדאמר ר' יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו וכו'.
פיס' היתה שפחה ונשתחררה או גיורת אמר רבא לא שנו אלא שחבל בה בחיי הגר ומת הגר אבל חבל בה לאחר מיתת הגר זכתה היא ודידיה הוו אמר רב חסדא מרי דיכי ולדות צררי נינהו איתיה לבעל זכי ליה רחמנא ליתיה לבעל לא וקי"ל הלכה כרבא ולאו דוקא גיורת או שפחה אלא ה"ה לישראלית הנשואה לגר ולעבד משוחרר אם חבל בה לאחר מיתת הגר זכתה היא ודידה הוו.
<h2>דף מט:</h2>
בעא מיניה רב ייבא סבא מרב נחמן המחזיק בשטרותיו של גר מהו לארעא קא מיכוין ושטרא נמי לא קני פי' אלא השטר נגרר אחר עקר השדה ומי שזכה בשדה זכה בשטר בכל מקום שהוא דשטרא אפסרא דארעא הוא, כן פירשו בשם מורי הרשב"א ז"ל. ותמה אני בדין זה דהא בפרק המוכר את הספינה משמע דשטרא דהוא אפסרא דארעא נמי מבעי לאקנויי ליה באגב והכא במאי קני ליה, וי"ל דהכא מיירי כגון שקדם אחר ותפס אותו שטר קודם שנודע למחזיק שלא זכה בשדה דכיון דכל עקר כונתו הוא על השדה אינו זוכה בשטר דהוה ליה כעודר בנכסי הגר וסבור שהן שלו דלא קנה, ואהדר רב נחמן עני מרי וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך כלומר ופשיטא דלא קנה דהא עקר כונתו אינה על שדה, ואמר ליה רב ייבא סבא אין לצור ולצור כלומר ויכול הוא לומר לגוף הנייר נתכונתי, ומשמע דקי"ל הלכה כרב נחמן, ואפשר שיש ראיה מכאן לנותן שטר לחברו במסירה לבד דכיון דלא קנה המלוה לדידן דקי"ל אין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה, גוף הנייר [נמי] לא קנה ו[מצי] לאפוקי מיניה בעל כרחיה דהא עקר הכונה למלוה היתה ולא לגוף הנייר וכיון שלא קנה המלוה יחזיר הנייר. וכן היה דן מורי הרשב"א, וכן הרמב"ן ז"ל.
אמר רבא משכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו מוציאין אותו מידו מ"ט כיון דמית ליה גר פקע ליה שעבודיה פי' ואע"ג דקי"ל בעל חוב קונה משכון מדר' יצחק מ"מ גופו של משכון של בעלים הוא. ומכאן יש לדון למשכונו של ישראל ביד הגוי ונפל מיד הגוי ומצאו ישראל אחר לא זכה דמכי נפל לגוי פקע שעבודיה דהא אין מחזירין אבדתו וזכה בו מריה דמשכון, כן אמר לנו מורי הרא"ש נ"ר בשם רבותיו ז"ל. משכונו של גר בידי ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו קנה זה כנגד מעותיו וזה קנה את השאר אמאי ותקני ליה חצרו דא"ר אמי בר חיננא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ואסיקנא הלכתא דליתיה בחצרו כלומר דליתיה למשכון בחצרו.
מתני' החופר בור ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים ברשות הרבים ופתחו לרשות היחיד, פי' והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו אי נמי בשפתחו סמוך לרשות הרבים. ברשות היחיד ופתחו ברשות היחיד אחר חייב פי' והקמ"ל שאם הוזק בו אותו אחר החופר חייב בנזקו ומיהו דוקא בדלא ידע ליה אבל אם ידע ליה עליה דידיה רמי (לגלוייה) [למלוייה] ואידך משלם לו דמי נזקי חצרו והלכך אם הוזק בו לא מיחייב בעל הבור בנזקו. וזהו כללו של דבר הכל הולך אחר הפתח וברשות שהוא פתוח לו אנו רואין כאלו כלו בתוכו.
<h2>דף נ.</h2>
וקי"ל כסתם מתני' דמחייבא בור ברשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו אי נמי שקרב בורו לר"ה. וכן בור בר"ה, ואע"ג דפליגי בה בבריתא ה"ל סתם במתני' ומחלוקת בבריתא והלכה כסתם מתני'. והחופר בור ברשותו והפקיר רשותו ובורו הסכימו ריבוואתא ז"ל שהוא פטור דלא חייבה התורה אלא בעל הבור או בעל התקלה שעשה תקלה בר"ה שלא ברשות אבל חופר בו ברשותו והפקיר רשותו ובורו דכי חפר ברשות קא עביד והשתא לא הוי בעל הבור פטור, והכין נמי משמע מדלא אוקימנא מתני' דקתני בור של שני שותפין בהפקירו רשותן ובורן, אבל מדברי רש"י ז"ל נראה שהוא סבור דהפקיר רשותו ובורו חייב, והראשון עקר.
<h2>דף נ:</h2>
החופר בור ברשות הרבים ונפל לתוכו שור או חמור ומת חייב אחד החופר שיח ומערה חריצין ונעיצין א"כ למה נאמר בור מה בור שיש בו כדי להמית עד עשרה טפחים אף כל דבר שהוא כדי להמית עד עשרה טפחים היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכן שור או חמור ומת פטור ואם הוזק בו חייב. פי' אע"ג דקתני בור ברשות היחיד ופתחו לר"ה חייב הדר למתני בור בר"ה דסד"א בור ברשות היחיד הוא דמיחייב דקרינן ביה בעל הבור אע"ג דפתחו לר"ה אבל בור בר"ה [פטור] דהא לאו דידיה הוא קמ"ל.
אחד החופר שיח ומערה, פי' דנפקא לן מדכתיב והמת יהיה לו כל דעביד מיתה א"כ למה נאמר בור מה בור שיש בו כדי להמית עשרה אף כל שיש בו כדי להמית עשרה, פי' אם לא כתב רחמנא אלא והמת יהיה לו הוה אמינא כל דמית חייב בעל הבור לשלם ואפילו בפחות מעשרה להכי כתב רחמנא בור דמשמע עמוק דסתם בור הכי משמע כבורו של יוסף וכבורו של ירמיה, ושיערו חכמים דבעשרה איכא שיעור מיתה ובההוא בור משתעי קרא, והשתא והמת יהיה לו מגלה לן דבור לאו דוקא אלא ה"ה לשיח ומערה ובור מגלה לן דבעינן שיהא עמוק כדי שיעור מיתה. והא דאמרינן בריש מכלתין הא לא קשיא והמת יהיה לו אמר רחמנא כל דבר מיתה וקים להו לרבנן דעשרה עבדי מיתה, לאו למימרא דמוהמת יהיה לו אמר רחמנא ילפינן שעור עשרה דהא אי לא כתיב ביה והמת יהיה לו בכל דהו משמע כדפרשינן, אלא משום דוהמת מגלה לן על כל מידי דעביד מיתה נקט ליה התם.
גמ' אמר רב בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו אלמא קסבר קרקע עולם הוא דאזיק ליה ושמואל אמר להבלו וכ"ש לחבטו ואם תאמר לחבטו ולא להבלו התורה העידה על הבור ואפילו מלא ספוגין וגיזי צמר מאי בינייהו איכא בינייהו דעבד גובהה לרב לא מיחייב אגובהה לשמואל מיחייב פי' וכגון שעלה לגובהה ונפל אבל נתקל בגובהה ונחבט בה לכ"ע חייב דהא תקלה דידיה הוא הא למה זה דומה לאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בר"ה והפקירן דמודה רב שאלו נתקל בהן ונישוף בהן חייב דהא ליכא למימר קרקע עולם הזיקתו. ואית דמפרשי דמיירי בשחפר סביב הגובהה חמשה ועשה גובהה חמשה אבל אם לא חפר [סביב] הגובהה פטור אפילו לשמואל דכי מחייב שמואל אחבטא ה"מ בקרקע שבתוך הבור אבל בחבטא דקרקע דעלמא פטור, והכי משמע לקמן דאוקי שמואל מתני' דקתני נפל לאחריו מקול הכרייה פטור בנתקל בבור ונפל לאחורי הבור, וקשיא להו הא דאמרינן לקמן הניח אבן על פי הבור ובא שור ונתקל בה ונפל לבור באנו למחלקת ר' נתן ורבנן ומשמע דאפילו כשמואל אתיא ואם איתא דלא מחייב שמואל נתקל בבור ונחבט [בקרקע עולם], בבור שאינו שלו נמי נפטר, וי"א דאליבא דשמואל אם נתקל באבנו וסכינו ומשאו ונחבט בקרקע עולם [חייב], ונתקל בבור ונפל לאחורי הבור דפטור משום דמקול הכרייה נבעת ונתקל, ולא מיחייב בעל הבור אלא כשנעשה ההיזק בבור כגון נפל בתוך הבור אע"פ שקול הכריה גרמה לו ליפול אי נמי כשעשה כל התקלה כגון שנתקל בבור ונפל לאחורי הבור בלא קול הכרייה.
מ"ט דרב אמר קרא ונפל עד שיפול דרך נפילה פי' מ"ט דרב דמיחייב אהבלו אע"ג דלאו דידיה הוא ולא מיחייב אחבטו כיון דאיהו גרים להך חבט, אמר קרא ונפל עד שיפול דרך נפילה כלומר על פניו אבל לאחריו פטור וש"מ דלא מיחייב אחבטא.
ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי שחטיה מריה וטרפיה רב נחמן אמר רב נחמן אי הוה שקיל מריה דהאי תורא קבא דקמחא ואזל וגמר בבי רב אי שהתה מעת לעת ושחטה כשרה לא אפסדיה לתוריה דשוי כמה זוזי אלמא קסבר רב נחמן יש חבט בפחות מעשרה. איתיבי' היו פחותין מעשרה טפחים ונפל שם שור או חמור ומת פטור מ"ט לאו משום דלית ביה חבטא לא משום דלית ביה הבלא פי' ורב נחמן סבר כרב דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו, ואותבינן על הא דאמרינן יש חבט בפחות מעשרה ואסיקנא דטעמא דרב נחמן משום דמכריסא דתורא לארעא איכא ארבעה ואריתא דדלאי הוה שיתא הא עשרה, ואקשינן עליה מדקתני היו פחותין מעשרה וכו' ופרקינן התם דאיגנדר איגנדורי פי' לא חייבה תורה אלא בור שראוי להמית בכל ענין שיפול בו והלכך פחות מעשרה דאין בו כדי להמית באיגנדר איגנדורי פטור אפילו כשנפל בו כשהיה עומד, והוה מצי לשנויי כדשנינן לעיל דמשום דפחות מעשרה לית ביה הבלא ומ"ה פטור, אלא דהשתא דאתית להכי ומצית לתרוצא אליבא דשמואל בעי לתרוצה הכין. וזה נראה ראיה קצת דהלכתא כשמואל. ואית דפסקי הלכה כרב דהא תני רב חנניה כוותיה.
<h2>דף נא.</h2>
מתני' בור של שני שותפין ועבר עליו הראשון ולא כסהו השני ולא כסהו השני חייב. בגמ' מפרש אימת מיפטר. ובספרי הגאונים ז"ל גרסי הראשון חייב ופירושה אף הראשון חייב. כסהו הראשון ובא השני וגלהו השני חייב כסהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה ולא כסהו השני חייב. מפרש ר' יוחנן בגמ' דראשון פטור בכדי שידע וישכור פועלים ויכרות ארזים ויכסנו ובכדי שעור זה השני חייב. גמ'. בור של שני שותפין היכי משכחת לה אי דשוו שליח תרויהו אין שליח לדבר עבירה פי' ושליח הוא דמיחייב משום דאמרינן ליה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, ובשליח גוי ליכא לאוקומה דהא קי"ל אין שליחות לגוי ואפילו אינהו לדידן, אי דכריא האי חמשה והאי חמשה אסתלקו מעשה ראשון, הניחא לרבי לנזקין משכחת לה אלא לרבי למיתה ולרבנן בין לנזקין בין למיתה היכי משכחת לה, א"ר יוחנן כגון שעקרו שניהם חוליא בבת אחת והשלימוה לעשרה, מאי רבי ומאי רבנן דתניא אחד חפר בור תשעה ובא אחר והשלימה לעשרה האחרון חייב רבי אומר אחר אחרון למיתה אחר שניהם לנזקין ואסיקנא דטעמיהו דרבנן משום דכתיב כי יכרה איש בור אחד ולא שנים פי' אחד מתחייב בכרייתו ולא שנים, וממאי דלחיובי בתרא דלמא לחיובי קמא לא ס"ד דאמר קרא והמת יהיה לו ההוא דקא עביד מיתה. וקי"ל הלכה כרבנן דכל דחפר ראשון פחות מעשרה ואחרון השלימו לעשרה אחרון חייב בין לנזקין בין למיתה, והיכא דחפר ראשון שמנה ושני תשעה שניהם חייבין וכן אם חפר ראשון עשרה ואחרון אחד עשר הך דקא עביד שעור מיתה הוא דמיחייב.
תנו רבנן אחד חפר בור עשרה ובא אחר והשלימו לעשרים ובא אחר והשלימו לשלשים כלן חייבין אוקימנא אפילו כרבנן וכיון דכל חד עבד שיעור מיתה כלן חייבין בין במיתה בין בנזקין, והא דתניא אחד חפר בור עשרה ובא אחר וסייד וכייר אחרון חייב אוקימנא כגון שלא היה בה הבל למיתה ובא אחרון והוסיף בה הבל למיתה ואפילו לשמואל ניחא כגון שמלא ספוגין וגיזי צמר.
<h2>דף נא:</h2>
אמר רבא הניח אבן על פי הבור והשלימה לעשרה באנו למחלוקת ר' ורבנן פי' כגון שעשה חוליא בפי הבור והשלימה לעשרה. בעי רבא [שם] טפחו וסלק אבנו מהו מי אמרינן מאי דעבד הא שקליה או דלמא הרי נסתלקו מעשי ראשון וקאי ליה בור ברשותיה תיקו. אמר רבא בר חמא א"ר יצחק בר שמואל בר מרתא החופר בור שמנה ומהן שני טפחין מים חייב מ"ט כל טפח דמיא כתרי דחפירה דמו, איבעיא להו בור תשעה ומהן טפח אחד מים מהו מי אמרינן כיון דלא נפישי מיא לית ביה הבלא או דלמא כיון דעמיקא טפי אית בה הבלא. בור שבעה ובו ג' טפחים מים מהו מי אמרינן כיון דנפישי מיא טפי אית ביה הבלא או דלמא כיון דלא עמיקא לית בה הבלא תיקו. וכלהו בעיי לשמואל נמי איתנהו וכגון שהיה מלא ספוגין וגיזי צמר.
בעא מיניה רב שיזבי מרבא הרחיבה מהו אמר ליה הרי מיעט הבלא אדרבה הרי קירב הזקא פי' ואפילו נפל מאידך גיסא אית לן לחיוביה דכיון דקירב הזיקא לבני רשות הרבים קאי בור ברשותיה אלא אמר רב אשי נחזי אנן אי בהבלא מית הרי מיעט הבלא אי בחבטא מית הרי קירב הזקא, והאי שנוייא אתי כשמואל דאמר בור שחייבה עליו תורה אף לחבטו. איכא דאמרי אמר רב אשי חזינן אי מהך גיסא דארוח בה מית הרי קירב הזיקא פי' ואפילו מת בהבלא נמי חייב דאם לא שהרחיבו לא היה נופל שם אי מאידך גיסא נפל הרי מיעט הבלא, ומשמע דהאי לישנא אתי כרב ומש"ה לא משכחת חיוב היכא דנפל מאידך גיסא דלא ארוח. אתמר בור [שעמוקה כ]רחבה רבה ורב יוסף דאמרי משמיה דר' מני חד אמר לעולם יש בה הבל עד שיהא רחבה יתר על עומקה וחד אמר לעולם אין בה הבל עד שיהא עמקה יתר על רחבה.
ראשון אימת מפטר רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו משמא דרבה בר בר חנא דאמר משמיה דר' מני חד אמר משהניחו משתמש וחד אמר משימסור דליו, כתנאי היה מדלה מים מן הבור ובא חברו ואמר לו הנח לי ואני אדלה כיון שהניחו משתמש פטור ר' אליעזר בן יעקב אומר עד שימסור לו דליו, במאי קא מיפלגי ר' אליעזר בן יעקב סבר יש ברירה האי מדידיה קא מלי והאי מדידיה קא מלי ורבנן סברי אין ברירה, אמר רבינא ואזדו לטעמייהו דתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס בחצר ר' אליעזר בן יעקב אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו במאי קא מפלגי ר' אליעזר בן יעקב סבר יש ברירה האי בדנפשיה קא אזיל והאי בדנפשיה קא אזיל ורבנן סברי אין ברירה, התם בנדרים פרק השותפין אוקימנא מתני' בחצר שאין בה דין חלוקה אבל יש בה דין חלוקה לדברי הכל אסורין ליכנס בחצר, ואפסיקא הלכתא כר' אליעזר בן יעקב, ואע"פ דקי"ל במס' יום טוב דבדרבנן יש ברירה ובדאוריתא אין ברירה ונדרים דאוריתא הן, ברירה דפליגי בה הכא לא הויא כברירה דעלמא אלא ה"פ יש לנו ברור דעתם שעל מנת כן נשתתפו שכל אחד ואחד ישתמש בה כמשתמש בשלו כיון דלית בה דין חלוקה, והלכך אין אחד יכול לאסור חלקו על חברו שהרי כל אחד בשעה שהוא משתמש החצר כלה קנוייה לו לאותה שעה, ובור של שני שותפין נמי דכוותה היא וקי"ל כר' אליעזר בן יעקב דלא פטר ליה לראשון עד שימסור לו דליו אבל לא מסר לו דליו אע"פ שהניחו משתמש אינו מתחייב בחלק חברו שהרי באותה שעה בשלו הוא משתמש וכשכלה תשמישו קם ליה בור ברשות שניהם. ומכאן לשנים שקנו אתרוג בשותפות שכל אחד יוצא בו ידי חובתו בחג דהא כיון דאינו ראוי ליחלק על מנת כן נשתתפו שיהא קנוי לכל אחד מהן בשעה שהוא יוצא בו, ואע"ג דאחין שיש להן אתרוג בתפיסת הבית אין יוצאין בו ידי חובתן אלא א"כ הקנו אותו בפירוש אחד לחברו, שותפין שנשתתפו לדעת שאני מטעמא דפרישנא.
א"ר אלעזר המוכר בור לחברו כיון שמסר לו דליו קנה היכי דמי אי בכספא ליקני בכספא אי בחזקה ליקני בחזקה אמרי לעולם בחזקה ובעי מימר ליה חזק וקני והא קמ"ל כיון שמסר לו דליו כמאן דאמר ליה לך חזק וקני דמי. א"ר יהושע בן לוי המוכר בית לחברו כיון שמסר לו מפתח קנה היכי דמי אי בכספא ליקני בכספא אי בחזקה ליקני בחזקה אמרי לעולם בחזקה ובעי מימר ליה לך חזק וקני וכיון שמסר לו מפתח כמאן דאמר ליה חזק וקני דמי, ומיהא שמעינן שאין מסירת מפתח בלבד קונה, והא דאמר בפ"ק דפסחים המשכיר בית לחברו אם עד שלא מסר לו מפתח חל ארבעה עשר על המשכיר לבדוק ואם משמסר לו מפתח חל ארבעה עשר על השוכר לבדוק התם לאו בקניה תליא מלתא אלא מי שהבית ברשותו ויכול ליכנס בו חייב לבדוק, וזה שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב שם דמסירת מפתח קונה.
<h2>דף נב.</h2>
א"ר שמעון בן לקיש משום ר' ינאי המוכר עדר לחברו כיון שמסר לו משכוכית קנה ומיירי בשמשך וכיון שמסר לו משכוכית כמ"ד ליה לך משוך וקני דמי מאי משכוכית הכא תרגמו כרכושתא ר' יעקב אמר עיזא דאזלא ברישא כדדריש ההוא גלילא עליה דרב חסדא כד רגיז רעיא על עניא עביד ליה נגודא סמותא.
מתני' כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור לא כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת חייב נפל לפניו מקול הכרייה חייב לאחריו מקול הכרייה פטור נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו חמור וכליו ונתקרעו חייב על הבהמה ופטור על הכלים נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן חייב בן או בת עבד ואמה פטור אחד השור ואחד כל בהמה לנפילת הבור ולהפרשת הר סיני לתשלומי כפל ולהשיב אבדה לפריקה לחסימה ולכלאים ולשבת וכן חיה ועוף כיוצא בהן א"כ למה נאמר שור או חמור אלא שדבר הכתוב בהווה. גמ'. כסהו כראוי וכיון דכסהו כראוי היכי נפל אמר רב יצחק בר בר חנה שהתליע מתוכו איבעיא להו כסהו כסוי שיכול לעמוד לפני [שוורים ואין יכול לעמוד בפני] גמלים ואתו גמלים ארעוהו אתו שוורים נפלו בו מהו היכי דמי [וכו'] כיון דאתו לפרקים פושע הוא דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה או דלמא כיון דהשתא מיהת ליכא אנוס הוא, איכא דאמרי הא ודאי לא איבעיא לן כיון דאתו לפרקים פושע הוא דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה כי איבעיא לן הכי הוא דאיבעיא לן כסהו כסוי שיכול לעמוד לפני שוורים ואינו יכול לעמוד בפני גמלים ושכיחי גמלים והתליע מתוכו מהו מי אמרינן מגו דהוי פושע לענין גמלים הוי פושע לענין התלעה או דילמא לא אמרינן מגו, ופשטוה מדתנא נפל לתוכו שור (או) חרש שוטה וקטן סומא ומהלך בלילה חייב פקח ומהלך ביום פטור אמאי לימא מגו דהוה פושע לענין חרש הוי נמי פושע לענין פקח אלא לאו ש"מ לא אמרינן מגו. ואיכא למידק מאי שנא מיהא דאמר פרק המפקיד בההוא גברא דאפקידו ניהליה זוזי אותבינהו בצריפא דאורבני ואיגנוב ואסיקנא דאע"ג דהוי אונס לענין גנבה כיון דלגבי נורא הוי פשיעה חייב דקי"ל תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב, תירץ [הרב] אלפסי ז"ל בפרק המפקיד גבי הא דאתמר פשע בה ויצתה לאגם ומתה רבא אמר פטור דמלאך המות מה לי הכא מה לי התם ולא מיבעיא למ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור אלא אפילו למ"ד חייב הכא פטור, דכי קי"ל תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב הני מילי דנטרינהו באורחא דהוי נטירותא לענין מידי ופשיעה לענין מידי אחרינא, ואיכא ארחא אחרינא דאי הוה עביד לה לא הוה מטי לה האי אונסא, כדאמרינן בההוא אפקידו זוזי גביה ואותבינהו בצריפא דאורבני ואיגנוב דאי הוה קברינהו בארעא כדשמואל דאמר כספים אין להם שמירה אלא בקרקע לא הוו מיגנבי ולא הוה מתליא בהו נורא הלכך מיחייב, ואע"ג דלא מיתלי בהו נורא אלא איגנוב אע"ג דאנוס אי לאו דפשע לענין נורא לא הוה מתניס בגניבה, ומהאי טעמא אמרינן תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב דההוא אונסא דגנבה מחמת פשיעותא דנורא ולהכי חייב דלא נטרה כדאיבעי ליה, אבל לענין מתה כדרכה מאי ארחא דמצי למעבד לה כי היכי דלא לקטלה מלאך המות, הילכך אע"ג דקי"ל תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב הכא פטור מטעמא דאמרן והיינו טעמא דרבא. ובהא דשמעתין נמי איכא לתרוצי הכין דמיירי כגון שאינו פושע כלל לענין התלעה ואפילו היה מכסהו כסוי הראוי לגמלים היה מתליע, והלכך אע"פ שפשע שאין הכסוי ראוי לגמלים כיון שהאונס לא בא מחמת אותה פשיעה שאפילו היה מכסהו כסוי כראוי הוה מטי ההוא אונסא פטור, (ואי קשיא מדתניא נפל לתוכו פקח) והא דמייתי לה מדתניא נפל לתוכו שור חרש וקטן, הכי מייתי לה אם איתא דחמירא תחלתו בפשיעה לחיובי אפילו אונס גמור דלא מטי כלל מחמת פשיעה, לענין פקח נמי הוה לן לחיובי מגו דהוי פושע לענין חרש ואע"ג דלגבי פקח לא פשע כלל לא בתחלה ולא בסוף דאיהו דאפיל נפשיה, ואי קשיא לך ההיא דגרסינן בסוף פרק השוכר את הפועלים איתיבי' אביי לרבה רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף ארי ודרס אין אומרים אילו היה שם היה מציל אלא אומדין אותו אם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטור מאי לאו דעל בעידנא דעיילי אינשי לא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי אי הכי אימא סופא ואם לאו פטור אמאי פטור תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא וחייב וש"מ דהיכא דהוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס אע"ג דמטי אונס שלא מחמת פשיעה חייב, תירץ הרב אלפסי ז"ל ההיא מימרא דאביי (ורבא) [ורבה] היא ולא עדיף מאידך מימרא דפליג עליה (דרבה) [דרבא] ומיחייב פשע בה ויצאת לאגם ומתה (וההיא ומתה) ואמר לך רבא לא היו דברים מעולם דלא אמרה רבה מעולם, וההיא (דהוה) מתני' דרועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר כפשטה ס"ל דאומדין אותו אם יכול להציל חייב ואם לאו פטור, ודקא מוקים לה אביי דעל בעדנא דעיילי אינשי וקא מוקים לה [רבה] דקל אריה [שמע] ועל שינויי דחיקי נינהו ולא סמכינן עלייהו אלא בין על בעידנא דעיילי אינשי בין בעדנא דלא עיילי אינשי אם היה יכול להציל אפילו על ידי רועים ומקלות חייב ואם לאו פטור.
<h2>דף נב:</h2>
פיס' נפל לפניו מקול הכרייה חייב לאחריו מקול הכרייה פטור אמר רב לפניו לפניו ממש לאחריו לאחריו ממש וזה וזה בבור רב לטעמיה דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו ושמואל אמר בבור בין לפניו בין לאחריו חייב שמואל לטעמיה דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו אלא היכי משכחת לה לאחריו מקול הכרייה דפטר דנתקל בבור ונפל לאחורי הבור ותאני חנניה לסיועי לרב ונפל עד שיפול דרך נפילה מכאן אמרו נפל לפניו מקול הכרייה חייב לאחריו מקול הכרייה פטור וזה וזה בבור. אמר מר לפניו מקול הכרייה חייב אמאי נימא כורה גרם ליה אמר רב שימי בר אשי הא מני ר' נתן היא דאמר כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי דתניא שור שדחף את חברו לבור ר' נתן אומר בעל השור משלם מחצה ובעל הבור משלם מחצה והא תניא ר' נתן אומר בעל השור משלם מחצה ובעל הבור משלם רביע לא קשיא הא בתם הא במועד, ובתם מאי קסבר ר' נתן אי קסבר האי כוליה הזיקא עבד והאי כוליה היזקא עבד האי נשלם פלגא והאי נשלם פלגא אי קסבר האי פלגא היזקא עבד והאי פלגא היזקא עבד בעל הבור נשלם פלגא ובעל השור נשלם רבעא ואידך רבעא ליפסיד משום דאמר ליה בעל השור לבעל הבור אנא תורא בבירך אשכחתיה מאי דאית לי לאישתלומי מהאיך משתלמנא ושארא משתלמנא מינך. אמר רבא הניח אבן על פי הבור ובא אחר ונתקל בה ונפל לבור באנו למחלקת ר' נתן ורבנן וקי"ל כר' נתן דסתם מתני' כותיה. אמר רבינא שור ואדם שדחפו לבור, פי' אדם שדחף שלא בכונה דאי בכונה איהו מיחייב לשלם הכל, לענין נזקין כלן חייבין לענין ד' דברים ודמי ולדות אדם חייב שור ובור פטורין לענין כופר ושלשים של עבד שור חייב אדם ובור פטורין לענין כלים ושור פסולי המוקדשין אדם ושור חייבין ובור פטור מ"ט אמר קרא והמת יהיה לו במי שהמתה שלו יצא זה שאין המתה שלו. פיס'. נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו וכו'. מ"ט אמר קרא ונפל שמה שור או חמור שור ולא אדם חמור [ולא] כלים. נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן חייב מאי שור חרש אמר רבא שור שהוא חרש שור שהוא קטן אבל שור שהוא פקח פטור מ"ט דאמר ליה איבעי ליה לעיוני ומיזל תניא נמי הכי נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן ומהלך בלילה חייב פקח ביום פטור.
<h2>דף נה:</h2>
הכונס צאן לדיר ונעל בפניה כראוי ויצתה והזיקה פטור לא נעל בפניה כראוי ויצתה והזיקה חייב נפרצה בלילה או שפרצוה ליסטים ויצתה והזיקה פטור הוציאוה ליסטים הליסטים חייבין. ת"ר איזהו כראוי ואיזהו שלא כראוי דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה זהו כראוי דלת שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה זהו שלא כראוי. א"ר אלעזר ואמרי לה במתניתא (ג') [ד'] דברים מעטה התורה בשמירתן ואלו הן בור ואש שן ורגל. בור דכתיב ולא יכסנו הא כסהו פטור פי' ומעטה תורה בשמירתו מדלא מיחייב למיטם ליה. אש דכתיב המבעיר את הבערה עד דעביד כעין מבעיר פי' שלא שמרו כראוי אבל שמרו כראוי דהיינו שלא יוכל לילך ולהזיק ברוח מצויה פטור. שן דכתיב ובער עד דעביד כעין ובער פי' מדכתיב ברישיה דקרא כי יבער איש ידעינן דכי כתיב ובער עד דעביד כעין ובער אבל שמרו שמירה כל דהו סגי. רגל דכתיב ושלח עד דעביד כעין ושלח. תניא ד' דברים העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואלו הן הפורץ גדר לפני בהמת חברו והכופף קומתו של חברו בפני הדליקה והשוכר עדי שקר להעיד והיודע עדות לחברו ואינו מעיד לו. אמר מר הפורץ גדר לפני וכו' היכי דמי אילימא בכותל בריא בדיני אדם נמי ליחייב כלומר אכותל מיהא, אלא בכותל רעוע פי' בכי הא הוא דקתני פטור מדיני אדם בין אבהמה בין אכותל, וחייב בדיני שמים על שניהם דאע"ג דהוי כותל רעוע שמא לא היה נופל עכשיו ונמצא שגרם לו להפסיד את הבהמה וגם לרבות בהוצאה שהוא צריך לבנות הכותל לאלתר. הכופף קומתו וכו' היכי דמי אי דמטיא ברוח מצויה בדיני אדם נמי ליחייב אלא ברוח שאינה מצויה רב אשי [אמר] טומן קומתו משום טמון באש. והשוכר עדי שקר וכו' היכי דמי אילימא לנפשיה ממונא בעי לשלומי אלא לחבריה, והיודע עדות לחברו וכו' ואפילו בחד סהדא משום דמחייבי ליה אפומיה שבועה דאוריתא, ואיכא נמי מילי אחריני אתא דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, הנותן סם המות לפני בהמת חברו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים והשולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים המבעית את חברו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, והא דקתני נפרצה בלילה או שפרצוה לסטים פטור אוקימנא לה בכותל בריא והקמ"ל דבלילה הוא דפטור הא ביום חייב משום דסתמא דמלתא ידע והוה ליה להחזירה ולמיגנדרה אי נמי הקמ"ל דבלילה אפילו ידע לא מיחייב לילך אחריה באפלה ולהחזירה ובפרצוה לסטין קמ"ל דלסטים נמי פטור מדיני אדם.
מתני' הניחה בחמה או שמסרה ביד חרש שוטה וקטן ויצתה והזיקה חייב מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו. גמ'. הניחה בחמה וכו' אמר רבא אפילו חתרה ולא מבעיא היכא דלא חתרה דכלה פשיעה היא אלא אפילו היכא דחתרה דמהו דתימא תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא קמ"ל כלה פשיעה היא מ"ט מידע ידעת דכיון דשבקתה בחמה כל טצדקי דאית לה למעבד עבדא ונפקא.
<h2>דף נו:</h2>
מסרה לרועה וכו'. תחתיו דמאן אלימא תחתיו דבעל [בהמה] תנינא לה חדא זמנא מסרו לש"ח [ולשואל] לנושא שכר ולשוכר כלן נכנסו תחת הבעלים אלא תחתיו דשומר לימא תהוי תיובתיה דרבה דאמר רבה שומר שמסר לשומר חייב אמר לך רבה מאי מסרה לשומר דקא תני לברזיליה דאורחיה דשומר לממסר פי' ועל דעת כן מוסר אדם בהמתו לרועה שימסרנה הוא לברזיליה והלכך כי מסר לה רועה לברזיליה נכנס תחתיו והוא פטור מן הבעלים לגמרי. ומשמע דאפילו אין לברזיליה מה לשלם אין לו על הרועה כלום דאמר ליה הא אוקימנא לך גברא בחריקאי. וכן הדין בשומר שמסר לאשתו ובניו כדאמרינן בפרק המפקיד כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. וכן דעת מורי הרשב"א ז"ל. ויש חולקין בזה ושם יתבאר בע"ה.
אתמר שומר אבדה רבה אמר כשומר חנם דמי ורב יוסף אמר כשומר שכר דמי רב יוסף אמר כשומר שכר דמי בההיא הנאה דקא מטי ליה דלא בעי מיתב רפתא לעניא דאמר מר העוסק במצוה פטור מן המצוה הוי עלה שומר שכר בשעה שהוא מתעסק בה להחזירה או כשהוא מנערה פטור מלמיהב רפתא לעניא דמתרמי ליה בההיא שעתא ובההיא הנאה נעשה עליה שומר שכר כל זמן שהוא ברשותו, ופסק הרב אלפסי ז"ל הלכה כרב יוסף, וכן פסק ר"ח ז"ל, והביא ראיה ר"ח ז"ל מדאמרינן בנדרים פרק אין בין המודר גבי ומחזיר לו אבדתו לא שנו אלא כשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה אבל בשנכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר לא יחזיר דקא מתהני בפרוטה דרב יוסף ואפילו מאן דפליג התם ושרי לא אמר אלא משום דפרוטה דרב יוסף לא שכיחא, אלמא כ"ע מודו בהא דרב יוסף, דליכא מאן דשרי אלא משום דפרוטה דרב יוסף לא שכיחא. ואע"ג דאמרינן בפרק יש נוחלין והלכתא כותיה דרב יוסף בשדה קנין ומחצה דמשמע דבכל שארא הלכתא כרבה, לא אתמר ההוא כללא אלא בבבא בתרא אבל בדוכתי אחריני איכא אחריני דלית הלכתא כרבה, ובתו' פסקו הלכה כרבה (הוא) בכל דוכתא, וההיא דנדרים לאו ראיה היא דאפילו רבה מודה דעוסק במצוה פטור מן המצוה אלא דלא חשיב ליה שומר שכר בכך.
<h2>דף נז:</h2>
מתני' נפלה לגנה ונהנית משלמת מה שנהנית ירדה כדרכה והזיקה משלמת מה שהזיקה [כיצד משלמת מה שהזיקה] שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה וכמה היא יפה. פי' שמין שדה שחסר ממנה סאה פירות שאכלה בהמה זו כמה חסרו דמיה. ובגמ' מפרש היכי שימינן כשאכלה פחות מסאה ובאי זו שדה שמין ר' שמעון אומר אכלה פירות גמורין משלם פירות גמורין אם סאה סאה ואם סאתים סאתים. גמ'. נפלה לגנה וכו' אמר רב אפילו נחבטה ולא מבעיא קאמר לא מבעיא אכלה דמשלמת מה שנהנית אבל נחבטה אימא מבריח ארי מנכסיו הוא ומה שנהנית נמי לא משלם קמ"ל. ואימא הכי נמי אמרי מבריח ארי מנכסי חברו מדעתו הוא והאי שלא מדעתו הוא, אי נמי מבריח ארי מנכסי חברו בשלא מדעתו כגון המכריח חברו להבריח ארי מנכסיו היכא דאית ליה פסידא לא אמרינן, ומיהו מדעתו אפילו היכא דאית ליה פסידא נמי דהא פורע חובו של חברו פטור משום דמבריח ארי מנכסי חברו הוא. וכתבו בתו' דמבריח ארי מנכסי חברו שאינו נוטל שכר היינו כשאין הדבר ברור שיבא לידי הפסד כגון שהארי רחוק ואין ידוע אם יבא כאן הארי אם לאו ואין מצילו אלא מן הדאגה או מן הפחד שדואג שיבא. אבל היכא דהוה מטי פסידא בודאי אם לאו הצלה דידיה מיחייב מרי נכסי לשלומי ליה ואע"ג דעבד מדעתו, וכדאמר לקמן פרק הגוזל בתרא שטף נהר חמורו וחמור חברו והניח את חמורו והציל את של חברו אין לו אלא שכרו, שכרו מיהא אית ליה ולא אמרינן שיהא כמבריח ארי ואינו נוטל כלום, והכי נמי משמע מדאמרינן בסוף פרק השוכר את הפועלים רועה שהיה לו לקדם ברועים ובמקלות ולא קדם חייב ומפ' שומר חנם בחנם שומר שכר בשכר ומסיק דחוזר ונוטל מבעל הבית ומשמע דשומר חנם לא מיחייב לקדם בשכר אבל כ"ש אם קדם דשפיר עבד ונותנין לו מה שהוציא, ופורע חובו של חברו אין מצילו מהפסד שאע"פ שאם לא פרעו היה על הלוה לפרעו אין זה הפסד שהרי נתחייב לו ואינו מצילו מהפסד אלא מצרה בעלמא. אי נמי כדמפרש טעמא בירושלמי מפיס הוינא ליה ומחיל ליה ואפילו במשכון מפייס הוינא ליה ויהיב לי משכוני. והא דשמעתין דאמרן דאפילו איכא פסידא אי דעביד מדעתיה אינו משלם מה שנהנית מיירי שהצילוה הירקות מצער בעלמא שאין בעל הבהמה רוצה שתחבט לארץ ותצטער אע"פ שלא היו דמיה נפחתין בכך הלכך הוה חשיב כמבריח ארי אם היה מדעתו. מעשה היה באנס גוי שאנס ביתו של ישראל ובא ישראל ולקחו ממנו והשיב רבנו גרשום ז"ל שלא יחזיר לבעלים בחנם אלא יתנו ללוקח מה שההנה אותם כדאמר בפרק [האומנין] השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חברו שהוא נותן לו שכרו משלם. אבל רש"י ז"ל פי' בפרק הנזקין גבי גוי הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סקריקון שאם החזיק גוי בקרקע של ישראל מחמת חוב שיש לו עליו או מחמת אנפרות בגזל בעלמא ואינו מסור בידו להרגו, אין בו דין סיקריקון אם שהתה בידו שנים עשר חדש לתת רביע לבעלים בתקנת חכמים אלא מחזיר הקרקע בחנם דכיון דאין כאן סיקריקון לא גמר ומקני מידי ואע"ג דעברו עליו שנים עשר חדש לא באת לו שעה לכופו הלכך אין מכירת הגוי מכירה כלל, וכדברי רבינו גרשום הכריע בתוס', ואמרו דלא דמי למבריח ארי מנכסי חברו ואע"ג דמדעתו קא עביד דכיון דיצא הבית מחזקת ישראל ובא ליד גוי ומה שבא לידם אין מצוי שיחזור ליד ישראל בלא דמים וזה הוציאו מחזקת גוי והחזירו לרשות ישראל לא דמי כלל למבריח ארי ונוטל מה שההנהו. עוד כתבו בתו' יהודים שבורחים מעיר לעיר והשר מחזיק בקרקע שלהם אם קנאו ישראל מיד השר מחזיר לבעלים ונוטל מה שההנהו דאין זה דינא דמלכותא אלא גזלה דמלכא כי מנהג הוא בכל המדינות שמשפט היהודים לעמוד בכל מקום שירצו ואין מחוקי המלוכה שיתפוס בקרקע ומלך שבא לשנות ולעשות דין לעצמו אין זה דינא דמלכותא ודמיא למוכס שאין לו קצבה.
<h2>דף נח.</h2>
היכי נפל רב כהנא אמר שהחליקה במי רגליה רבא אמר כגון שדחפוה חברותיה מ"ד שדחפוה חברותיה כ"ש הוחלקה מ"ד הוחלקה אבל דחפוה חברותיה פשיעה היא דאמרי ליה איבעי לך לעבורי חדא חדא. וקי"ל כרבא דאמר אפילו דחפוה חברותיה ונפלה לגנה (אמה) אינה משלמת אלא מה שנהנית דהיינו דמי שעורים בזול וכבר ברירנא בפ' כיצד דהוי פחות שליש. וכתבו בתו' דאי נפלה במקום שיכולה לירד כדרכה אפילו הוחלקה במי רגליה משלם מה שהזיקה דהוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס, וסופא דקתני ירדה כדרכה אורחא דמלתא נקט וה"ה לנפלה. ונ"ל דמעביר בהמותיו במקום שיכולין לירד כדרכן לאו פושע הוא דאורחייהו דאינשי לעבורי בהמות דידהו באורחא וכי נפלה והזיקה פטור ואי ירדה כדרכה חייב. אמר רב כהנא לא שאנו אלא באותה ערוגה אבל מערוגה לערוגה לא ור' יוחנן אמר אפילו מערוגה לערוגה ואפילו כל היום כלו עד שתצא ותחזור וכתב הראב"ד ז"ל דאפילו מדעת בעליה נמי קאמר ר' יוחנן דכיון שבתחלה נפלה שם באונס אפילו אכלה כל היום כלו אינו משלם אלא מה שנהנית, דאי שלא מדעת בעלים מ"ט דרב כהנא. וקי"ל הלכה כר' יוחנן. אמר רב פפא לא תימא עד שתצא לדעת ותחזור לדעת אלא כיון שיצאה לדעת אעפ"י שחזרה שלא לדעת חייב מ"ט דאמר ליה כיון דאליפא לה כל אימת דמישטמיא להתם אזלא.
<h2>דף נח:</h2>
פיס' כיצד משלמת מה שהזיקה שמין וכו' היכי שיימינן אמר ר' יוסי בר חנינא סאה בששים סאין חזקיה אמר קלח בששים קלחים ר' ינאי אמר תרקב בששים תרקבין. פי' במתני' לא מפרשא היכי שיימינן היכא דאכלה פחות מסאה והיכא דאכלה סאה נמי לא מתפרש בהי שדה שיימינן, וא"ר יוסי בר חנינא סאה בששים סאין פי' בין אכלה מועט בין מרובה שמין שדה שיש בה ששים סאין פירות וחסרו ממנה סאה כמה דמיה חסרין ומשלם מה שאכלה לפי דמי אותה שדה הן מועט הן מרובה. חזקיה אמר קלח בששים קלחים פי' הן אכלה מרובה הן אכלה מעט שמין מה שאכלה בשדה שיש בה ששים כנגד מה שאכלה ומה שהיו חסרין דמיה מחמת מה שאכלה משלם, ומתני' דקתני שמין סאה באותה שדה מיירי באכלה סאה ששמין אותה בששים סאין, וה"ה לקלח בין ששים קלחים. ר' ינאי אמר תרקב בששים תרקבים דקסבר אין שמין קלח בששים קלחים דא"כ מכחשת ליה למזיק ולא סאה בששים סאין כדר' יוסי בר' חנינא דא"כ מכחשת ליה לניזק אלא שמין תרקב בששים תרקבין ולפי דמי אותו תרקב משלם מה שהזיקה הן מועט הן מרובה, והא דקתני במתני' שמין סאה באותה שדה לאו דוקא אלא סימנא בעלמא הוא דנקט ולעולם בתרקב הוא ששמין. וי"מ דר' יוסי ב"ר חנינא דאמר סאה בששים סאין סבר דמתני' דוקא נקט בית סאה. ההוא גברא דקץ קשבא מחבריה אתא לקמיה דריש גלותא א"ל לדידי חזיין לי ותלת תלת בקינא הויין ושויאן מאה זוזי זיל הב ליה תלתין ותלתא אמר בהדי ריש גלותא דדאין דינא דפרסאי למה לי אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה בששים, רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדו עובדא כותיה דרב נחמן בששים, איכא דאמרי הכי שמו דיקלא אגב קטינא דארעא בששים. והלכתא כותיה דרב נחמן בדקלא ארמאה והלכתא כריש גלותא בדקלא פרסאה פי' דקלא פרסאה מחמת חשיבותו נשום בפני עצמו אבל דקלא ארמאה בששים כשאר אילנות. וקי"ל כחכמים דאמרי אכלה חזיז או סמדר רואין כמה היתה יפה קודם לכן וכמה היא יפה אחר מיכן ושמין בס' ואין אומרין רואין אותן כאלו הן ענבים עומדין ליבצר. ר' שמעון אומר אכלה פירות גמורין משלם פירות גמורים ופסק רב הלכה כר' שמעון וטעמא דר' שמעון כדאמר רחמנא ובער בשדה אחר מלמד ששמין על גב שדה אחרת והני מילי מידי דצריך לשדה אבל מידי דלא צריכי לשדה בעינייהו בעי לשלומי.
<h2>דף נט:</h2>
מתני' המגדיש בתוך שדה חברו שלא ברשות אכלתן בהמתו של בעל השדה פטור אם הוזקה בהן בעל הגדיש חייב אם הגדיש ברשות בעל השדה חייב. פי' אם הוזקה בהן כגון שהוחלקה אבל אכלה מהן והוזקה בעל הגדיש פטור כדאמר רב לעיל היה לה שלא תאכל. לימא מתני' דלא כרבי דאי רבי האמר עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור אמר רב פפא הכא בנטורי בי דרי עסיקינן דכיון דא"ל הגדיש הגדיש ואנא מנטרנא קאמר. וכבר כתיבנא בפרק הפרה דהלכתא כרבי.
מתני' השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים שלח ביד פקח הפקח חייב אמר ריש לקיש משמא דחזקיה לא שנו אלא שמסר לו גחלת וליבה אבל מסר לו שלהבת (פטור) [חייב] דהא בריא היזקיה ור' יוחנן אמר אפילו מסר לו שלהבת נמי פטור ציבתא דחרש דקא גרים ליה אבל מסר לו גווזא ושרגא חייב. אית דפסקי הלכה כר' יוחנן ואית דפסקי הלכה כריש לקיש דאמר משמיה דחזקיה דהוא רביה דר' יוחנן. וכן עקר כדברירנא בפ"ק דמכילתין.
מתני' אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים המביא העצים חייב אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור המביא את האור חייב בא אחר ולבה המלבה חייב לבתה הרוח הרי כלן פטורין. פי' בתו' כגון שלבתו רוח שאינה מצויה דלא הוה להו לאסוקי דעתייהו, והוא שבא הרוח לאחר מעשיהן. וכלן פטורין מביא העצים ומביא האור, אבל לבתו רוח מצויה האחרון חייב והיינו רישא. עוד פי' (דארקתא) [דאדקתני] בא אחר וליבה קאי, דאם בא הרוח וליבה [אחרי] כלן ואין בליבויו כדי ללבות כלן פטורין וכדקתני בבריתא. ולהאי פירושא ניחא טפי דסתם לבוי ברוח מצויה משמע מדקאמר בגמ' ולהוי כזורה ורוח מסייעתו והיינו רוח מצויה, ומיהו איכא למימר דבגמ' משמע להו דברייתא מיירי כגון שבשעת ליבויו היה כבר הרוח בעולם והשתא הויא רוח שאינה מצויה כרוח מצויה, וי"מ דאפילו ברוח מצויה נמי פטורין מביא העצים ומביא האש דלא חייבה תורה אלא מבעיר בערה שאינה מחוסרת אלא הולכת הרוח אבל כאן אין שם אש עליו ולא קרינן ביה המבעיר את הבערה וכן פירש הראב"ד ז"ל. ולפי זה רישא מיירי בשלהבת, ופשט המשנה לא משמע כן דמדקתני בא אחר ולבה משמע דעל אור דקתני ברישא קאי וש"מ דמיירי בגחלת. והכי נמי משמע בפ"ק דאמרינן דלר"ל היינו טעמא דמוסר גחלת לחרש שוטה וקטן פטור משום דכל כמה דשבק לה מעמא עמיא כלומר ואינה מתלבה בנדנודו וש"מ דאי הוה מתלבה בנדנודו חייב וה"ה כשמתלבה ברוח מצויה, והכי משמע מדגרסינן [בירושלמי] לבתו הרוח כלן פטורין תמן אמרין ברוח של אונסין היא מתני' אבל ברוח שהעולם מתנהג בו חייב ר' יוחנן וריש לקיש תרויהון אמרין אפילו ברוח שהעולם מתנהג בו שפעמים הוא בא ופעמים אינו בא, וע"כ לא פליגי אלא ברוח שפעמים הוא בא ופעמים אינו בא אבל ברוח מצויה כ"ע מודו.
<h2>דף ס.</h2>
תנו רבנן המלבה ולבתו הרוח אם יש בליבויו כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור ואקשינן ואמאי להוי כזורה ורוח מסייעתו פי' היכי קתני ואם אין בלבויו כדי ללבותה פטור דכיון שאין ברוח כדי ללבות אלא בצרוף לבויו, דבהכי מיירי, דאם יש ברוח כדי ללבותה הוה מפטר דכיון דבלאו לבויו נמי הוה מלבה לה הרוח איהו מאי קא עביד, אלא על כרחין בשאין ברוח לבדה כדי ללבותה עסקינן וכיון שכן אפילו אין בלבויו כדי ללבות הוה לן לחיוביה דהא איהו גרם ליה לכוליה היזקא וכדאמרינן בזורה דכיון דאיהו גורם לרוח לזרות חייב, ואביי אוקמה בשלבה מצד זה ולבתו הרוח מצד אחר ובלבויו לא היה כדי להזיק וכן בלבוי הרוח בפני עצמו לא היה כדי להזיק, ואע"פ שנצטרפו שניהם והזיקו פטור דלא קרינן ביה המבעיר את הבערה כיון דבאותו צד שליבה לא היה בלבויו כדי להזיק, רבא אמר כגון שלבה ברוח מצויה ולבתו הרוח שאינה מצויה, ור' זירא אמר דצמרה צמורי דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שיצטרף נשיבת הרוח לצמור שלו כי הם מקלקלין זה את זה אע"פ ששניהם מצד אחד כי הצמור חם והרוח קר. רב אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו ה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכשגורם לרוח לסייעו לזרות עושה מלאכת מחשבת ולהכי חייב בגרמת זרייה זו אבל הכא כיון דלא הוי מבעיר ממש אלא גורם הבער על [ידי] רוח המסייעתו הוה ליה גרמא בנזקין ופטור דלא חייבה תורה אלא המבעיר את הבערה. וכלה שמעתין מיירי (בשהמלאכה) [בשהמלבה] לא הניח הגחלת דאלו איהו הניח הגחלת אפי' לבתו הרוח לבדה חייב ברוח מצויה כדפרישית במתני'.
עלה בידנו דהמניח את הגחלת עמומה על גבי עצים ובאה רוח מצויה ולבתה והוליכה האש והזיקה לפי' התו' חייב, [ליבה] ולבתו הרוח ויש ברוח לבדה כדי ללבותה פטור ואפילו יש בלבויו כדי ללבותה, ואם אין ברוח כדי ללבותה ויש בלבויו כדי ללבותה חייב ואם אין בלבויו כדי ללבותה אלא על ידי סיוע הרוח פטור ואפילו היתה הרוח בעולם בשעה שהתחיל ללבות ואפילו ליבה וליבתה הרוח מצד אחד.
מתני' השולח את הבערה ואכלה עצים ואבנים או עפר חייב שנאמר כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש.
<h2>דף סא.</h2>
עברה גדר שהוא גבוה ארבע אמות [או] דרך הרבים או נהר פטור. המדליק בתוך שלו עד כמה תעבור הדלקה ר' אלעזר בן עזריה אומר רואין אותה כאלו היא באמצע בית כור ר' אליעזר אומר שש עשרה אמה ר' עקיבא אומר חמשים אמה ר' שמעון אומר שלם ישלם המבעיר את הבערה הכל לפי הדליקה. אמרינן בגמ' דרישא דקתני אם עברה דרך הרבים פטור ר' אליעזר היא דיהיב שיעורא שש עשרה אמה דכן הוא שעור ר"ה, והוה ליה סתם ואח"כ מחלקת ואין הלכה כסתם.
<h2>דף סא:</h2>
ואקשינן למימרא דלית ליה לר' שמעון שיעורא לפטור והתנן ר' שמעון אומר לא נאמרו כל השעורין האלו אלא שאם הזיק פטור מלשלם. פי' דקס"ד דהא דקאמר ר' שמעון הכל לפי הדליקה ה"ק אין שעור לפטור אלא כל שהזיקה ברוח מצויה חייב הן עברה מועט הן מרובה ושנינן אמר רבה בר אבוה אמר רב הכל לפי גובהה של דליקה כלומר שלא אמר ר' שמעון דבכל ענין חייב אם הלכה הדלקה ברוח מצויה אלא הכל לפי גובהה של דליקה שאם תעבור יותר מן הראוי לגבהה ואפילו ברוח מצויה פטור דאמרינן מכה בידי שמים היא ואם לא עברה אלא כראוי לגבהה והזיקה חייב. ואיפסיקא הלכתא כר' שמעון.
מתני' המדליק את הגדיש והיו בו כלים ר' יהודה אומר ישלם כל מה שבתוכו וחכמים אומרים אינו משלם אלא גדיש של חטים או גדיש של שעורים. היה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור. מודים חכמים לר' יהודה במדליק את הבירה שהוא משלם כל מה שבתוכה שכן דרך בני אדם להניח בבתים. אמר רב כהנא מחלוקת במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בתוך של חברו דר' יהודה מחייב על טמון באש ורבנן פטרי אבל במדליק בתוך של חברו דברי הכל משלם כל מה שבתוכו. פי' דקא סברי רבנן כשפטרה תורה טמון באש דילפינן מדכתיב או הקמה מה קמה בגלוי אף כל בגלוי במדליק בתוך שלו משתעי קרא דכתיב כי תצא אש וגו' אבל במדליק בתוך של חברו מיחייב על הטמון כמו שחייבין כל הנזיקין, א"ל רבא אי הכי אדקתני סופא מודים חכמים לר' יהודה במדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכה ליפלוג וליתני בדידה בד"א במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בתוך של חברו אבל במדליק בתוך של חברו דברי הכל משלם כל מה שבתוכו, אלא אמר רבא בתרתי פליגי פליגי במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בתוך של חברו כדאמרן ופליגי נמי במדליק בתוך של חברו דר' יהודה סבר משלם כל מה שבתוכו ואפילו ארנקי ורבנן סברי כלים הראויין אין מידי אחרינא לא. ומ"ה קתני ומודים חכמים במדליק את הבירה וכו' ולא פליגי ותני בד"א במדליק בתוך של חברו משום דבעי למתני מידי דמודים חכמים שחייב בו בכל דבר, ואי הוה תני ומודים בגדיש ובמדליק בתוך של חברו (ד)לא הוי ומודים דידהו כעין מלתא דר' יהודה, דאיהו מחייב על כל מידי דטמון בגדיש ואפילו ארנקי, ואינהו לא הוו מחייבי אלא על כלים העשויין להטמין בגדיש כגון מוריגים וכלי בקר. תניא נמי הכי המדליק את הגדיש והיו בו כלים ודלקו ר' יהודה אומר משלם כל מה שבתוכו וחכמים אומרים אינו משלם אלא גדיש של חטים או של שעורים ורואין מקום כלים כאלו הוא מלא תבואה בד"א במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בתוך של חברו אבל המדליק בתוך של חברו משלם כל מה שבתוכו, פי' ולרבא כל מה שבתוכו דוקא מדברים הראויין להטמין בתוך הגדיש. ומודה ר' יהודה לחכמים במשאיל מקום לחברו להגדיש והגדיש שאין משלם אלא גדיש של חטים או של שעורים. להגדיש חטים והגדיש שעורים שעורים והגדיש חטים חטים וחפן בשעורים שעורים וחפן בחטים אינו משלם אלא דמי שעורים בלבד, פי' ומיירי במדליק בתוך שלו [והלכה] והדליק בתוך של חברו ומשום דלא קבל עליו אלא שמירת שעורים, דאי ס"ד במדליק בשל חברו, שעורים והגדיש חטים אמאי לא משלם דמי חטים, והא קא חזי להו ומזיק בידים הוא.
<h2>דף סב.</h2>
אמר רבא הנותן דינר זהב לאשה ואמר לה הזהרי בו של כסף הוא הזיקתו משלם של זהב דאמר לה מאי הוה לך גביה דאזיקתיה פשעה בו משלמת של כסף משום דאמרה ליה נטירותא דזוזא קבלית עלאי. אמר רב שמעית מלתא לר' יהודה ולא ידענא מאי היא אמר שמואל לא ידע אבא מאי שמיע ליה לר' יהודה דמחייב על נזקי טמון באש עשו תקנת נגזל באשו דמשתבע ושקיל. וה"ה אליבא דרבנן במדליק בשל חברו בגדיש בכלים הראויין להטמין בגדיש ובבירה בכל דבר, אלא חדושא קמ"ל דלר' יהודה אפילו ארנקי בגדיש עשו בו תקנת נגזל. [בעי אמימר עשו תקנת נגזל] במסור ומשתבע ושקיל או לא תיקו, וכל תיקו דממונא לקולא ואוקי ממונא בחזקת מריה, ורת"ם ז"ל כתב הך בעיא כשהמסור מכחיש את הנמסר דומיא דנגזל דשבועות אבל אם המסור עצמו אין יודע כמה הפסיד ישבע הנמסר ויטול, ואין נראה כן מפשט ההלכה דהא דומיא דעשו תקנת נגזל באשו שאין המזיק יודע כמה הפסיד הניזק הוא דקא מיבעיא ליה במסור. וכן נראה דעת הרב אלפס ז"ל.
ההוא גברא דבטש בכוספתא דחבריה לנהרא אתא מאריה וקא טעין ואמר הכי והכי הוה לי בגוה וקא טעין טובא יתיב רב אשי וקא מבעיא ליה כי האי גונא מאי א"ל רבינא לרב אחא בריה דרבא ואמרי לה רב אחא בריה דרבא לרב אשי לאו היינו מתני' ומודים חכמים לר' יהודה במדליק את הבירה שמשלם כל מה שהיה בתוכה שכן דרך בני אדם להניח בבתים אי דקא טעין מידי דאורחיה לא קא מיבעיא לי אלא כי קא מיבעיא לי דקא טעין מרגניתא מאי מי עבידי אינשי דמנחי מרגניתא בכוספתא או לא תיקו. וכתבו בתו' דאפילו יש עדים שהיה בו מרגניתא מיבעיא ליה דשמא לא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה להאי ולא אמרינן מאי הוה לך גביה דאזיקתיה כיון דלא רגילי אינשי לאנוחי כלל, ולא דמי לדינר זהב דלעיל דאמר דאי אזקתיה משלמת של זהב דשאני התם דאיבעי לה לאסוקי אדעתא שמא של זהב הוא והאי דקאמר לה של כסף משום דסבר שמא לא תרצה לשמרו, ואין לפרש דלענין שבועה קא מבעיא ליה אי עשו תקנת נגזל ויהא נשבע שהיתה בו מרגניתא ונוטל דא"כ מה אמר ר"א לאו היינו מתני' מה ענין זה למשנתנו. ותמיהה מלתא דהא אדם מועד לעולם בין ער בין ישן והיכי מפטר הכא משום דלא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה, ועוד מאי קאמר ר"א לאו היינו מתני' ומה ענין זה למשנתנו דהא מתני' לאו במזיק בידים איריא אלא בפושע באשו. וכי תימא מכל שכן קא מיתי לה אכתי קשיא וכי ראיה היה צריך להביא שהמזיק בידים ממון חברו שהוא חייב לשלם כל מה שהזיקו ואע"ג דמנח בכוספתא כיון דהוי מידי דעביד לאנוחי בכוספתא, ועוד דמדקא אמר אתא מרה וקא טעין טובא משמע דאיהו הוא דקא טעין הכי וליכא סהדי. ומורי הרשב"א ז"ל כתב דמזיק בידים חייב לכ"ע אפילו במידי דלא עבידי אינשי דמנחי היכא דאיכא סהדי ולענין שבועה בלחוד דקא מיבעיא אי מהימן בשבועה או לא, ואי קשיא מה הביא ר"א ראיה לזה ממשנתנו י"ל דהכי מייתי ראיה כי היכי דבבירה כל מה שבתוכה הוי ראוי הכי נמי בכוספתא והלכך נשבע ונוטל ולא אמרינן מידי דלאו אורחיה לאנוחי בכוספתא הוא ולא יהבי ליה בשבועה. וכן פי' ר"מ הלוי ז"ל ועיקר. א"ל רב יימר לרב אשי טענו כסא דכספא בבירה מאי א"ל חזינן אי איניש דאמיד הוא אי נמי מהימן ומפקדי אינשי גביה טענתיה טענה ואי לא אמיד לא.
ולענין פסק הלכה בטמון יש שפסקו הלכה כר' יהודה מדאמר רב שמעית מלתא לר' יהודה ולא ידענא מאי היא וא"ל שמואל מאי דשמיע ליה דאלמא קימא להו כר' יהודה, דאי לא אמאי נקטי לה אליביה [ולא] אמרו לכ"ע ובבירה אי נמי בגדיש ובכלים הראויין להיות בתוכו ובמדליק בתוך של חברו. והרב אלפסי ז"ל פסק הלכה כרבנן ומביא ראיה מדאיבעיא לן אי עבידי אינשי דמנחי מרגניתא בכוספתא או לא ואם איתא דכר' יהודה קי"ל מאי קא מיבעיא ליה הא לר' יהודה מיחייב על כל מה שבתוכו ואפילו ארנקי אלא מדאיבעיא לרב אשי הכי שמעינן דכרבנן ס"ל, ועוד הא אשכחן בהדיא רב אשי כרבנן סבירא ליה מדפריק בהכופף קמתו של חברו לפני הדלקה בטומן, והא דקא נקטי רב ושמואל לההוא דעשו תקנת נגזל באשו אליבא דר' יהודה לרבותא נקטי הכי דאפילו אם טענו ארנקי אליבא דר' יהודה נשבע ונוטל ומינה לרבנן במדליק בתוך הבירה.
ועלה בידנו המדליק בתוך שלו ויצתה האש ואכלה את הגדיש והיו בו כלים משלם גדיש של חטים או של שעורים ורואין מקום כלים כאלו מלא תבואה. ולמאי דקי"ל כר' יוחנן דאמר אשו משום חציו הא אוקימנא לה בפרק כיצד כגון דנפל גודא אחר שהדליק האש והיה לה לגדרה ולא גדרה בכי הא בלחוד הוא דפטור טמון באש. ובמדליק בתוך של חברו אפילו בכי הא מיחייב, ודוקא בכלים הראויין להטמין בגדיש כגון מורגים וכלי בקר אבל שאר דברים פטור. ובמדליק הגדיש בידיים חייב לשלם אפילו כלים שאינן ראויין להטמין בתוכו לפי דברי מורי הרשב"א ז"ל. ולפי דברי התוס' אינו משלם אלא כלים הראויין להטמין בתוכו. ומדליק בתוך שלו ויצתה האש והדליקה את הבירה אינו משלם כלים שבתוכה דהוו להו כטמונין. וכל זמן שאנו מחייבין בעל האש בטמון הניזוק נשבע כל מה שהיה שם ונוטל והוא שיטעון דברים הראויין להטמין באותו מקום שהיו טמונין, והוא דאמיד אי נמי דמהימן דמפקדי אינשי גביה. וכתב הראב"ד ז"ל דוקא על הטמון אבל על הגלוי [אי] טעין נתבע טענת בריא משתבע ומפטר משום דלאו גזלן גמור הוא דאי לא תימא הכי לימא לה למלתא בגלוי וכ"ש בטמון לר' יהודה אלא משמע דבטמון שאין הנתבע עשוי לידע מה שבתוכו הוא דעבוד רבנן תקנת נגזל אבל בגלוי לא. ומורי הרשב"א ז"ל חלוק עליו בזה דהאי דומיא דתקנת נגזל ששניהם טוענים בריא קאמר דעשו תקנת נגזל באשו והא דלא נקט לה בגלוי אליבא דרבנן משום רבותא נקט לה בהכין דמיחייב אפילו על ארנקי הטמון בגדיש אליבא דר' יהודה.
כתב הרמב"ם ז"ל המדליק בתוך שדה חברו ויצתה האש ונאכל הגדיש והיה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב שכן דרך בני אדם לעשות בגדיש, ונראה שהרב ז"ל מפרש אותה משום טמון באש. ואני תמה על זה דא"כ בבא דהיה גדי כפות לו ועבד סמוך לו וכו' ר' יהודה היא ובמדליק בתוך שלו. דאי אפילו רבנן ובמדליק בתוך של חברו הא לא אפשר דבמתני' לא תנינן דינא דמדליק בתוך של חבירו כדאיתא בהדיא בשמעתין, ואי ר' יהודה לתניה ברישא מקמי דליתני פלוגתא דחכמים, ואפשר לומר בזו דמשום חדושא דקתני עבד כפות לו פטור ומשום דקם ליה בדרבה מיניה משום הכי קתני לה בבא באנפי נפשה. ואעפ"כ אינו מתיישב על הלב דלא חשיב טמון אלא מה שטמון בתוך הגדיש אבל מה שסמוך לו אין זה טמון, אלא נראה דהך בבא כ"ע היא אפילו בהדליק בתוך שלו.
גרסינן בירושלמי חד בר נש אפקיד גבי חבריה חד שק צרור ארעו אונס הדין אמר סיגין הוה מלא והדין אמר מטכסין הוה מלא אתא עובדא קומי רב ואמר הרי זה נשבע ונוטל, ואיכא למידק היכי דמי אם טענו שק ומטכסין והלה מודה לו בשק וכופר לו בבריא במטכסין למה ישבע ויטול אדרבה הנתבע נותן שק וסיגין ונשבע על השאר דהוה ליה כטוענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהם דהוה ליה מודה במקצת ונשבע ונפטר, ואין צריך לומר אם אמר לו הילך על השק והסיגין דפטור דהוה ליה ככופר בכל שנשבע היסת ונפטר, וכ"ש אם לא טענו על השק אלא על המטכסין דהוה ליה כופר בכל ואע"פ שמודה לו סיגין דהוה ליה כטוענו חטים והודה לו בשעורים דפטור אף מדמי שעורים דמה שהודה לו לא טענו ומה שטענו לא הודה לו, ואם זה טוענו על השק ועל המטכסין והלה משיבו על המטכסין איני יודע דשמא סיגין הוה מלא אמאי צריך לישבע המפקיד יטול בלא שבועה דהוה ליה כמנה לי בידך והלה אומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם בלא שבועת התובע, וי"ל דבכי האי גונא ודאי מיירי, ואינו כמחוייב שבועה שאינו יכול לישבע שמשלם בלא שבועה דאידך, דלא אמרו כן אלא במנה לי בידך וכיוצא בו שטענו זה במה שהיה לו לדעת דהתם איהו דאפסיד אנפשיה כשאינו זוכר, אבל כל היכא דתובע אינו תובעו [אלא] במה שהוא מודה שלא היה לו לדעת כזה שהפקיד בידו שק צרור שאין לו לנפקד לדעת מה שבתוכו אין זה מחוייב שבועה, והיינו נמי דאמרינן פרק כל הנשבעין שבועת ד' תהיה בין שניהם ולא בין שני היורשין ואוקימנא כגון דאמר להו מנה לי ביד אבוכון והלה אומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דפטורין מהאי טעמא דאמרן דלא הוה להו למדע וכדברירנא בריש פרק שור שנגח את הפרה, והכא נמי דכותה היא, אלא משום דפשע הוא בו ונאבד בפשיעתו מחייבינן ליה [וכמו] במדליק בתוך של חברו דעלה מייתי לה בירושלמי, ומטעם זה י"ל אפילו בשניהם טוענין בריא וכגון שיש עדי פקדון ויודעין שפשע בו ולא ידעו מה היה בתוך השק דאמרינן הלה נשבע ונוטל כדאמרינן באש.
ירושלמי. בעי ר' יוחנן מהו שיטעננו דברים שאינן ראויין לו נשמעינה מן הדה אריסיה דבר זיזא אפקיד גבי חד ברנש ליטרא דדהבא מת בר זיזא ומת אריסיה, אתא עובדא קומי ר' ישמעאל ב"ר יוסי אמר מאן (ד)לא ידע דכל מאי דאית ליה לאריסיה דבר זיזא הוא לבר זיזא [יתיהבון לבנוהי דבר זיזא הוו ליה לבר זיזא] בנין רברבין ודקיקין אמר יסבון רברביא פלגא (ומן) [וכד] דקיקיא (פלגא) רבן יסבון פלגא, דמך ר' ישמעאל ב"ר יוסי אתא עובדא קומי ר' חייא אמר אי מן הדא לית את שמע מינה כלום יתיהבון לבנוי דאריסיה א"ל מרי דפקדונא כבר יהבית פלגא אמר ליה מה שנתת על פי ב"ד נתת ומה שאתה נותן על פי ב"ד אתה נותן, מאי דימרון בנוי דאריסיה לבנוי דבר זיזא הבו לון מאי דנסבתון יכלין למימר מה שנעשה על פי ב"ד נעשה מהו דיימרון דקיקיא לרברביא נחלוק עמכון יכלין למימר לון מציאה מצאנו א"ר יצחק לית בין דקיקיא לרברביא אלא כמי שניתן לו במתנה.
אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי מה בין גזלן לחמסן א"ל גזלן לא יהיב דמי חמסן יהיב דמי א"ל אי יהיב דמי חמסן קרית ליה והאמר רב הונא תלויה וזבין זביניה זביני א"ל הא דאמר רוצה [אני] הא דלא אמר רוצה אני.
<h2>דף סב:</h2>
מרובה מדת תשלומי כפל ממדת תשלומי ארבעה וחמשה שמדת תשלומי כפל נוהגת בין בדבר שיש בו רוח חיים בין בדבר שאין בו רוח חיים ומדת תשלומי ארבעה וחמשה אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד שנאמר כי יגנוב איש שור או שה וגו' אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי [כפל ולא הטובח ולא המוכר אחר הגנב משלם תשלומי] ארבעה וחמשה. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ד' וה' והוא שנשבע ואח"כ באו עדים אבל בלא שבועה אינו משלם אלא קרן וגנב עצמו משלם תשלומי כפל בלא שבועה טבח ומכר משלם תשלומי ד' וה'. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן הטוען טענת גנב באבדה משלם תשלומי כפל, לרבה דאמר שומר אבדה כשומר חנם דמי ניחא ולרב יוסף דאמר כשומר שכר דמי הא מוקי לה לעיל פרק הכונס בטוען טענת לסטים מזויין וקסבר ליסטים מזויין גנב הוא, ולפי מה שפסק הרב אלפסי ז"ל הלכה כרב יוסף שמעינן דליסטים מזויין גנב הוא ומשלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם ד' וה'.
<h2>דף סה.</h2>
אמר רב קרן כעין שגנב תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' כשעת העמדה בדין, ואסיקנא דכי קאמר רב ביוקרא וזולא, ולאו דשויא מעיקרא זוזא והשתא ד' דהא אמר רבה האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שויא זוזא והשתא ד' תברה או שתיה משלם ד' איתבר ממילא משלם זוזא ולא פליג רב עליה והילכך בכל כי הא קרן נמי משלם כדהשתא, אלא כי קאמר רב דמעיקרא שויא ד' והשתא שויא זוזא דמשלם קרן כעין שגנב תשלומי ד' וה' כשעת העמדה בדין וטעמא משום דמיתר לן גנבה וחיים ודרשינן אחייה לקרן כעין שגנב, וממילא דתשלומי כפל ותשלומי ד' וה' משלם כדהשתא, והיכא דמעיקרא שויא זוזא והשתא שויא ד' ואתברא ממילא כתב הר"מ במז"ל דמשלם כפל כדמעיקרא, ודעת התו' דמשלם כפל כדהשתא.
<h2>דף סה:</h2>
א"ר אלעא גנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור נעשה שנוי בידו וקנאו וטבח ומכר שלו הוא טובח שלו הוא מוכר, והיכא דהיתה כחושה והשמינה משלם כדמעיקרא משום דאמר ליה כחושה גנבי מינך שמנה לא גנבי מינך, ואם כחשה ממילא משלם קרן כדמעיקרא וד' וה' כדהשתא.
<h2>דף סו.</h2>
אמר רבה יאוש קונה ולא ידענא אי מדאוריתא אי מדרבנן רב יוסף אמר יאוש כדי לא קני ואפילו מדרבנן איתיבי' אביי לרבה קרבנו ולא הגזול היכי דמי אי לפני יאוש קרא בעיא אלא פשיטא לאחר יאוש אלמא יאוש לא קני, פי' משום דהקדש הוי שנוי רשות וקנייה ביאוש ושנוי רשות, מ"ה איצטריך קרא לאשמועינן למעוטי דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה כיון שעם הקדשו יצא מרשות בעלים וקנאו גזלן ולא מיפסיל [אלא] משום מצוה הבאה בעבירה, ומינה לגזל טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור והקדישו כשר לקרבן, ואע"ג דאמר עולא לקמן גזול דומיא דפסח מה פסח לית ליה תקנה אף גזול לית ליה תקנה, (ד)לא אתא למעוטי אלא דלית ליה תקנה ביאוש, והיינו דאמרינן בסוכה אמר להו רבא להנהו אונכרי כי זבניתו אסא מן הגוי ליגזו איהו וכו'. ואקשינן ולקנייה בשנוי השם דאלמא אי קני ליה תו ליכא משום מצוה הבאה בעבירה, ואמרינן התם האי כשורא דמטללתא עבדו בה רבנן תקנת השבים וסוכה לא בעי משלכם אלא משום מצוה הבאה בעבירה וכי קנייה מדרבנן לא חשיב מצוה הבאה בעבירה, כ"ש אי קני קנין גמור. וקי"ל הלכה כרב יוסף דאמר יאוש כדי לא קני. ורבא דהוה ס"ל מעקרא כרבה דאמר יאוש כדי קני הדר ביה ומוכח מקרא דקרבנו ולא הגזול דיאוש כדי לא קני וכדאמרן, וכלהו אמוראי לקמן כוותיה ס"ל כדבעינן למימר.
<h2>דף סו:</h2>
איתיבי' אביי לרב יוסף עורות של בעל הבית מחשבה מטמאתן של עבדן אין מחשבה מטמאתן של גנב מחשבה מטמאתן של גזלן אין מחשבה מטמאתן לפי שלא נתייאשו הבעלים וש"מ יאוש כדי קני ופריק רב יוסף שנוי השם כשנוי מעשה דמי התם טעמא מאי דמעיקרא עצים והשתא כלים שנוי השם נמי מעקרא קרו ליה משכא והשתא אברזין, פי' שנוי השם גמור קונה כשנוי מעשה, והלכך הכא דאיכא שנוי השם כל דהו דמעיקרא משכא והשתא אברזין קני בהדי יאוש, ואקשינן הרי מריש דמעקרא מריש והשתא טללא ותנן על מריש הגזול שבנאו בבירה שיטול את דמיו מפני תקנת השבים טעמא מפני תקנת השבים הא לאו הכי הדר בעיניה אמר רב שאני מריש דשמו עליו, ורב זירא פריק משום דהוי שנוי החוזר לברייתו וכי אקשינן ממריש ה"פ אם איתא דשנוי השם כל דהו קני בהדי יאוש מריש דהוי שנוי השם גמור ליקני לחודיה. וכן הלכה דשנוי השם גמור קני ואפילו בלא יאוש, והכין פסקו רבוואתא ז"ל מדאקשינן למ"ד עגל ונעשה שור טלה ונעשה איל אינו קונה דקסבר שנוי הגוף לא חשיב שנוי ואקשינן ולקנייה בשנוי השם, ובסוכה אקשינן על ההיא דאוונכרי ולקנייה בשנוי השם וש"מ דהכין הלכתא.
<h2>דף סז.</h2>
ת"ש הגזלן והאנס הקדשן הקדש ותרומתן תרומה ומעשרן מעשר והכא מאי שנוי השם איכא. פי' אי אמרת בשלמא שנוי השם לא מלתא היא וטעמא דעורות משום יאוש ניחא דהכא במאי עסיקינן לאחר יאוש, אלא אי אמרת יאוש לא קני אמאי הקדשן הקדש ותרומתן תרומה דמאי שנוי השם איכא ופריק התם נמי איכא שנוי השם, הקדש מעקרא חולין והשתא הקדש פי' ומשום דבעי לאוקומה אפילו בקדשים שחייב באחריותן אתי לה מטעם שנוי השם אבל לאחר יאוש ובקדשים שאינו חייב באחריותן בלא האי טעמא קני דהא איכא יאוש ושנוי רשות, תרומה מעקרא חולין והשתא תרומה, מעשר מעקרא חולין והשתא מעשר, ומשמע דאע"ג דשנוי השם גמור קני אפילו לפני יאוש שנוי השם דהכא לא מהני אלא לאחר יאוש דלפני יאוש לא חאיל עליה שם תרומה ומעשר כלל, ושנוי השם דקני לחודיה לא שייך אלא במידי דעבדו ביה עובדא ובהך אישתני שמיה דומיא דמריש אי הוה משתני שמיה אבל תרומה ומעשר מקמי יאוש לא חאיל עליה שם מעשר ותרומה כלל.
<h2>דף סח.</h2>
איתמר המוכר לפני יאוש רב נחמן אמר חייב בתשלומי ד' וה' ורב ששת אמר פטור רב נחמן אמר חייב וטבחו או מכרו אמר רחמנא לא שנא לפני יאוש ל"ש לאחר יאוש ורב ששת אמר פטור חיוביה לאחר יאוש הוא דאהנו מעשיו דקני לוקח אבל לפני יאוש דלא אהנו מעשיו דלא קניה לוקח פטור וכן א"ר יוחנן חיוביה בין לפני יאוש בין לאחר יאוש, וקי"ל כרב נחמן חדא דהלכתא כותיה בדיני ועוד דהא ר' יוחנן קאי כותיה. א"ר יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינה שלו וזה לפי שאינה ברשותו דאמר קרא ואיש כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו אף כל שהוא ברשותו, ואמרינן בפ"ק דמציעא דה"מ במטלטלי אבל במקרקעי כל שיכול להוציא בדיינין יכול להקדיש.
<h2>דף ע.</h2>
אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי א"ל רב אשי לאמימר מ"ט משום דר' יוחנן דא"ר יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו איכא דאמרי אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה טעמא דכפריה דמחזי כשקרא אבל לא כפריה כתבינן. ואיכא בין לישנא קמא ללישנא בתרא מטלטלין דגזליה ולא כפרינהו דללישנא קמא לא כתבינן וללישנא בתרא כתבינן, אבל מטלטלי דאפקיד ליה ללישנא קמא נמי כתבינן דהא יכול להקדישן כדאיתא בסוף פרק המוכר [את] הספינה בההוא גברא דאיתי קרי לפום בדיתא ואתו כ"ע וחטפינהו קם מריהו ואקדשינהו ואמרינן עלה דכיון שאין כונת החוטפים לגזל אלא לקנותן קדישי. והכי מוכח בפרקין בכמה דוכתי. ואית דמפרשי דהיינו טעמא דלישנא בתרא דאמרי כותבין אגזלה דלא כפריה אע"ג דלא מצי מקדיש לה משום דס"ל שליחא שוייה, והילכך אפילו מידי דלא מצי מקנייה ליה מצי אורוכי עליה. ומינה דכותבין הרשאה אמלוה על פה. והכי משמע מדתנן בערכין שתי נשים שלא בכרו וילדו שני זכרים ונתערבו זה נותן חמש סלעים וזה נותן חמש סלעים מת אחד מהן תוך ל' יום אם לכהן אחד נתנו יחזיר לבעלים ואם לשני כהנים נתנו אינן יכולין להוציא ודייקינן עלה מאי שנא לשני כהנים דאזיל להאי ומדחה ליה ואזיל להאי ומדחה ליה לכהן אחד נמי אזיל האי ומדחה ליה אמר שמואל בבא בהרשאה והאמרי נהרדעי וכו' ה"מ היכא דכפריה אבל היכא דלא כפריה כתבי. ויש לדחות ראיה זו דההיא מאן אמרה שמואל הא איהו אית ליה שאם נתעכלו המעות תוך שלשים יום אין בנו פדוי וא"כ דינן כפקדון. וא"ת א"כ תקשה מתני' לרב דאמר אפילו נתעכלו המעות בנו פדוי, תרץ מורי הרשב"א ז"ל דמוקי לה בשאמר לו האב בפירוש על מנת שלא יוציאם עד עבור ל' יום.
עוד הביאו ראיה מדאפליגו רב פפי ורב פפא בפרק יש נוחלין דרב פפי משמיה דרבא סבר יש לבכור קודם חלוקה ורב פפא סבר אין לבכור קודם חלוקה ואי זבין או יהיב קודם חלוקה לא עשה ולא כלום ואפילו הכי אמר רב פפא התם דכותב עליו הרשאה דאמרינן התם שתי נשים שלא בכרו וילדו במחבא ונתערבו וולדותיהן כותבין הרשאה זה לזה ואמר רב פפא והא שלח רבין באגרתיה דבר זה שאלתי לכל רבותי ולא אמרו לי דבר ברם בשהוכרו ולבסוף נתערבו כותבין, וגם ראיה זו דחה מורי הרשב"א ז"ל דהא אמרינן התם והא דרב פפא לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דההוא בוכרא דזבין בנכסיה אתו לקמיה דרבא אמר לא עשה ולא כלום רב פפא סבר לא עשה ולא כלום בכלהו נכסי ורב פפי סבר לא עשה ולא כלום בפלגא, ואסיקנא הלכתא יש לו לבכור קודם חלוקה, ואפשר דרב פפא נמי הדר ביה בתר דשמע הא דכותבין הרשאה זה לזה וידע דיש לבכור קודם חלוקה וידע דרבא לא עשה ולא כלום בפלגא קאמר. והוא ז"ל סבר דאין כותבין הרשאה אמלוה על פה. וכן כתב הר"מ במז"ל. וא"ת ומ"ש מלוה על פה מגזלה דלא כפריה אידי ואידי לא מצי לאקנויין וכי היכי דבמלוה על פה לא מצי לאורוכי כיון דלא מצי לאקנויי בגזלה נמי נימא הכי. י"ל גזלה אע"ג דלא מצי לאקדושה מגזרת הכתוב דכתיב כי יקדיש את ביתו מצי לאקנוייה, ולגבי גנבה נמי דאמרינן אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי ד' וה' ואמרינן דטעמא דלא משלם למרא קמא משום דלא ברשותו קימא וכדר' יוחנן, התם נמי הא כתיב וגונב מבית האיש ובעינן שתהא ברשותו לגמרי כדבעי בהקדש. וא"ת כיון דמצי מקני לה מ"ט דלישנא קמא דאמרי אין כותבין עליו אורכתא, י"ל קסברי בלישנא קמא אורכתא הקנאה גרועה היא ולא (א)חילא אלא אמידי דהוי ברשות מריה לגמרי כדבעינן בהקדש, ובגזלה אע"ג דמצי מקנה לה לא מצי לאורוכי עלה. ובתו' כתבו דגזלה כי היכי דלא מצי לאקדושה הכי נמי לא מצי לאקנויי ולפי זה אית לן למימר דללישנא בתרא כי היכי דכתבינן אורכתא אגזלה ה"נ כתבינן אמלוה על פה ולזה הסכימו רוב המפרשים ז"ל. ופשטא דשמעתא דצנועין הכי משמע דמדמינן חלול כרם רבעי ומעשר להקדש ואמרינן דכי היכי דלר' יוחנן אין יכול להקדיש דבר שהוא ברשות גזלן הכי נמי לא מצי מחלל פירות כרם רבעי ומעשר שני שהן ברשות הגזלן, ואמרינן נמי דאי מפקר פירי דהוו ברשות גזלן לא חייל עלייהו הפקר לפטרן מן המעשר ומינה דאין קנין חל עליהם.
אלא דתמיהה מלתא דהא בעי למכתב ליה זיל דון והנפק לנפשך דהוא לשון הקנאה ואי כתבינן מידי דלא מצי לאקנויי שויתינהו למילי דרבנן כחוכא דלתקנו מילי דלא חיילי כלל, וי"ל תקנת חכמים הוא שתחול הרשאה אכל מידי דלא כפריה שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חברו והולך למדינת הים ואע"ג דמדינא לא חייל עליה קנין, הפקר ב"ד הפקר.
וכתב הרב אלפסי ז"ל בתשובה דהא דאמרינן לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה לאו דוקא דכפריה קודם כתיבת ההרשאה אלא אפילו כפריה בתר כתיבת ההרשאה אורכתא פסילא היא ואיבטילא לה משעת כפירה ולא דיינינן בה כל עקר, ולא עוד אלא אפילו הודה במקצת וכפר במקצת אין משביעין אותו על מה שכפר ואפילו מה שהודה אינו נותן מפני שיכול לומר לו לאחר שכפרתי בה נתבטלה ההרשאה ולאו בעל דברים דידי את. והקשו עליו מדאמר בשבועות פרק שבועת העדות טעמא דאיש פלוני כהן איש פלוני לוי אבל מנה לפלוני ביד פלוני חייבין ואוקימנא לה בבא בהרשאה ואקשינן והא אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי ה"מ היכא דכפריה אבל לא כפריה כתבינן, ואם איתא דאפילו כפריה בתר כתיבת אורכתא איבטילא, עדים היכי מיחייבו, אי דמודה ליה הא קא מודה אי דכפר הא איבטלא הרשאה. ותירץ הרמב"ן ז"ל דלא אמר הרב כן אלא בממון שאין עליו עדים אבל בממון שיש עליו עדים לא דהא ליכא מחזי כשקרא כיון דקיימי עדים והילכך כשבא המורשה לתבוע ממון זה וכפריה האיך אי הוו מודו עדים לא איבטילא הרשאה, ובתר דכפריה מתלא תליא הרשאה עד דנחזי עדים מאי קא אמרי וכיון שכן ההרשאה לא נתבטלה ואיכא שבועה מפי תובע וכי כפרי עדים איבטילא לה הלכך חייבין. ור"ח ז"ל כתב והאידנא נהוג עלמא למכתב אורכתא אפילו אמטלטלי דכפריה ולא ידעינן מנא להו ועל מה סמכו והמוציא מחברו עליו הראיה. ורת"ם ז"ל כתב דטעמא משום דקי"ל כלישנא בתרא דנהרדעי והילכך כותבין אפילו אמטלטלי דכפריה, דכיון דלההוא לישנא טעמא דלא כתבי משום דמחזי כשקרא ממילא ידעינן דהשתא כתבינן אפילו אמטלטלי דכפריה, משום דקי"ל דלמחזי כשקרא לא חיישינן וכדאמר בפרק הכותב גבי האי אשרתא דכתיבא מקמי דלחוו סהדי חתמות ידיהו פסולה משום דמחזי כשקרא כי האי חיישינן, וכדאמרינן בפרק גט פשוט אמר להו רבא בר רב שילא להנהו דכתבו שטרא אקניאתא אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו ואי לא כתובו יומא דקיימיתו ביה כי היכי דלא ליתחזי כשקרא, וההיא דפרק הכותב לא קשיא דהתם שאני דלבסוף נסתלק אותו מיחזי כשקרא שהרי רואין הן חתמות ידייהו דסהדייא, וכן נמי בההיא דאמר פרק הכותב דאמרה להו ההיא איתתא כתובו לי זכותא דלכי משתבענא שקילנא ואסיקנא [דכתבינן] לה משום דלמחזי כשקרא לא חיישינן התם נמי לבסוף איסתלק ליה ההוא מחזי כשיקרא דלבסוף כשתשבע ישאר האמת כמו שאמרה, אבל בההיא דגט פשוט דכתבי שטרי אקניאתא אי לא כתבי יומא דאקנו ביה או יומא דקיימי ביה אלא ימים שבנתים לעולם ישאר הדבר מחזי כשקרא ולמחזי כשקרא כי ההוא ודאי חיישינן, והא דמטלטלי דכפריה נמי דכותה היא והלכך חיישינן, ותרצו בתו' כיון דאיכא מחזי כשקרא דלא חיישינן ליה הכא לא חיישינן ליה מפני התקנה שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חברו וילך לו למדינת הים וכדי שלא ירגילו עצמן לכפור בממון חבריהם, וכן כתב הרב ר' אברהם אב ב"ד ז"ל, ובעל העטור ז"ל כתב אשכחן תשובה לרב אלפסי ז"ל מלתא בעלמא הוא דעבדינן בהרשאה ולא ילפינן מינה להקנאה.
ואמרי נהרדעי כל הרשאה דלא כתבו זיל דון והנפק לנפשך ליה בה ממשא מ"ט משום דא"ל האיך לאו בעל דברים דידי את אמר אביי ואי כתב בה למחצה לשליש ולרביע מצי משתעי מגו דמשתעי לפלגא משתעי נמי לכולה. פי' דהוי כשנים שהלוו ממון בשטרא שכל אחד מהם תובע כל השטר ולא הרשאה דחבריה. רב אשי אמר כיון דכתב כל דמתעני מן דינא עלאי הדר שליחא שוייה ואיכא דאמרין שותפא שוייה למאי נפקא מינה למתפס פלגא והלכתא שליחא שוייה. פי' ואע"ג דכתב ליה זיל דון והנפק לנפשך דהוי לשון הקנאה הוה ליה כמתנה על מנת להחזיר. ונשאלו רבי שרירא ורבי האיי גאונים ז"ל בענין הרשאה דלא הוה כתיב בה וכל דמתעני מן דינא עלאי הדר והשיבו שאין על בעל הדין שעליו ההרשאה בזה דין ודברים, וכ"ש שאינו יכול לומר לאו בעל דברים דידי את, אלא מה שבין המורשה והמרשה ספק בכך אי תפס אי מפקי מיניה או לא. וכתבו רבוואתא ז"ל משמיה דמר יהודאי ז"ל כיון דשליחא שוייה אי בעי לבטולי להרשאה ולאורוכי איניש אחרינא מצי למעבד ואפילו בשליחות בקנין. ובתשובה לגאון ז"ל מורשה בשכר ידוע אפילו לא יוציא ממון מן הנתבע, כשרין הן קרוביו בין לדין בין לעדות, אבל המורשה שיש לו חלק במה שיוציא מן הנתבע, פסולין הן קרוביו בין לדין בין לעדות, ומי שיש לו עדים בתביעתו לא ירשה אחד מן העדים אם יש למורשה חלק בתביעה, וכן נתבע שיש לו עדים בפריעתו לא יבא לדין עם המורשה שקרוב לעדיו שיבטל עדותו.
מתני' גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהם או על פי שנים אחרים משלם תשלומי ארבעה וחמשה גנב ומכר בשבת גנב ומכר לע"ז גנב וטבח ומכר ביום הכפורים גנב משל אביו וטבח ומכר ואח"כ מת אביו גנב וטבח ומכר ואחר כך הקדיש משלם תשלומי ד' וה' ר' שמעון פוטר בשני אלו גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהם או על פי שנים אחרים משלם ד' וה'. לימא מתני' דלא כר' עקיבא דאי כר' עקיבא האמר דבר ולא חצי דבר דתניא א"ר יוסי כשהלך אבא חלפתא אצל ר' יוחנן בן נורי ואמרי לה כשהלך ר' יוחנן בן נורי אצל אבא חלפתא ללמוד תורה א"ל הרי שאכלה שנה ראשונה בפני שנים שנייה בפני שנים שלישית בפני שנים מהו אמר לו הרי זו חזקה א"ל אף אני אומר כן אלא שר' עקיבא חלוק עליו בדבר שהיה ר' עקיבא אומר דבר ולא חצי דבר [אמר אביי אפילו] תימא ר' עקיבא מי לא מודה ר' עקיבא בשנים אומרים בפנינו קדש ושנים אומרים בפנינו בעל דאע"ג דעדי ביאה צריכין לעדי קדושין כיון דעדי קדושין לא צריכי לעדי ביאה כולו דבר הוא הכא נמי אע"ג דעדי טביחה צריכין לעדי גנבה כיון דעדי גנבה אין צריכים לעדי טביחה כולו דבר הוא, ורבנן האי דבר ולא חצי דבר למעוטי מאי אי למעוטי אחד אומר נימא אחת בגבה ואחד אומר אחת בכרסה האי חצי דבר וחצי עדות הוא אלא שנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכרסה הני אומרים אכתי קטנה היא והני אומרים אכתי קטנה היא. וכי תימא ומ"ש משנים אומרים אכלה שנה ראשונה ושנים אומרים אכלה שנה שניה דהתם נמי כל חד וחד לאו אחזקה מעליא קא מסהיד, י"ל שני התם דכל כת וכת מסהדא על כל מאי דאיכא לאסהודי בההיא שתא דקא מסהדא אבל הכא כי מסהדי הני אחת בגבה לאו כלום קאמרי עד דאתו אחריני מסהדי דבההיא שעתא דאסהידו קמאי הוה נמי אחת בכרסה והלכך קרינן ביה חצי דבר וקי"ל הלכה כרבנן.
<h2>דף עא.</h2>
גנב וטבח ומכר ביום הכפורים משלם תשלומי ד' וה' אמאי נהי דקטלא ליכא מיהא מלקות איכא וקי"ל דאין אדם לוקה ומשלם, אמאי משמא דר' יוחנן בטובח על ידי אחר דבי ר' ישמעאל תנא או לרבות את השליח דבי חזקיה תנא תחת לרבות את השליח.
<h2>דף עא:</h2>
בעא מיניה רבא מרב נחמן גנב שור של שני שותפין וטבחו והודה לאחד מהם מהו חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר או דלמא חמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חמשה חצאי בקר ופשט ליה חמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חמשה [חצאי] בקר והני מילי היכא דשחטיה כוליה באיסורא אבל היכא דלא שחטיה כוליה באיסורא כגון דהוה שותפא בגויה לא משלם תשלומי ד' וה'.
<h2>דף עב:</h2>
מתני' גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהם ונמצאו זוממין משלמין את הכל גנב על פי שנים וטבח ומכר על פי שנים אחרים אלו ואלו נמצאו זוממין הראשונים משלמין תשלומי כפל והאחרונים משלמין תשלומי שלשה נמצאו האחרונים זוממין הוא משלם תשלומי כפל והן משלמין תשלומי שלשה אחד מן האחרונים זומם בטלה עדות שניה אחד מן הראשונים זומם בטלה כל העדות שאם אין גנבה אין טביחה ואין מכירה. אתמר עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל מעדנא דאסהיד הוה ליה רשע ורבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל אמר לך עד זומם חדוש הוא דהא תרי ותרי ניהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני הלכך אין לך בו אלא משום חדושו בלבד איכא דאמרי היינו טעמא דרבא משום פסידא דלקוחות. ואיפסיקא הלכתא כאביי. הלכך הני סהדי דאסהידו בחד בניסן ואתזמו בתשרי כל סהדותא דאסהידו מניסן ועד תשרי הן בשטר הן בעל פה לאו סהדותא הוא, והזמה לא משכחת לה במלוה בשטר אלא היכא דכתיבו שטרא בחד בניסן ואמרי סהדי בההוא יומא דאכתיב שטרא בההוא יומא חתמנוהי ואתו סהדי ואמרי הך יומא עמנו הייתם במקום פלוני, אבל בלאו הכי לא הוו מוזמין דאמרינן דלמא אחרוהו וכתבוהו, ואפילו בכי האי גונא לא פסלינן לשטרי דחתמו בין זמן הכתוב בשטר לשעת הזמה דאמרינן דלמא השתא הוא דכתבוה לשטרא ואקדמוה ובכדי לא מפסדינן שטרי דאינשי, הלכך לא משכחת לה דלפסלו למפרע אסהדותא דחתימה בשטרא אלא היכא דאמרי סהדי בההוא יומא דאכתב שטרא חתמנוהו ואתו סהדי אחריני ואמרי דחזיוה לההוא שטרא מקמי הזמה בכי הא משכחת לה דמפסלי למפרע מההוא יומא דאמרי סהדי בתראי דחזיוה לשטרא.
<h2>דף עג.</h2>
תנן גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהם משלמין לו את הכל. קס"ד שהעידו על הגנבה וחזרו והעידו על הטביחה והוזמו על הגנבה וחזרו והוזמו על הטביחה ואי ס"ד למפרע הוא נפסל הני כיון דאתזמו אגנבה איגלאי מלתא למפרע דכי אתזמו על הטביחה פסולין הוו ואסיקנא כגון שהעידו בבת אחת. תניא היו שנים מעידים אותו שגנב והן מעידין אותו שטבח הוזמו על הגנבה עדות שבטלה מקצתה בטלה כלה הוזמו על הטביחה הוא משלם תשלומי כפל והן משלמין תשלומי שלשה א"ר יוסי בד"א בשתי עדיות אבל בעדות אחת עדות שבטלה מקצתה בטלה כלה, ומאי שתי עדיות בכת אחת כעין שתי עדיות ומאי ניהו שהעידו בזה אחר זה, ועדות אחת בבת אחת, ודכ"ע למפרע הוא נפסל ובהא קא מפלגי רבנן סברי תוך כדי דבור לאו כדבור דמי והלכך כי אתזמו אטביחה עדות גנבה קיימת ור' יוסי סבר תוך כדי דבור כדבור דמי והלכך כי אתזום אטביחה אבטילה נמי עדות גנבה דהויא תוך כדי דבור. וקי"ל דתוך כדי דבור כדבור דמי ואפילו כדי שאלת התלמיד לרב וכדאמרינן בשבועות פרק שבועת העדות מכדי תוך כדי דבור כמה הוי כדי שאלת תלמיד לרב, ואע"ג דאמרינן הכא תרי תוך כדי דבור הוו חד כדי שאלת תלמיד לרב וחד כדי שאלת הרב לתלמיד וכי לית ליה לר' יוסי כדי שאלת תלמיד לרב שלום עליך רבי אבל כדי שאלת הרב לתלמיד שלום עליך אית ליה, ההיא דשבועות אתיא כבריתא דמתניא בנזיר פרק מי שאמר הריני נזיר ובא חברו ואמר ואני דקתני התם דתוך כדי דבור כדבור דמי לבר ממגדף ועובד ע"ז ומקדש ומגרש. ובפרק יש נוחלין גרסינן בר מע"ז וקדושין ולא פליגא אההיא דנדרים, דמגדף בכלל ע"ז הוא, ומגרש בכלל מקדש דהא אתקוש יציאה והויה, ואמרינן בנזיר דטעמא דאמרינן תוך כדי דבור כדבור דמי בכדי שאלת תלמיד לרב כי היכי דלשבוק ליה רווחא לתלמידא פי' דלפעמים יעיד עדות או יהיה עוסק במקח וממכר ורבו נותן לו שלום ויש לו להשיב על כרחו.
<h2>דף עג:</h2>
אמר רבא עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו נהרגין הכחשה תחלת הזמה היא. בפלוגתא עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר נהרגין וחד אמר אין נהרגים תסתיים דר' אלעזר הוא דאמר אין נהרגין דא"ר אלעזר עדים שהוכחשו בנפש לוקין ואי ס"ד ר' אלעזר היא דאמר אין נהרגין אמאי לוקין הוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו תסתיים, לוקין תרי ותרי נינהו מאי חזית דציתת להני צאית להני אמר אביי בבא הרוג ברגליו. ואנן קי"ל כרבא דאמר נהרגין והלכך עדים שהוכחשו בנפש אין לוקין דהוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. וא"ת אי אמרינן בעדים זוממין לאו שנתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו א"כ לא ילקו לעולם דהא כיון דבההוא לאו דכתוב בהו אפשר דלהוי ביה מיתה לאו שנתן לאזהרת מיתת ב"ד קרינא ביה. והכי מוכח במכות וכן בסוף פרקא קמא דעירובין גבי עירובי תחומין ונפקא לן מאל יצא ואמרינן התם דאין לוקין משום דהוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד להוצאה, וכן בפרק מי שהחשיך אמרינן דאין לוקין על לאו דמחמר משום דהוי לאו שנתן לאזהרת מיתת ב"ד לשאר מלאכות דשבת ואע"ג דבמחמר אין בו מיתה, וי"ל שאני לאו דלא תענה דגלי ביה קרא דלקי כדאמר בריש מכות רמז לעדים זוממין שלוקין מן התורה מנין ומסיק ליה מדכתיב והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע. ומיהו עדים שהעידו בנפש והוכחשו אין לוקין למ"ד דאם הוזמו נהרגין דכיון דאפשר שיבואו באותה עדות עצמה לידי מיתת ב"ד אמרינן מסברא דקרא לא רבייה למלקות אלא מוקמינן לקרא בעדות שא"א לבא באותה עדות עצמה לידי מיתת ב"ד.
<h2>דף עד:</h2>
מתני' גנב על פי שנים וטבח ומכר על פי עד אחד או על פי עצמו משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה' גנב וטבח בשבת גנב וטבח לע"ז גנב משל אביו ומת אביו ואח"כ טבח ומכר גנב והקדיש ואח"כ טבח משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה' ר' שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן חייב ושאינו חייב באחריותן פטור. גמ' [אמר] רב הונא אמר רב מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור אמר רב המנונא מסתברא מלתיה דרב באומר גנבתי ובאו עדים שגנב שהרי חייב עצמו בקרן אבל אמר לא גנבתי ובאו עדים שגנב וחזר ואמר טבחתי ובאו עדים שטבח ומכר חייב שהרי פטר עצמו מכלום אתמר נמי א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן גנבתי ובאו עדים שגנב פטור שהרי חייב עצמו בקרן, וכן הלכתא, ומתני' נמי דיקא כותיה דקתני גנב על פי שנים וטבח ומכר על פי עצמו משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה' ליתני גנב וטבח ומכר על פי עד אחד או על פי עצמו אינו משלם אלא קרן למה לי דתני גנב על פי שנים, אלא לאו הקמ"ל גנב על פי שנים וטבח ומכר על פי אחד מה עד אחד כי אתי עד אחר מצטרף בהדיה מיחייב, על פי עצמו נמי כי אתו עדים מיחייב אבל גנב וטבח ומכר על פי עד אחד או על פי עצמו דקא מחייב עצמו בקרן לא אמרינן על פי עצמו דומיא דעד אחד.
<h2>דף עו.</h2>
גנב והקדיש ואח"כ טבח וכו'. בשלמא אטביחא לא מיחייב דכי קא טבח דהקדש קא טבח ולא דמריה קא טבח אלא אהקדש ניחייב מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים ואסיקנא מכרו להדיוט מעקרא תורא דראובן והשתא תורא דשמעון מכרו לשמים מעקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן. ר' שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן חייב וכו'. אסיקנא דר' שמעון אמלתא אחריתי קאי והכי קתני וכן הגונב אחר הקדש מבית בעלים פטור מ"ט וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש ר' שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן חייב שאינו חייב באחריותן פטור דלא קרינן ביה וגונב מבית האיש. וקי"ל הלכה כרבנן.
<h2>דף עח:</h2>
בעי רבא הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנבו מהו מי מפטר אנפשיה גנב בכבש לרבנן בעולת העוף לר' אלעזר בן עזריה דתניא הרי עלי עולה יביא כבש ר' אלעזר בן עזריה אומר יביא תור או בני יונה או דלמא אמר ליה האי אנא מצוה מן המובחר בעינא דאיעביד בתר דבעיא הדר פשטה גנב פוטר עצמו בכבש לרבנן בעולת העוף לר' אלעזר בן עזריה. רב אחא בריה דרבא מתני לה בהדיא הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנבו גנב פוטר עצמו בכבש לרבנן בעולת העוף לר' אלעזר בן עזריה.
מתני' מכרו חוץ מאחד ממאה שבו או שהיתה לו בו שותפות השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה'. גנב מרשות הבעלים טבח ומכר חוץ מרשותן או שגנב חוץ מרשותן וטבח ומכר ברשותן או שגנב וטבח ומכר חוץ מרשותן או שגנב חוץ מרשותן וטבח ומכר ברשותן או שגנב וטבח ומכר חוץ מרשותן משלם תשלומי ד' וה' אבל אם גנב וטבח ומכר ברשותן פטור. גמ' מאי חוץ מאחד ממאה שבו אמר רב חוץ מדבר הניתר עמה בשחיטה פי' לאפוקי קרנא וגיזתא ולוי אמר אפילו חוץ מגיזותיה וכן תני לוי במתניתא חוץ מגיזותיה וכן הלכה. תנו רבנן הגונב את הקטעת ואת החגרת ואת הסומא וכן הגונב בהמת שותפין חייב ושותפין שגנבו פטורין והתניא שותפין שגנבו חייבין אמר רב נחמן לא קשיא כאן בשותף שטבח לדעת חברו כאן בשותף שטבח שלא לדעת חברו ואידי ואידי בשותפין שגנבו מעלמא וטבח אחד מהן וכי טבח מדעת חברו חייבין האי בפלגא והאי בפלגא דחמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חצאי בקר וכי טבח שלא לדעת חברו פטור דכלה (ב)זביחה בחיובה [בעינן] וליכא. ת"ר גנב ונתן לאחר וטבח גנב ונתן לאחר והקדיש גנב והקיף גנב והחליף גנב ונתן במתנה גנב ופרע בחובו גנב ופרע בהקפו גנב ושלח סבלונות לבית חמיו חייב, מאי קמ"ל רישא קמ"ל גנב ונתן לאחר וטבח דיש שליח לדבר עבירה ואע"ג דבכל התורה כלה אין שליח לדבר עבירה הכא יש שליח לדבר עבירה מ"ט וטבחו או מכרו מה מכירה לא אפשר דלאו על ידי אחר אף טבחה על ידי אחר נמי מיחייב, סופא הקמ"ל גנב והקדיש מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים. והא לאו הלכתא היא דקי"ל כמתני' דתנן גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה'. ואית דמפרשי דהכא בהקדישו לבדק הבית והתם בהקדש מזבח ומשום דאמרינן מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן דהא לדידיה קא מכפר ולשמו הוא נשחט.
<h2>דף עט.</h2>
מתני' היה מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים פטור הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים חייב נתנו לבכורות בנו ולבעל חובו לשומר חנם ולשואל ולנושא שכר ולשוכר והיה מושכו ומת ברשות הבעלים פטור הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים חייב. אית דמפרשי דמתני' דלעיל דקתני טבח ומכר חוץ מרשותן משלם תשלומי ד' וה' אבל אם גנב וטבח ומכר ברשותן פטור דוקא בשלא הגביהו אבל אם הגביה ואח"כ טבח אפילו ברשות בעלים חייב וכדקתני הכא במת, וי"מ דבתשלומי כפל בלחוד הוא דאמרינן דאם הגביהו ברשות בעלים ומת חייב אבל בתשלומי ד' וה' לא מיחייב עד אחר שיוציאנו מרשות בעלים והכי משמע מדגרסינן במכילתא וטבחו או מכרו מה מכירה חוץ מרשותו כלומר שאין דרך הגנב למכור ברשות הבעלים אף טביחה חוץ מרשותו.
בעי אמימר תקנו משיכה בשומרין או לא תקנו משיכה בשומרין ת"ש נתנו לבכורות בנו לבעל חובו לשומר חנם ולשואל לנושא שכר ולשוכר והיה מושכו ויוצא ומת ברשות בעלים פטור מאן פטור שומר ש"מ תקנו משיכה בשומרין פי' ומתני' ה"ק נתנו הגנב לבכורות בנו ולבעל חובו וכו' והיה מושכו ומת ברשות הבעלים פטור הגביהו או שהוציאו חוץ מרשות בעלים ומת חייב הגונב, ומדקא מחייב לגנב במשיכת השומר ש"מ תקנו משיכה בשומרין וכיון דאלו הות דגנב הוה קני שומר בהך משיכא השתא נמי אהניא לחיובי לגנב, דאי לא תקנו משיכה בשומרין לא הוה מיחייב גנב במשיכתו, וכי קא מיבעיא ליה אי תקנו משיכה בשומרין בשואל ובשוכר לענין חזרה הוא דקא מיבעיא ליה אם יכולין הבעלים לחזור בהן אחר משיכה או לא, דאי לענין אונסין פשיטא דמשעת משיכה מיחייב וכדתנן בפרק השואל אמר לשואל שלח ושלחה ומתה חייב, ובריש פרק השואל אמרינן פרה במשיכה, ובשמעתא דשואל קרדום אמרינן התם אילימא לאונסין מאי שנא פרה דמשעת שאלה דאלמא פשיטא להו דמשעת משיכה מיחייב באונסין, אלא ודאי לענין חזרה קא מיבעיא ליה, ואיכא מ"ד בפרק השואל גבי שואל קרדום מחברו בקע בו קנאו ולא [מצי משאיל הדר ביה לא בקע בו לא קנאו] דמשאיל [מצי] הדר ביה, וכן בפרה עד שיעשה בה מלאכה, ואנן קי"ל כאמימר דפשיט ממתני' דמשעת משיכה קנה ואפילו לענין חזרה. תניא כשם שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרין וכשם שקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה.
<h2>דף עט:</h2>
מתני' אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל משום יישוב ארץ ישראל אבל בסוריא מגדלין ובמדברות שבארץ ישראל אין מגדלין תרנגולין בירושלם מפני הקדשים ולא הכהנים שבארץ ישראל מפני התרומות. תנו רבנן רועה שעשה תשובה אין מחייבין אותו למכור מיד אבל מוכר על יד על יד וכן מי שנדר נדר ליקח בית או לישא אשה בארץ ישראל אין מחייבין אותו ליקח מיד אלא עד שימצא את [ההוגנת] לו ומעשה באשה אחת שהיה בנה מצר לה וקפצה ונשבעה כל מי שיקפוץ עלי איני מחזירתו וקפצו עליה בני אדם שאינן מהוגנין לה וכשבא דבר אצל חכמים א"ל לא נתכוונה זו אלא להגון לה.
מתני' ואין מגדלין חזירין בכל מקום לא יגדל את הכלב אלא א"כ קשור בשלשלאות אין פורסין נשבין ליונים אלא א"כ רחוק מן היישוב ל' ריס. אמרינן בגמ' דהא דאין מגדלין חזירין משום מעשה שהיה ואמרו ארור אדם שיגדל חזירים, ואיכא למידק תיפוק ליה דאסור לעשות סחורה בדברים האסורים כדתנן במסכת שביעית אין עושין סחורה בנבלות וטרפות ואמרינן בפרק כל שעה ציידי חיה ועופות אסור להן לצוד חיה ועופות הטמאים אבל אם נזדמנו להם מותר ואמרינן התם דמדאוריתא אסיר דכתיב ושקץ יהיו לכם בהוויתן יהו, וי"ל דהכא אתא לאשמועינן דאפילו נזדמנו לו או נפלו לו בירושה אסור לגדלם וכדתניא לעיל מי שנפלו לו כלבים וחזירין בירושה אין מחייבין אותו למכור מיד אלא מוכר הוא על יד על יד. ירושלמי כתיב טמאים הם לכם וכתיב טמאים יהיו לכם אחד איסור הנאה ואחד איסור אכילה כל דבר שאיסורו דבר תורה אסור לעשות בו סחורה וכל דבר שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה הרי חמור, למלאכתו הוא גדל, והרי גמל, למלאכתו הוא גדל.
<h2>דף פא.</h2>
ת"ר עשרה תנאין התנה יהושע שמרעין בחורשין ומלקטין עצים משדותיהן ומלקטין עשבים מ"מ חוץ משדה תלתן וקוטמין נטיעה מ"מ חוץ מגרופיות של זית ומעין היוצא בתחלה בני העיר מסתפקין ממנו ומחכין בימה של טבריה ובלבד שלא יפרוס קלע ויעמיד ספינה ונפנין לאחורי גדר ואפילו שדה מלאה כרכום ומהלכים בשבילי הרשות עד שתרד רביעה שניה ומסתלקין לצדדי הדרכים מפני יתדות הדרכים והטועה בין הכרמים מפסג ועולה מפסג ויורד ומת מצוה קונה מקומו. שמרעין בחורשין אמר רבא לא אמרן אלא דקה בגסה פי' בהמה דקה באילנות גסין דלא מפסדא להו אבל דקה בדקה וגסה בגסה לא וכ"ש גסה בדקה דלא. ומלקטין עצים משדותיהן לא אמרן אלא בהזמי והיגי אבל בשאר עצים לא ואפילו בהיזמי והיגי לא אמרן אלא במחוברין אבל בתלושין לא. וקוטמין נטיעה מ"מ חוץ מגרופיות של זית. ומעין היוצא בתחלה בני העיר מסתפקין ממנו אמר רבה בר רב הונא ונותנים לו דמים ולית הלכתא כותיה והא דאמרינן בפרק כל הצלמים המשתחוה ל[מ]עין מימיו אסורין לנסכים ואקשינן ממים של רבים שאינן נאסרין ואוקי' לה בדנבעי מארעיה אלמא כל דנבעי מארעיה (אין) מימיו אסורין לכל, הכא מיירי במעין (שאינו) נובע מעצמו וכדקתני מעין היוצא בתחלה.
ובלבד שלא יפרוס קלע פרש"י ז"ל שדרך הצדים לתקוע יתדות ולעשות גדרים קטנים במים לקבץ שם דגים, ופי' דמאי דקאמר ויעמיד את הספינה נתינת טעם הוא למאי דקאמר דאסור לפרוס קלע וה"ק לא יפרוס קלע כדי שלא יעמיד הספינה, ואין הלשון מתיישב, והראב"ד ז"ל פי' שדרכן היה לפרוס קלע מן הספינה ולהעמיד הספינה בשעה שהיו צדין ובכי הא קא אסר להו. (ומלקטין מ"מ) [ומסתלקין לצדדי הדרכים מפני] יתדות הדרכים פרש"י ז"ל בימות החמה הטיט יבש ונעשה כיתדות מפני פסיעות האדם והבהמה שדרסו שם בימות החורף ונעשה כשחיתות שחיתות. ור"ח ז"ל פירש טיט השרוי בדרכים. אתמר אמר רב אדא אמר רב תנאין שהתנה יהושע אפילו בבבל ושמואל אמר אפילו בחוצה לארץ הני חדסר הויאן אמרי מהלכין בשבילי הרשות שלמה אמרה.
<h2>דף פב.</h2>
עשר תקנות תקן עזרא שיהו קורין במנחה בשבת וקורין בשני ובחמישי ושיהו בתי דינין קבועין בשני ובחמישי ומכבסין בחמישי בשבת מפני כבוד השבת ואוכלין שום בערב שבת ושתהא אשה משכמת ואופה ושתהא אשה חוגרת בסינר ושתהא אשה חופפת וטובלת ושיהו רוכלין מחזרין בעירות ותקן טבילה לבעלי קריין. שיהו קורין במנחה בשבת משום יושבי קרנות, ושיהו קורין בתורה בשני ובחמישי דמעקרא הוה מתקנא תלתא גברי תלתא פסוקי דכתיב וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים דורשי רשומות אמרו אין מים אלא תורה שנאמר הוי כל צמא לכו למים כיון שהלכו ג' ימים בלא תורה עמדו ותקנו להם נביאים שביניהם שיהו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת וקורין בשני ומפסיקין ג' וד' וקורין בחמישי כדי שלא ילכו ג' ימים בלא תורה אתא עזרא תקן לתלתא גברי עשרה פסוקי כנגד עשרה בטלנין. ודנין בשני וחמישי משום דשכיחי לדינא, ושיהו מכבסין בחמישי בשבת מפני כבוד השבת, ושיהו אוכלין שום בערב שבת משום עונה דכתיב אשר פריו יתן בעתו ואמר רב יהודה זה המשמש מטתו מערב שבת לערב שבת, ושתהא אשה משכמת ואופה כדי שתהא הפת מצויה לעניים, ושתהא אשה חוגרת בסינר משום צניעותא, ושיהו רוכלין מחזרין בעיירות משום תכשיטי נשים שלא יתגנו בנות ישראל לבעליהן.
<h2>דף פג:</h2>
החובל בחברו חייב בה' דברים בנזק בצער בריפוי בשבת בבושת בנזק כיצד סימא את עינו קטע את ידו שבר את רגלו רואין אותו כאלו עבד נמכר [ושמין] כמה [היה יפה וכמה] הוא יפה צער כואו בשפוד או במסמר ואפילו על צפרנו מקום שאין עושה חבורה אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך, ריפוי הכהו חייב לרפותו, עלו בו צמחים מחמת המכה חייב שלא מחמת המכה פטור, חיתה ונסתרה חיתה ונסתרה חייב לרפאתה חיתה כל צרכה אינו חייב לרפואתה.
<h2>דף פד.</h2>
ההוא תורא דאלס ידא דינוקא אתא לקמיה דרבא אמר להו זילו שימוהו כעבדא אמרו ליה והא מר הוא דאמר כל הנישום כעבד אין גובין אותו בבבל אמר להו נפקא מינה דאי תפס רבא לטעמיה (כל הנישום כעבד אין גובין אותו בבבל) [דאמר רבא] נזקי שור בשור ונזקי שור באדם כלומר אדם שהזיק שור [ושור שהזיק שור] גובין אותו בבבל נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור [אין גובין אותו בבבל, ופריך נזקי אדם בשור] אמאי לא אלהים בעינן וליכא נזקי שור בשור ונזקי שור באדם [נמי] אלהים בעינן וליכא התם שליחותייהו קא עבדינן מידי דהוה אהודאות והלואות אדם באדם נמי שליחותייהו קא עבדינן, ואסיקנא כי עבדינן שליחותייהו במלתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס מלתא דשכיחא ולית בה חסרון כיס אי נמי אית בה חסרון כיס ולא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו, הלכך אדם באדם אע"ג דאית בה חסרון כיס כיון דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו ושור בשור אי נמי אדם שהזיק שור דשכיחא עבדינן שליחותייהו. ושור בשור גובין אותו בבבל והאמר רבא שור שהזיק שור אין גובין אותו בבבל כי קאמר רבא דשור בשור גובין אותו בבבל בשן ורגל דמועדין מתחלתן נינהו אבל נזקי קרן אין גובין דאי בתם הא קי"ל פלגא נזקא קנסא ואי במועד אין מועד בבבל, וכל מידי דאין גובין אי תפס בכדי שיעורא דמיחייב מדין תורה לא מפקינן מיניה. וכתב הרב [אלפסי] ז"ל מנהג שתי ישיבות [שאע"פ] שאין גובין קנס מנדין ליה עד דמפייס לבעל דיניה וכד יהיב ליה שיעור זוזי מאי דחזי למיתב ליה שארו ליה לאלתר בין איפייס בין לא איפייס וכבר הארכנו בזה בסוף פ"ק בס"ד.
<h2>דף פה.</h2>
פיס' אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול ולהיות מצטער בכך. צער במקום נזק היכי שיימינן אמר אבוה דשמואל אומדין כמה אדם רוצה ליטול לקטוע ידו, [ואקשינן לקטוע ידו] לאו צער לחודיה הוא כולהו ה' דברים איכא ואסיקנא אלא אומדין כמה אדם רוצה ליתן לקטוע ידו המוכתבת למלכות בין סם לסייף, ליטול ליתן מיבעי ליה אמר רב הונא בריה דרב יהושע ליטול זה מה שנתן זה. פיס' הכהו חייב לרפאתו עלו בו צמחין מחמת המכה חייב [שלא מחמת המכה פטור] ואיזהו שלא מחמת המכה כדתניא הרי שעבר על דברי רופא ואכל דבש וכל מיני מתקה מפני שדבש וכל מיני מתקה קשים למכה והעלתה מכתו גרגותני יכול יהא חייב לרפאתו ת"ל רק שבתו יתן פי' דכל רקין שבתורה הן למעט, ואי אמר ליה מזיק אסיך אנא אמר ליה דמית עלאי כאריא ארבא ואי אמר ליה אית לי אסיא דמגן אמר ליה אסיא דמגן מגן שוה ואי אמר מיתינא אסיא רחיקא אמר אסיא רחיקא עינא עור כלומר רופא שיהא רחוק מן העיר העין [שלו עוירא] שאינו נותן אל לבו ואי אמר ליה האיך הב לי לדידי ואנא מסינא נפשאי אמר ליה פשעת בנפשך ושקלת מיני טפי ואי אמר ליה קוץ לי מקץ אמר ליה פשעת בנפשך וקרו לי שור המזיק. והא דאמרינן לקמן כל הני ה' דברים אומדין אותו ונותנין לו מיד אמדוהו והיה מתנונה והולך אין נותנין לו אלא כמה שאמדוהו אמדוהו והבריא נותנין לו כל מה שאמדוהו התם שאני דיהיב על פי אומד ב"ד והכא מיירי בדאמר למיהב ליה בלא אומדנא דב"ד. תאנא וכלן משתלמין במקום נזק פי' היכא דסימא את עינו וקטע את ידו אע"ג דשמין אותו כעבד לשלם דמי עינו וידו אכתי משלם ליה ד' דברים מכלל דמשתלמי כלהו שלא במקום נזק היכי משכחת לה צער כדקתני כואו בשפוד או במסמר ואפילו על צפרנו מקום שאינו עושה חבורה, רפוי כגון דשדא ליה סמא חריפא על בשריה ואחווריה לבשריה דבעי לאותובי ליה סמא לאנקוטי' גוונא דבשריה, שבת דהרזקיה באנדרונא, בשת דרקק ליה באפיה.
<h2>דף פה:</h2>
מתני' שבת רואין אותו כאלו שומר קשואין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו בשת הכל לפי המביש והמתבייש המביש את הערום המביש את הסומא המביש את הישן חייב וישן שבייש פטור נפל מן הגג והזיק ובייש חייב על הנזק ופטור מן הבושת שנאמר ושלחה ידה והחזיקה במבושיו עד שיהא מתכוין. אמר רבא קטע את ידו נותן לו דמי ידו ושבת רואין אותו כאלו שומר קשואין שבר את רגלו נותן לו דמי [רגלו ושבת רואין אותו כאילו הוא שומר את הפתח סימא את עינו נותן לו דמי] עינו ושבת רואין אותו כאלו מטחינו ברחיים חרשו נותן לו דמי כלו, כתבו בתו' דהכא מיירי (באדם) דוקא באדם בטל שאינו יודע (ל)מלאכה אחרת לכשיתרפא אבל אם שבר את רגלו והוא נוקב מרגליות נותן לו שבתו משלם כנוקב מרגליות, וכן אם (היה מלמד תינוקות) קטע ידו והוא מלמד תינוקות נותן לו שבתו כאלו מלמד תינוקות דהא שבר רגלו והוא נוקב מרגליות כשהן שמין אותו כעבד כאלו הוא עבד נוקב מרגליות וקטוע רגל שמין אותו ואם אתה אומר שלא ישלם לו בדמי שבתו אלא כשומר קשואין נמצאת מדת הדין לוקה.
הא דאמר רבא שבר רגלו נותן לו שבת כאלו שומר הפתח מיירי בששבר שתי רגליו דומיא דסימא את עינו דמיירי בסימא שתי עיניו, דאי סימא עינו אחת לכל מאי דהוה חזי מעקרא חזי השתא, ושבר רגלו אחת נותן לו שבת כשומר קשואין וכדקתני מתני' והכי איתא בתו' קטע רגלו אחת רואין אותו כאלו שומר קשואין וקטוע רגל אחת.
והא דאמר חרשו נותן דמי כלו מיירי בשלא היה לו אומנות אבל אם היה לו אומנות ועושה מלאכתו לאחר שנתחרש שמין אותו כעבד כמה היה שוה קודם שנתחרש וכמה שוה לאחר שנתחרש. וכתבו בתוס' שמלבד מה שנותן לו דמי כלו נותן לו צער ובשת ורפוי. והכי משמע מדאתינן לאוקומי לקמן הא דקתני המכה אביו ואמו ולא עשה בהן חבורה חייב בכלן בשחרשו, ופשטא דברייתא קשה קצת דקתני שבת רואין כאלו שומר קשואין וא"ת לקתה מדת הדין בכך דכי מתפח האי גברא לאו גברא דשומר קשואין הוי אלא דאלי דולא ושקיל אגרא אזיל בשליחותא ושקיל אגרא מדת הדין לא לקתה שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו, ומשמע דה"ק מדת הדין לא לקתה דאע"ג דכי מתפח חזי למדלי דולא אע"פ שנשברה רגלו ואזילו בשליחותייהו אע"פ שנקטעה ידו כיון שנותן לו דמי ידו ודמי רגלו דיו שיתן לו שבת דשומר קשואין, וי"ל דה"ק וא"ת לקתה מדת הדין בכך דכיון דכי מתפח האי גברא חזי למדלי דולא ומשקל אגרא אי נמי למיזל בשליחותייהו לא לקתה דבכלל שומת דמי ידו ודמי רגלו הוא שהקונה אותו כעבד שאינו ראוי אלא לשמור קשואין היה קונה אותו.
בעי רבא קטע את ידו ולא אמדוהו שבר את רגלו ולא אמדוהו סימא את עינו ולא אמדוהו וחרשו מהו מי אמרינן כיון דלא אמדוהו בחד אומדנא סגי או דלמא כל חד באנפי נפשיה סגיא ליה נפקא מינה למתן ליה צער ובשת ורפוי דכל חדא וחדא דנהי דנזק ושבת דכל חדא וחדא לא יהבינן ליה דכיון דקא יהיב ליה דמי כלו כמאן דקטלה דמי והא קא יהיב לה דמי כלו צער ובשת ורפוי מיהת אכל חדא וחדא יהיב ליה דהא הוה ליה צער ובשת ובעי רפוי, ואם תמצי לומר כיון דלא אמדוהו הא קא יהיב ליה דמי כוליה בהדי הדדי אמדוהו מאי מי אמרינן כיון דאמדוהו חדא חדא בעי למיתב ליה או דלמא כיון דאכתי לא יהב ליה יהיב ליה דמי כלו בהדי הדדי תיקו. כתבו בתו' דמלבד מה שנותן לו דמי כלו נותן לו רפוי וצער ובשת לכל אחת ואחת ולא קא מיבעיא ליה אלא אי חשבינן כלהו חבלות כאלו הוו במלחמה אחת ואומדין כלן ביחד ואפילו קטע ידו ביום א' שבר רגלו ביום ב' סמא את עינו ביום ג' חרשו ברביעי או דלמא כיון שהן בזו אחר זו אומדין לכל אחת רפוי וצער ובשת שלה בפני עצמה, ונפקא מינה שאין עולין כל כך כשאומדין בבת אחת כמו שאומדין כל אחת לעצמה. וכענין זה מצינו בפרק השואל גבי חביצא דתמרי חדא חדא מזדבני בחמשין אגב הדדי מזדבני נכי חדא, וליכא למימר דקא מיבעיא ליה אי משלם צער ובשת ורפוי לכל חדא וחדא או דלמא לא משלם כלל כיון שנותן דמי כלו, דבהא ליכא לאיסתפוקי כלל דלמה לא יתן צער ובשת לכל חדא וחדא בשביל שחרשו לבסוף יפטר אטו אם היה חובל בחרש מי לא הוה משלם ליה צער ובשת. ועוד דלעיל אשכחן דחייב ברפוי שלא במקום נזק, ועוד דלפעמים ירויח כשחרשו לבסוף שהיה עולה הרפוי והצער יותר מדמי כלו, אלא ודאי פי' הוי כדאמרן.
<h2>דף פו.</h2>
תניא המכה אביו ואמו ולא עשה בהן חבורה חייב בכלן ואוקימנא כגון שגלחו שסכו נשא משלם נזק שערותיו שאינן עתידין לחזור וצער כגון דאית ליה קרטופני ברישיה ומצטער מהנך קרטופני שבת דהוה מרקד ביני כובי ובעי אחוויי גווני ארישיה ולא מצי אחוויי מהנך קרטופני בשת אין לך בשת גדולה מזו. ומכאן יש להביא ראיה למה שכתבנו למעלה שאין שבת שוה לכל אדם אלא אם יש לו מלאכה ולכשיתרפא ראוי לה נותן לו שבתו כפי המלאכה שבטל ממנה.
אתמר הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור אמר אביי נותן לו דמי שבת גדולה ודמי שבת קטנה ורבא אמר אינו נותן לו אלא דמי שבתו שבכל יום ויום, פי' שבת גדולה דמי ידו ששמין אותו כמה הוא שוה ביד וכמה הוא שוה בלא יד ושבת קטנה רואין אותו כאלו שומר קשואין, ושבת גדולה דאמר אביי לאו דמי ידו לגמרי דהא סופה לחזור אלא שמין אותו כמה היה שוה קודם שצמתה ידו וכמה הוא שוה לאחר שצמתה ידו וסופה לחזור ויהיב ליה ההוא דביני ביני, ושבת קטנה רואין אותו כאילו שומר קשואין שכבר נתן דמי ידו שצמתה וסופה לחזור, וקאמר רבא כיון שסופה לחזור אין נותן לו דמי שבת גדולה ושבת קטנה דרואין אותו כאילו שומר קשואין לא סגי ליה בהכי דהא לא יהיב ליה דמי שבת גדולה הלכך יהיב ליה שבת שבכל יום ויום מן מלאכה דבטל מינה. וכן הלכתא. וכתב הרב ז"ל ומסתברא דפועל בטל שיימינן ליה וכן הלכתא.
אתמר הקוטע יד עבדו של חברו אביי אמר נותן שבת גדולה לעבד ושבת קטנה לרבו ורבא אמר הכל לעבד וילקח בהן קרקע והרב אוכל פירות כן היא גירסת הרב ז"ל [א"ה, חסר כאן מהכת"י דף אחד].
<h2>דף פז:</h2>
בבנו גדול יתן לו מיד בבנו קטן יעשה לו סגולה החובל בבתו קטנה פטור ולא עוד אלא אפילו אחרים שחבלו בה חייבין ליתן לאביה הכא נמי בשבת ורמינהי החובל בבניו ובנותיו של אחרים גדולים יתן להם מיד קטנים יעשה להם סגולה בבניו ובנותיו שלו פטור פי' וקשיא בתו אבתו דאלו בקמיתא קתני אפילו אחרים שחבלו בה חייבין ליתן לאביה והכא קתני דהחובל בבת קטנה של חברו יעשה לה סגולה וקשיא בנו אבנו דאלו בקמיתא קתני החובל בבנו גדול יתן לו מיד ובבנו קטן יעשה סגולה והכא קתני בבניו ובנותיו שלו [פטור] ופרקינן לא קשיא כאן בסמוכין על שלחן אביהם כאן בשאינן סמוכין על שלחן אביהן, פי' קמיתא בשאין סמוכין על שלחנו ובתרייתא בסמוכין על שולחנו, במאי אוקימתא לקמיתא בשאינן סמוכין אי הכי חובל בבתו אמאי פטור כלומר מן השבת דהא בעיא מיכל מיניה ולא מצי אמר לה עשה עמי ואיני זנך לא נצרכה אלא להעדפה שיתן לה כדי מזונותיה (וקמיתה) [והמותר] שלו, במאי אוקימתא לבתריתא בסמוכין על שלחן אביהם אי הכי אחרים שחבלו בבניו ובנותיו קטנים יעשה להם סגולה דאבוהון בעי למיהוי אמרי כי קא קפיד במידי דקא חסר ממונא במידי דאתי מעלמא לא קא קפיד, והא מציאה דקא אתי מעלמא וקא קפיד וכדתנן מציאת בנו ובתו הקטנים הרי אלו שלו ואוקימנא בסמוכין על שולחן אביהם רווחא דאתי להו מעלמא דלית להו צערא בגויה קפיד אבל חבלא דאית להו צערא בגופייהו וקא אתי להו מעלמא לא קפיד והא קמיתא דמעלמא קא אתי לה וקא קפיד פי' קמייתא (דקאתי) [דקתני] בבתו קטנה פטור ולא עוד אלא אפילו אחרים שחבלו בה חייבין ואוקימנא בשאינה סמוכה וטעמא דהוי דאביה כי היכי דלא לימסר לה למנוול ומוכה שחין אלמא אפילו במידי דאתי מעלמא ואית לה צער קפיד אמרי התם דגברא קפדנא הוא דהא אין סמוכין על שלחנו קפיד הכא לאו איניש קפדנא הוא במידי דחסר ביה קפיד במידי דאתי מעלמא ואיכא צערא דגופא לא קפיד.
וכן אמר ר"ל לא זכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד ור' יוחנן אמר אפילו פצעה צערא דידיה הוא [פציעה ס"ד] ואפילו ר' אלעזר לא קא מיבעיא ליה אלא חבלא דאפחתה מכספה אבל פצעה דלא אפחתה מכספה לא קא מיבעיא ליה א"ר יוסי ב"ר חנינא שפצעה בפניה דאפחתה מכספה. וקי"ל כר' יוחנן והלכך נזקא דאפחתה מכספה הוי דאביה וה"ה לשבת דאפילו רב מודה ביה, וצער ובשת הוי [דידה], ודוקא בשאינה סמוכה על שלחנו בכי הא הוי נזק ושבת דאביה דחיישינן דלמא מסר לה למנוול ומוכה שחין כיון דאיניש קפדנא הוא אבל בסמוכה על שולחנו כיון דלאו איניש קפדנא הוא אפילו שבת הוי דידה אם חבלו בה אחרים וכדאוקימנא בריתא דקתני החובל בבניו ובנותיו של אחרים יעשה להם סגולה בסמוכין על שלחנו, ואם חבל בהן הוא פטור מנזק ושבת וחייב בצער ובשת והחובל בבנו קטן הסמוך על שלחנו פטור מן השבת, וכתבו בתו' דחייב בד' דברים ואם אינו סמוך על שלחנו חייב אפילו בשבת וילקח לו בהן סגולה ואם חבלו בו אחרים בין סמוך על שולחנו ובין שאינו סמוך ילקח בהן סגולה. מאי סגולה רב חסדא אמר ספר תורה ורב הונא אמר דקלא דאכיל מיניה תמרי. ולענין מציאה בבתו קטנה הויא דאבוה אפילו שאינה סמוכה על שולחנו ובבנו קטן אם סמוך על שולחנו הרי היא שלו ואם אינו סמוך על שולחנו הרי היא לעצמו וקי"ל כר' יוחנן דאמר בפ"ק דבבא מציעא דבן גדול הסמוך על שלחן אביו כדין קטן.
<h2>דף פח.</h2>
מתני' חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה החובל בהן חייב והן שחבלו אחרים פטורין העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהם חייב והן שחבלו באחרים פטורין אבל משלמין לאחר זמן נתגרשה האשה נשתחרר העבד חייבין לשלם. אמיה דמר שמואל בר אבא מאקרוקניא הות נסיבא לר' אבא כתבתינהו לנכסה לרב שמואל ברה אזל רב שמואל בר אבא לקמיה דר' ירמיה בר אבא אוקמיה בנכסיה מהא דתנן הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור מפני שהן כתובין לבן והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב מכרן האב מכורין עד שימות מכרן הבן אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב וכי מאית אב מיהת אית ליה ללוקח ואע"ג דמת הבן בחיי האב דלא אתי לידיה דבן וכר' שמעון בן לקיש דאמר לא שנא מת האב בחיי הבן דאתו לידיה דבן ולא שנא מת הבן בחיי האב דלא אתו לידי דבן קנה לוקח אתא לקמיה דרב יהודה אמר להו הכי אמר שמואל זו אינה דומה למשנתנו משום תקנת אושא דאמר ר' יוסי בר' חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות, וכן הלכתא.
<h2>דף פט.</h2>
אמר רבא הלכתא טובת הנאה לאשה ואין הבעל אוכל פירות דאי מכרה נכסי מלוג שלה או כתובתה בטובת הנאה שאם נתאלמנה או נתגרשה יהיו של לוקח ואם מתה בחיי בעלה יירשנה בעלה אין הבעל אוכל פירות בהנך זוזי מ"ט חד פירא תקינו רבנן פירא דפירא לא תקינו רבנן כלומר פירות הבאין מגוף הנכסים תקינו רבנן אבל פירות הבאין מטובת הנאה שלהן לא תקינו רבנן, ואקשינן ממתני' דקתני האשה שחבלה באחרים פטורה אמאי תזבון נכסי מלוג דידה בטובת הנאה ותיתיב ליה, ופרקינן דלית לה, ואקשינן ותזבון כתובתה בטובת הנאה ותיתיב לה, ופרקינן משום דשמואל דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול וכל לגבי בעל ודאי מחלה ואפסודי בידים ללוקח לא מפסידין, ולנחבל גופיה לא מזבנינן לה בדמי חבלו משום דכל לגבי בעל ודאי מחלה וטרוחי בי דינא בכדי [לא] מטרחינן, ואי קשיא תזבנינה נהליה במעמד שלשתן ותו לא מציא למימחל, ויש מביאין מכאן ראיה דהמוכר חובו (ד)אפילו במעמד שלשתן יכול למחול, וכן דעת ר"ח ז"ל, ואין מכאן ראיה אלא לר"ת ז"ל שהוא סובר דמעמד שלשתן קונה בעל כרחו אבל למי שאומר שאין מעמד שלשתן אלא מדעת המתחייב אין מכאן ראיה דסתם דמלתא לא ירצה הבעל לחייב עצמו, ואף לדברי ר"ת ז"ל דחו ראיה זו דשאני כתובה שלא נתנה לגבות מחיים ולא תקנו בה במעמד שלשתן אבל חוב דעלמא אם הקנה אותו במעמד שלשתן הכי נמי דלא מצי תו למימחל ליה. ויש מביאין ראיה שאינו יכול למחול כל שהקנה במעמד שלשתן מסוגיא דפרק האיש מקדש דפליגי התם ר' מאיר ורבנן במקדש במלוה דר' מאיר אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת ואסיקנא התם דפליגי בין במלוה על פה בין במלוה בשטר [במלוה בשטר] פליגי בדשמואל דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול מר אית ליה דשמואל ומר לית ליה דשמואל ואיבעית אימא דכ"ע אית להו דשמואל ובאשה סמכה דעתה קא מיפלגי מר סבר אשה סמכא דעתה סברא לא שביק לדידי ויהיב לאחריני ומר סבר אשה לא סמכה דעתה, במלוה על פה פליגי בדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה מר סבר מלתיה דרב בפקדון ומר סבר אפילו במלוה ומדלא מסיים בה כדמסיים באידך ואיבעית אימא דכ"ע מלתיה דרב אפילו במלוה ובאשה סמכה דעתה קא מיפלגי ש"מ דבהא כ"ע מודו דאינו יכול למחול, וזו אינה ראיה דכיון דאמר באידך דאיכא לאוקומי פלוגתייהו באשה סמכא דעתה למה לי למהדר תו זימנא אחרינא להך אוקמתא פשיטא לאוקומי פלוגתייהו בהכין, וכן הכריע הרמב"ן ז"ל ומורי הרשב"א ז"ל דאפילו הקנה במעמד שלשתן וחזר ומחלו מחול, ומעמד שלשתן אינו קונה אלא מדעת המתחייב, ובפ"ק דגיטין האריכו בה בס"ד. וא"ת תזבון כתובתה בטובת הנאה ותיתיב ליה וישביעוה ב"ד שלא תמחול, י"ל אין כח ביד ב"ד לכופה בכך.
ומדאמר תזבון כתובתה ותיתיב ליה ולא אמרינן ולגבו ליה ב"ד כתובתה בדמי חבליה בטובת הנאה ש"מ שאין ב"ד מגבין שטרות דאי בני גוביאנא ניהו לגבו ליה ב"ד שטר כתובה בדמי חבליה ושוב לא הוה יכלה למימחל דהא גוביאנא דבי דינא מלתא אלימתא היא ומוכר שטר חוב בלבד שאינו אלא מתקנת חכמים כמו שכתבו הגאונים ז"ל בהא הוא דאמר שמואל דאם חזר ומחלו מחול אבל בגוביאנא דבי דינא אם איתא דשטרי בני גוביאנא ניהו לא היה יכול למחול, אלא ש"מ דשטרי לאו בני גוביאנא ניהו דאין מגבין ב"ד אלא דבר שגופו ממון, ומיהו כופין את החייב למכור שטרותיו ולפרוע חובותיו ואי ליתיה קמן דליכפיה לא עבדינן בהו גוביאנא. כן היה דן מורי הרשב"א ז"ל.
נשאל מורי ז"ל מי שהיה חייב לחברו מנה ואין לו כי אם קרקע אחד גדול שוה עשרים מנה ואין יכולין למכור ממנו בכדי מנה ואם ימכרו כל הקרקע יהיה פסידא מה יהא דינו, והשיב אם קרקע זה בר שכירות הוא שוכרין אותו ופורעין לזה משכירותו ואי לא מוכרין את כלו ופורעין לזה דהא אמרינן הכא תזבון כתובתה בטובת הנאה ותיתיב ליה ואע"ג דמטי לה פסידא רבה בהכין.
<h2>דף צ.</h2>
מתני' המכה לאביו ואמו ונעשה בהן חבורה החובל בחברו בשבת פטור מכלן מפני שנדון בנפשו החובל בעבד כנעני שלו פטור התוקע לחברו נותן לו סלע ר' יהודה אומר משום ר' יוסי הגלילי מנה סטרו נותן לו מאתים זוז לאחר ידו נותן לו ארבע מאות זוז הכל לפי כבודו א"ר עקיבא אפילו עניים שבישראל רואין אותן כאלו הן בני חורין שירדו מנכסיהן שהם בני אברהם יצחק ויעקב ומעשה באחד שפרע ראשה של אשה ובא לפני ר' עקיבא וחייבו ד' מאות זוז א"ל תן לי זמן נתן לו הלך ושמרה על הפתח ושבר את הפך בפניה ובו כאסר שמן וגלתה את ראשה והיתה מטפחת על ראשה העמיד עליה עדים ובא לפני ר' עקיבא ואמר לו לאשה כזו אתה מחייבני ד' מאות זוז א"ל לא אמרת כלום שהחובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי פטור ואחרים שחבלו בו חייבין הקוצץ את נטיעותיו אע"פ שאינו רשאי פטור אחרים שקצצו את נטיעותיו חייבין, פי' התוקע לחברו שאחז בו ותקע באזנו בקול ולא חרשו דבחרשו משלם דמי כלו. סטרו שהכהו בידו על הלחי. צרם באזנו שמשך באזנו.
<h2>דף צ:</h2>
גמ'. איבעיא להו מנה צרי תנן [או מנה מדינה תנן] ת"ש דההוא גברא דתקע לחבריה אתא לקמיה דר' יהודה נשיאה א"ל הא אנא והא ר' יוסי הגלילי זיל הב ליה מנה צורי. ואנן לא קי"ל הכי אלא כת"ק דאמר נותן לו סלע והיינו סלע מדינה דהוי אחד מן שמנה בסלע צורי וכדאיתא בפרק שור שנגח ד' וה' בההוא גברא דתקע לחבריה.
<h2>דף צא.</h2>
איבעיא להו יש אומד לנזקין למימד חפצא אי חזי למעבד כי האי חבלא או לא ופשטינן מדתניא שמעון התימני אומר מה אגרוף מיוחד שמסור לעדה ולעדים אף כל שמסור לעדה ולעדים פרט לשיצאת אבן מתחת ידי עדים שהוא פטור כלומר אם נאבד האבן ואינן יכולין להביאה לפני ב"ד ולאמדה אע"פ שהעדים אומרים שהיה בה כדי לחבלה פטור והכא שבת ורפוי כתיבא ש"מ יש אומד לנזקין ש"מ, ואע"ג דלא קי"ל כשמעון התימני דאמר בעינן אומדנא דב"ד אלא קי"ל כר' עקיבא דדריש פרט ליצתה אבן מתחת ידו ולא אמדו אותה עדים אבל אמדוה עדים חייב, מ"מ אומדנא דסהדי מיהא בעינן.
תניא הכהו על עינו וסימה על אזנו וחרשה עבד יוצא בהן לחרות כנגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין עבד יוצא בהן לחרות ותניא המבעית את חברו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים כיצד תקע באזנו וחרשו פטור אחזו ותקע באזנו וחרשו חייב וכל הני ה' דברים נזק וצער ורפוי ושבת ובשת אומדין אותו ונותנין לו מיד היה מתנונה והולך אין נותנין לו אלא כמה שאמדוהו, אמדוהו והבריא נותנין לו כל מה שאמדוהו מסייע ליה לרבא דאמר רבא האי מאן דאמדוה לכולי יומא ולפלגיה דיומא קא עביד עבידתא יהיב ליה דכוליה יומא משמיא הוא דרחימו עליה. רקק בו והגיע בו הרוק אמר רב פפא לא שאנו אלא בו אבל בבגדו לא, אמרי במערבא [משמיה] דר' יוסי ב"ר חנינא זאת אומרת ביישו בדברים פטור מכלם. גרסינן בירושלמי חד אמר בשם ר"ל המבייש את הזקן נותן לו בשתו שלם פי' ואפילו בדברים חד ברנש אפקר ליה לר' יהודה ב"ר חנינא אתי עובדא קומי ר"ל וקנסיה ליטרא דדהבא.
פיס' הכל לפי כבודו איבעיא להו ת"ק לקולא קאמר או דלמא לחומרא קאמר לקולא קאמר דאיכא עניא דלא שקיל כולי האי או דלמא לחומרא קאמר דאיכא עשיר דבעי למיתב ליה טפי ת"ש מדקאמר ר' עקיבא אפילו עני שבישראל רואין אותו כאלו הן בני חורין שירדו מנכסיהן שהם בני אברהם יצחק ויעקב ש"מ דת"ק לקולא קאמר. פיס'. ומעשה באחד שפרע וכו'. ומי יהבינן זמן לחבלות והאמר ר' חנינא אין נותנין זמן לחבלות אמרי כי לא יהבינן זמן לחבלות דחסריה ממונא אבל לבשת דלא חסריה ממונא יהבינן.
<h2>דף צא:</h2>
הקוצץ נטיעותיו וכו' תני רבה בר בר חנא קמי דרב שורי הרגת נטיעותי קצצת אתה אמרת לי להרגו אתה אמרת לי לקצצן פטור א"ל א"כ לא שבקת חיי לכל בריה א"ל אסמיה א"ל תתרגם מתניתיך בשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה א"ל אי הכי מאי קא טעין אמר ליה אנא בעינא למעבדה להאי מצוה כדתניא ושפך וכסה מי ששפך הוא יכסה ומעשה באחד ששפך וקדם חברו וכסה וחייבו ר"ג ליתן לו עשרה זהובים, ובזמן הזה אע"פ שאין דנין דין זה בב"ד אי תפס לא מפקינן מיניה.
אמר רב דקלא דטעין קבא אסיר למקצייה מיתיבי כמה יהא בזית ולא יקצצנו רובע שאני זיתים דחשיבי א"ר חנינא לא שכיב שכחת בני אלא דקץ תאנתא בלא זמנה אמר רבינא ואם היה מעולה בדמים מותר פי' מעולה בדמים שהוא ראוי לקורות ומעולה יותר מלפירות. תניא נמי הכי רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אשר תדע זה עץ מאכל כי לא עץ מאכל זה אילן סרק וכי מאחר שסופו לרבות כל אילן מה ת"ל כי לא עץ מאכל להקדים סרק למאכל יכול אפילו מעולה בדמים ת"ל רק. שמואל אייתי ליה אריסי' תמרי כי אכיל טעים בהו טעמא דחמרא אמר ליה בי גופני קימא [אמר מכחשי בחמרא כולי האי למחר אייתי לי מקורייהו. רב חסדא חזא תאלי בי גופני] אמר ליה לאריסיה עקרינהו גופני קנו דקלי דקלי גופני לא קנו.
<h2>דף צב.</h2>
מתני' אע"פ שנתן לו דמי בשתו אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו רחמים שנאמר ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך ומנין שלא יהא המוחל אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים. ת"ר כל אלו שאמרו דמי בשתו אבל צערו אפילו הביא כל אילי נביות אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו שנאמר ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא. גרסינן פ' נגמר הדין ארשב"ל כל המגביה ידו על חברו אפילו לא הכהו נקרא רשע שנאמר ויאמר לרשע למה תכה רעך הכיתה לא נאמר אלא תכה אמר רב חנן כל המוסר דין על חברו הוא נענש תחלה שנאמר ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך וכתיב ויבא אברהם לספוד לשדה ולבכותה והני מילי דאית ליה דייאנא בארעא אמר רב יצחק אוי לו לצועק או לו לנצעק א"ר אבהו לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפים שאין לך נרדפים בעולם יותר מתורים ובני יונה והכשירן הכתוב לגבי מזבח. גרסינן בפרק שואל אדם מחברו אמר רב יעקב ברה דבת יעקב כל שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו למחיצתו של הקב"ה מנלן מהכא גם ענוש לצדיק לא טוב לא טוב אלא רע וכתיב לא יגורך רע.
<h2>דף צג.</h2>
מתני' האומר סמא את עיני קטע את ידי שבר את רגלי חייב על מנת לפטור חייב קרע כסותי שבר את כדי חייב על מנת לפטור פטור עשה כן לאיש פלוני על מנת לפטור חייב בין בגופו בין בממונו. א"ל רב יוסף בר חמא לרבא מאי שנא רישא ומ"ש סיפא ואסיקנא א"ר יוחנן יש לאו שהוא כהן ויש הן שהוא כלאו תניא נמי הכי הכוני פצעוני ע"מ לפטור יש הן שהוא כלאו ויש לאו שהוא כהן פי' ורישא מיירי בשאמר לו סמא את עיני א"ל ע"מ לפטור אמר הן בתמיהה והוי כלאו, ונקט בנזקי גופו, וסופא בשאמר לו הן בניחותא ופטור [והא דנקט פטור] בממונו וחייב בגופו [לאו דוקא] אלא דארחא דמילתא נקט. שבר את כדי קרע את כסותי חייב ורמינהי לשמור ולא לאבד לשמור ולא לקרוע לשמור ולא לחלק לעניים אמר אביי לא קשיא הא דאתא לידיה בתורת קריעה הא דאתי לידיה בתורת שמירה פי' אי א"ל טול כסותו וקרע אותה פטור וכ"ש אי אמר לו קרע כסותי שאני לבוש פטור אבל באה לידו בתורת שמירה ואמר לו אח"כ קרע אותה חייב אלא א"כ א"ל ע"מ לפטור. ההוא ארנקא דצדקה דאתאי לפום בדיתא אפקדיה רב יוסף גביה דההוא גברא פשע ביה אתו גנבי גנבוה חייביה רב יוסף א"ל אביי והתניא לשמור ולא לחלק לעניים אמר ליה עניי דפום בדיתא מיקץ קיץ להו ולשמור קרינא ביה.
<h2>דף צג:</h2>
הגוזל עצים ועשאן כלים צמר ועשאו בגדים משלם כשעת הגזלה גזל פרה מעוברת וילדה רחל טעונה וגזזה משלם דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל העומדת ליגזז גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה רחל ונטענה אצלו וגזזה משלם כשעת הגזלה זה הכלל כל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה גזל בהמה והזקינה עבדים והזקינו משלם כשעת הגזלה ר' מאיר אומר בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך. גמ'. עצים ועשאן כלים אין שפן לא צמר ועשאו בגדים אין לבנו לא ורמינהי גזל עצים ושפן צמר ולבנו וכו' משלם כשעת הגזלה אמר אביי תנא דידן קתני שנוי דרבנן עצים ועשאן כלים בעצים משופין ועשאן כלים דהדרי לברייתן צמר ועשאו בגדים בצמר טווי ועשאו בגדים דהדר לברייתו וכ"ש שנוי דאוריתא תנא ברא שנוי דאוריתא קתני שנוי דרבנן לא קתני.
רב אשי אמר תנא דידן נמי שנוי דאוריתא נמי קתני עצים ועשאן כלים בבוכאני דהיינו שפן צמר ועשאו בגדים בנמטי דהיינו שנוי דידהו, ומשמע דאפילו לרב אשי דמוקי מתני' בשנוי דאוריתא מודה הוא דאיכא שינוי דקני מדרבנן והיינו שנוי החוזר לברייתו כגון שגזל עצים משופין ועשה מהן כלים צמר טווי ועשאו בגדים, והיינו דקאמר רב אשי תנא דידן נמי שנוי דאוריתא קתני, ומדלא קאמר תנא דידן שנוי דלא הדר קתני ש"מ דס"ל דשנוי דלא הדר קני דבר תורה ושנוי דהדר לא קני מדאוריתא אבל מדרבנן קני, ולקמן א"ר יוחנן דבר תורה גזלה משתנית חוזרת בעיניה שנאמר והשיב את הגזלה מכל מקום ואוקי לה למתני' כגון שגזל עצים משופין ועשאן כלים דהוי שנוי דהדר לברייתו וקני מדרבנן. והא דאמר רב פפא לקמן חופיא ועבדינהו שישורא לא קני מ"ט דסתר ליה והוי חופיא, האי מאן דגזל עפרא ועבדיה ליבני לא קני, האי מאן דגזל נסכא ועבדינהו זוזי לא קני, פי' בתו' דלא פליגא אהא דאמרינן דשנוי דהדר קני מדרבנן, דשאני התם דלא הוי שנוי חשוב ומודה רב פפא דאי גזל נסכא ועבדיה כסא דקני הואיל ועבד כלי חשוב. וזה שלא כדברי הרב אלפס ז"ל דכתב מהא דרב פפא שמעינן דשנוי החוזר לברייתו לא הוי שנוי ולא קני וכן הלכתא, הלכך מתני' דקתני הגוזל עצים ועשאן כלים משלם כשעת הגזלה עצים ושפן נינהו כגון בוכאנא וכדאוקמה רב אשי דהוא בתרא, וכבר כתבנו דלרב אשי נמי שנוי החוזר אי הוי שנוי חשוב קני מדבריהם וכן עיקר.
הא דאמרן עצים ועשאן כלים ובכאני דוקא דשייפי כי האי דחשיב שנוי מעשה וכגון שעשה נסרי, (לקמן דחו) דשפוי דעלמא שאין שמו משתנה באותו שפוי לא קני וכדאמר לקמן גזל דיקולא וקטליה לא קני עבדיה גובי לא קני דגובי דדיקולא מיקרו.
אקשינן אהא דקתני צמר ולבנו משלם כשעת הגזלה ולבון מי הוי שנוי והתנן לא הספיק ליתן עד שצבעו פטור לבנו ולא צבעו חייב אמר אביי לא קשיא הא ר' שמעון הא רבנן דתניא גזזו טואו וארגו אין מצטרף לבנו ר' שמעון אומר אין מצטרף וחכמים אומרים מצטרף רבא אמר הא והא ר' שמעון ולא קשיא הא דנפצה נפוצי הא דסרקיה סרוקי רב חייא בר אבין אמר [הא] דחווריה חיורי הא דכבריה כברויי דהיינו לבנו על ידי גפרית קני דהוי כמי שצבעו וחוריה חוורויי אפילו ר' שמעון מודה דלא קני, ופלוגתא דר' שמעון ורבנן הא בדסרקיה סרוקי, נפציה נפוצי כ"ע מודו דלא קני דנפוצי וחוורי שוין, [חוורי] הוי קודם כברויי ונפוצי הוי קודם סרוקי ושניהם לא קנו לכ"ע.
ואקשינן לר' שמעון מדתניא (גזל) [גזז] ראשון ראשון וצבען ראשון ראשון וארגו אין מצטרף ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון צבע מצטרף והשתא לבון קני צבע אינו קונה ופרקה רבא בצבע החוזר לברייתו דיכול להעבירו על ידי צפון אבל בצבע דלא מצי מעבר ליה כגון שצבעו בקלא אילן לדברי הכל קנה. והשתא לרבנן צבע קונה ואפילו בצבע שיכול להעבירו על ידי צפון משום דשנוי חשוב הוא, ולבון אינו קונה דהיינו בדנפציה נפוצי משום דלא חשיב שנוי ואע"ג דלא הדר לברייתו. ואנן קי"ל הלכה כרבנן, הלכך עלה בידנו לבון אינו קונה בין דסרוקיה סרוקי בין דנפציה נפוצי בין דחווריה חווריי ואי כבריה כברויי קנה, וצבע קני ואפילו בשיכול להעבירו על ידי צפון.
<h2>דף צה.</h2>
ת"ר הגוזל את הרחל וגזזה וילדה משלם אותה ואת גיזותיה ואת וולדותיה דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר גזלה חוזרת בעיניה ר' שמעון אומר רואין אותה כאלו היא שומא אצלו בכסף, איבעיא להו טעמא דר"מ משום דקסבר שנוי אינו קונה או דלמא קסבר שנוי קונה והכא ר"מ קנסא הוא דקניס ת"ש ר"מ אומר נותן לו דמי צמרו דמי צמרו אין אבל שבח לא ש"מ קנסא הוא דקניס ר"מ ש"מ פי' וכי קניס בגזלן גמור אבל באומן ששנה מדעת בעלים דלא מכוין לגזול לא קניס, ור' יהודה ור' שמעון במאי פליגי אמר רב זביד בשבח שעל גבי גזלה קא מיפלגי ר' יהודה סבר דנגזל הוי ור' שמעון סבר דגזלן הוי פי' אם גזל פרה ונתעברה אצלו או נטענה ועדין לא ילדה ולא גזזה, לר' יהודה גזלה חוזרת בעיניה כלומר כמות שהיא, ולר' שמעון שמין אותה כאלו היא שומה אצלו בכסף משעת גזלה ולא קני נגזל בשבחא כלום. רב פפא אמר הכא למחצה ולשליש ולרביע פליגי ר' יהודה סבר גזלה חוזרת בעיניה כלומר דאינו משלם אלא פרה ריקנית כמות שהיתה בשעת גזלה ואפילו שבח שעל גבי גזלה הוי דגזלן ור' שמעון סבר רואין אותה כאלו היא שומה אצלו בכסף למחצה לשליש ולרביע ונוטל בשבח שעל גבה כמנהג באריס. ואקשינן לרב פפא מתני' דקתני גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה רחל ונטענה אצלו וגזזה משלם כשעת הגזלה ילדה אין לא ילדה לא מני לא ר' יהודה ולא ר' שמעון ופרקינן הוא הדין אע"ג דלא ילדה אידי דתנא רישא ילדה תנא סופא נמי ילדה, ותניא כותיה דרב פפא. והלכך בין שבח שעל גבי גזלה בין דליתיה על גבי גזלה דגזלן הוי וכסתם מתני' דאתיא כר' יהודה. ועלה בידנו הגוזל פרה ונתעברה אצלו משלם כשעת הגזלה והשבח של גזלן. ברם צריך למילף מה שהשביח בגיזה ובעובר בין שעת גזלה לשעת לידה וגיזה הוי דגזלן, או דלמא דנגזל הוי דהא אי הוה הדרא גזלה קודם עיבור וגיזה הכל היה דנגזל והלכך לא קנה גזלן מידי בשבחא אלא משעת לידה ואילך, דומיא להא דאמר רבא האי מאן דגזל חביתא דחמרא מעקרא שויא זוזא והשתא שויא ארבעה תברא או שתייה משלם ארבעה ומשמע דכלל גדול אמרו כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה ושבחא דאתי משעת גזלה עד שעת שנוי קני ליה גזלן דכיון דאשתניא חזינן כאלו קנה אותה משעת גזלה, וכן כתבו בתו'. והכי נמי משמע מדאמר ר' אלעא גזל עגל ונעשה שור נעשה שנוי בידו וקנאו כלומר ואינו משלם אלא כשעת הגזלה ואין אומרים שישלם כל מה שהשביח משעת גזלה עד שנעשה שור, והא דקתני במתני' משלם פרה העומדת לילד ורחל העומדת ליגזז מיירי בשגזל אותה סמוך לזמן לידה וזמן גיזה, ומיהו קשיא דלא הוה ליה למתני אלא משלם כשעת הגזלה, אלא י"ל דאתא לאשמועינן דמשלם כמו שקונה פרה מעוברת על דעת שתלד אצלו אי נמי רחל טעונה על דעת שתעמוד (על) [עד] שעת גיזה ויטול גיזותיה, ולא כמי שקונה פרה מעוברת לשחוט אותה לאלתר ובודאי יותר מתיקר בדמיה כשקונה אותה לדעת וולדות וגיזה מאילו היה קונה אותה לשחיטה. והגוזל פרה והשמינה אפשר דשבחא דגזלן תקנתא דתיקנו רבנן היא דלהוי שבחא דגזלן, ולא דמי לגוזל פרה מעוברת או רחל טעונה והשביח הולד והגזה ברשות גזלן ולא ילדה הפרה ולא גזז הרחל דמשמע דלא קני גזלן בההוא שבחא מידי לכ"ע, דשאני התם דההוא שבחא חזי למיתי כי הויא נמי פרה ברשות נגזל אבל שומנא דלמא לא הוה אתי אי הויא ברשות נגזל והלכך תקינו רבנן דלהוי דגזלן מפני תקנת השבים. ומיהו (אסור) אפשר לומר שלא תקנו חכמים שבח לגזלן אלא בשבח מחודש כגון גזל פרה ונתעברה ברשות הגזלן רחל גזוזה ונטענה וצ"ע.
<h2>דף צו.</h2>
אמר רבא גזל השביח ומכר השביח והוריש מה שהשביח מכר מה שהשביח הוריש בעי רבא השביח לוקח מהו בתר דבעיא הדר פשטה מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו בעי רבא השביח גוי מהו א"ל רב אחא מדפתי תקנתא לגוי ליקום ולעביד לא צריכא כגון דגוי גופיה זבנה מישראל ואשבחה גוי והדר גוי וזבנה לישראל מי אמרינן כיון דמעקרא ישראל ולבסוף ישראל עבדו להו רבנן תקנתא או דלמא כיון דיד גוי באמצע לא עבדו להו רבנן תקנתא תיקו. ומסתברא לי דהכא מיירי בשבחא דלא אישתניא ביה גזלה שנוי גמור כגון שגזל פרה ונתעברה אצלו רחל ונטענה אי נמי עצים משופין ועשה מהן כלים, בכי הא הוא דאיבעיא לן כיון דלא קני שבחא מדינא אלא מתקנתא דרבנן, אבל גזל פרה וילדה אצלו רחל ונטענה מדינא קני לשבחא בשנוי דלא הדר כדכתבינן לעיל דבכי האי חשיב שנוי גמור לכ"ע וכיון דמדינא קני מה לי השבחה ביד גוי או ביד ישראל. וכתב הראב"ד ז"ל בגזלת מטלטלי ולא בגזלת קרקע דההוא דנגזל הוי, דקרקע אינה נגזלת, ותמה על הרב אלפס ז"ל שהביא זאת המימרא על גזלת קרקע.
אמר רב פפא האי מאן דגזל דקלא מחבריה אע"ג דקטליה ושדייה בארעא לא קני מאי טעמא מעקרא דקלא מקרי והשתא דקלא מיקרי פי' דקציצה לא חשיבא שנוי, פסקיה ועבדיה גובי לא קני מ"ט השתא נמי גובי דדקלא מיקרו, גובי ועבדינהו כשורי קני כשורי רברבי ועבדינהו זוטי לא קני ואי עבדינהו קצוציאתא קני, פי' גובי חתיכות, קצוציאתא לוחות. אמר רב פפא האי מאן דגזל לוליבא ועבדיה הוצי קני מעיקרא לוליבא והשתא הוצי הוצי ועבדינהו חופיא קני מעקרא הוצי והשתא חופיא חופיא ועבדיה שישורא לא קני מ"ט דסתר ליה והוי חופיא דהדר פי' חופיא מכבדת והיו רגילין לחלוק הוצי שהן כפולות אחת לשנים ומ"ה חשיב ליה הוצי ועבדינהו חופיא שנוי דלא הדר. שישורא חבל.
בעי רב פפא נחלקה התיומת מהו ת"ש דא"ר מתיא א"ר לוי נטלה התיומת פסול מאי לאו ה"ה לנחלקה לא דלמא נטלה שאני דהא חסרה ליה איכא דאמרי א"ר מתיא א"ר יהושע בן לוי נחלקה התיומת נעשה כמי שניטלה ופסול. פי' כיון דמעקרא חזי למצוה והשתא לא חזי חשיב שנוי וקני ליה. נחלקה התיומת פירש רש"י ז"ל שני עלין העליונים ששם השדרה כלה נחלקו זה מזה ונסדקה השדרה עד העלין שלמטה מהן, והרב אלפסי ז"ל פי' בענין אחר בפרק לולב הגזול, וכתבו בתו' נראה דהא דאמרינן נקטם ראשו פסול היינו נקטמו מן העלין הרבה דאין לך נקטם יותר מנטלה התיומת ומשמע דוקא נטלה כלה אבל נקטמה כשר. והראב"ד ז"ל כתב נקטם ראשו לא מיפסיל אלא א"כ נקטם מן השדרה ממש דומיא דנקטם ראשו דקתני גבי הדס.
<h2>דף צו:</h2>
זה הכלל כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה כל לאיתויי מאי לאיתויי הא דר' אלעא דא"ר אלעא גנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור נעשה שנוי בידו וקנאו, ההוא גברא דגזל פדנא דתורי מחבריה אזל כרב בהו כרבא וזרע בהו זרעא לסוף אהדרינהו למריהו אתא לקמיה דרב נחמן אמר להו זילו שימו ליה שבחאי דאשבח אמר ליה רבא תורי אשבחו ארעא לא אשבחא א"ל פלגו שבחא קא אמינא א"ל סוף סוף גזלה היא והדרא בעינא דתנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה א"ל האי איניש גזלנא הוא ובעינא דאיקנסיה מהא שמעינן דקנסינן בכי האי גונא ואפילו בחוצה לארץ (דאמר) [דהא] רב נחמן בבבל הוה וקא קניס, ועוד דהא גרסינן בפרק נגמר הדין א"ר אלעזר שמעתי ב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה.
ת"ר הגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהן וכל המקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו ואמר רב נחמן דוקא בשאין גזלה קיימת אבל גזלה קיימת מקבלין מהן כדי שלא תנעול דלת בפני בעלי תשובה. כתבו בתוס' דלא תקן ר' אלא באותן בני אדם שעסקן ומחייתן בגזל וברבית שאין מחייבין אותן להחזיר כל מה שיש להם אבל מי שגזל באקראי מוציאין ממנו בב"ד ולא עוד אלא שלפעמים קונסין אותו אפילו במותר לו כי האי עובדא דרב נחמן.
פיס' גזל בהמה והזקינה אמר רב פפא לא הזקינה ממש אלא אפילו כחשה והא אנן הזקינה תנן הא קמ"ל כחשה דומיא דהזקינה דלא הדרא בריא. ר"מ אומר בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך אמר רב הלכה כר"מ ושביק רבנן ועביד כר"מ בריתא איפכא תניא ותניא נמי הכי המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר ברשותי ילדה (וזה אומר ברשותי ילדה) והלה שותק זכה זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו זה אומר ברשותי וזה אומר ברשותי ישבע המוכר שברשותו ילדה שכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין דברי ר"מ וחכמים אומרים אין נשבעין לא על העבדים ולא על הקרקעות אלמא חכמים סבירא להו דעבדים הוקשו לקרקעות וכן הלכה, והכי נמי משמע מדאיבעיא לן לעיל כי אמר ר"מ מחזיר את גיזותיה את ולדותיה אי מדינא קאמר הכי ומשום דקסבר שנוי אינו קונה או משום קנסא ואמרינן עלה איכא דאמרי הא לא תבעי מדאפיך רב ותני חכמים אומרים בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך מכלל דר' מאיר קנסא הוא דקניס אלמא הא דרב הלכתא היא, והא דאמר רב נחמן בפרק יש נוחלין הלכתא אין גובין מן העבדים כבר פריקנא לה לעיל בפ"ק דלכל מילי דרבנן דינן כמטלטלין ולכל מילי דאוריתא דינן כקרקע, ותמה בדברי הרב ז"ל שפסק דעבדא כמטלטלי דמי.
<h2>דף צז.</h2>
אמר רב דניאל בר רב קטינא אמר רב התוקף בעבדו של חברו ועשה בו מלאכה פטור ואי אמרת עבדא כמקרקעי דמי קרקע אינה נגזלת לא צריכא דעבד ביה שלא בשעת מלאכה כי הא דשלח ליה ר' אבא בר זבדא למרי בר מר זיל בעי מיניה מרב הונא הדר בחצר חברו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או אין צריך ושלח ליה דאין צריך הכי השתא בשלמא התם אי למאן דאמר ביתא אמותביה יתיב ניחא ליה אי למ"ד ושאיה יוכת שער ניחא ליה דליתיב ביתיה אלא הכא מי ניחא ליה דליכחוש עבדיה אין הכא נמי ניחא ליה דלא ליסתרי עבדיה. רב יוסף בר חמא הוה תקיף עבדא דאינשי דמסיק בהו זוזי ועביד בהו מלאכה א"ל רבא בריה מאי טעמא עבד מר הכי א"ל אנא כי הא סבירא לי דאמר רב [דניאל בר רב] קטינא אמר רב התוקף בעבדו של חברו ועשה בו מלאכה פטור (א"ל) אלמא ניחא ליה לאיניש דלא ליסתור עבדיה הכי השתא התם דלא מסיק בהו זוזי מר כיון דמסיק בהו זוזי מיחזי כרבית דאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אע"פ שאמרו הדר בחצר חברו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר הלווהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר א"ל הדרי בי, ודינין אלו של מלוה לחברו לא ידור בחצרו יתבארו בפרק איזהו נשך בע"ה.
התוקף בספינתו של חברו ועשה בה מלאכה אמר רב רצה שכרה נוטל רצה פחתה נוטל ושמואל אמר אין לו אלא פחתה ולא פליגי הא בספינה דקיימא לאגרא הא בספינה דלא קיימא לאגרא. פי' דקיימא לאגרא סתמא דמלתא על דעת שיתן שכרה עשה בהן מלאכה ובדלא קימא לאגרא על דעת גזלה והלכך אין לו אלא פחתה משום דקי"ל כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה ואיבעית אימא אידי ואידי דקיימא לאגרא הא דנחית לה אדעתא דאגרא הא דנחית לה אדעתא דגזלנותא. עלה בידנו התוקף עבדו של חברו בשעת מלאכה משלם שכירותו משלם דעבדא כמקרקעי דמי וקרקע אינה נגזלת ושלא בשעת מלאכה פטור, והוא דתקף ליה שלא מדעת בעליו אבל אם מיחו בו בעלים נותן שכירותו משלם. ובגוזל מטלטלין ועשה בהן מלאכה אינו משלם אלא הכלי ומה שהפחית ממנו שכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה.
מתני' גזל מטבע ונסדק פירות והרקיבו יין והחמיץ משלם כשעת הגזלה מטבע ונפסל תרומה ונטמאת חמץ ועבר עליו הפסח בהמה ונעבדה בה עברה או שנפסלה מעל גבי המזבח או שהיתה יוצאת ליסקל אומר לו הרי שלך לפניך. גזל מטבע ונסדק אמר רב [הונא נסדק] נסדק ממש נפסל פסלתו מלכות ורב יהודה אמר אפילו פסלתו מלכות נמי היינו נסדק אלא איזהו נפסל כל שפסלתו מדינה זו ויוצא במדינה אחרת, ופסלתו מלכות לא דמי לחמץ שעבר עליו הפסח דהתם אין הזקו ניכר הכא הזקו ניכר שכל רואיו יכירוהו שהוא מטבע פסול. ומשמע דלרב הונא אפילו נפסל לגמרי שאינו יוצא בשום מקום אומר לו הרי שלך לפניך דומיא דחמץ ועבר עליו הפסח, ומשמע דקי"ל כותיה מדאמר רבה לקמן השף מטבע של חברו פטור מ"ט דאמר ליה לא חסרתיך ולא מידי, ואע"ג דבההוא אפשר דלא קי"ל כרבה דאיהו אזיל לטעמיה דלא דאין דגרמי ולדידן מיחייב כיון דעבד מעשה דומיא דשורף שטרותיו של חברו, מ"מ למדנו מדבריו דהזק שאינו ניכר הוא וממילא קי"ל כרב הונא דפטר בגזל מטבע ונפסל דהוי כגוזל חמץ ועבר עליו הפסח.
ופי' המלוה את חברו על המטבע כתב רש"י ז"ל שהלוהו שום פרקמטיא וקצץ לו מעות בהא הוא דפליגי לרב נותן לו מטבע היוצא כיון שקצץ לתת לו מטבע ולשמואל כיון שיוצא במקום אחר אכתי הוי מטבע ואינו מחוייב לתת ממטבע היוצא, ואם מלוה את חברו סתם כתב דלכ"ע נותן לו ממטבע שהלוהו והיינו דקאמר המלוה על המטבע ולא קאמר המלוה את חברו סתם, ובתוס' כתבו דמוכר פרקמטיא וקצץ לו מעות דינו כמלוה את חברו סתם שהרי זקפן עליו במלוה אלא א"כ התנה עמו בפירוש שיתן לו מטבע. והשתא דאתית להכי פירושא דשמעתא הכין הוא שהלוה את חברו מעות או שמכר לו פרקמטיא וזקפן עליו במלוה והתנה עמו בפירוש לתת לו מטבע, ולהאי פי' אתי לישנא שפיר טפי. ובמלוה סתם לא יפרענו ממטבע היוצא באותה שעה. [וא"ת] ומאי שנא מהגוזל את חברו מטבע ונפסל דאי ליתיה למטבע בעין משלם לו מטבע היוצא והכא נמי כיון דליתיה להך מטבע דאוזפיה בעין אמאי לא משלם ליה מטבע היוצא. ותרצו בתו' דלא דמיא מלוה לגוזל (דאיש) [דשאני] גבי גזל דאלו שויא מעקרא ארבעה והשתא לא שויא אלא זוזא משלם ארבעה כשעת הגזלה מה שאין [כן] במלוה דאלו הלוהו כור חטים ומעקרא הוו שוו ארבעה והוזלו אינו נותן לו אלא חטים ואם הוקרו אינו נותן לו אלא דמיהן וכדתניא בפרק איזהו נשך ומטבע שנפסל הרי הוא כהוזל, ונראה לי דבמלוה סתם נמי אם נפסל המטבע לגמרי ואינו יוצא בשום מקום נותן לו ממטבע היוצא בשעת פרעון וכי אמרינן דמטבע שנפסל כהוזל דמי דוקא במטבע שנפסל במלכות זו ועדין יוצא במלכות אחרת. והשתא אליבא דשמואל אין חלוק בין שאמר מטבע בפירוש בין מלוה סתם ובהא פליגי רב סבר היכא דאמר ליה על מנת שתתן מטבע נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה ואינו יכול לומר לו לך והוציא אותן במישן ושמואל סבר בהא נמי יכול לומר לו לך והוציאן במישן. ומדברי התו' נראה דאפילו במטבע שנפסל לגמרי הרי הוא כהוזל ובמלוה סתם פורע לו ממטבע שנפסל.
<h2>דף צז:</h2>
אתמר המלוה את חברו על המטבע ונפסל המטבע [וכו'] אמר רב נחמן מסתברא מלתיה דשמואל דאית ליה ארחא למישן אבל לית ליה ארחא למישן לא. איתיביה רבא לרב נחמן אין מחללין על מעות שאין יוצאין כיצד היו לו מעות כוזביות ירושלמיות ושל מלכים הראשונים אין מחללין הא דאחרונים דומיא דראשונים מחללין. פי' אחרונים דומיא דראשונים כגון שהיה המטבע עובר בשתי מלכיות ופסלתו מלכות זו ועדיין עובר במלכות אחרת, הכא במאי עסיקינן בשאין מלכיות מקפידות זו על זו, פי' מקפידות שיעבור מטבע של מלכות זו בזו היכי ממטי להו דממטי להו על ידי הדחק פי' אין מקפידות כ"כ שיחפשו אחר בני אדם. ת"ש אין מחללין על מעות של כאן והן בבבל של בבל והן כאן של בבל והן בבבל מחללין הכא במאי עסיקינן בשמלכיות מקפידות זו על זו פי' והן מחפשין אחר בני אדם ויש סכנה למוציאן ובכי הא לכ"ע אין מחללין דלא חשיב מטבע. של בבל והן בבבל מחללין ואי מלכיות מקפידות זו על זו היאך מחללין דהא לא מצי ממטי להו דזבין בהו בהמה ומסיק להו, וקי"ל הלכה כשמואל וכפירושיה דרב נחמן דאמר דוקא שיש לו דרך לאותו מקום שהמטבע יוצא שם, ואפילו בשמלכיות מקפידות זו על זו כל היכא דמצי ממטי להו על ידי הדחק אבל אם מקפידות שמחפשין אחר בני אדם אפילו אית ליה אורחא להך דוכתא דנפקי התם אין יכול לפרוע מאותו מטבע אלא ממטבע היוצא.
בעא מיניה רבא מרב חסדא המלוה את חברו על המטבע והוסיפו עליו מהו אמר לו נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה והא קא זילי פירי אמר רב אשי חזינן אי מחמת טיבעא זיל מנכי ליה אי מחמת תרעא זיל לא מנכי ליה פי' אם רואין ששוה שנה זו לשנה שעברה בפירות ואעפ"כ לא הוזלו הפירות מחמת תוספת המטבע לא מנכה ליה ואם הוזלו מנכה ליה. והא קא שבח לענין נסכא אלא כי הא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע (שער) [שיערו] בזוזי דאגרדמיס טיעא עד עשרה תמניא פי' כגון דהוה ליה גבי חבריה מאה זוזי כל זוזא מיניהו איכא תמניא פירטי חזינן אי לא קא זילי פירי מחמת ההוא תוספת אלא תרעא כדקאי קאי יהיב השתא מאה זוזי מהאיך טבעא קמא ולא מנכה ליה כלום, ואע"ג דקא שבח לענין נסכא חומשא מלבר דאינון תרתין פריטי בכל זוזא כיון דליכא גביה שבחא לענין פירי לא איכפת לן בההיא תוספת חומשא דאיכא בנסכא, והיינו דאמר רב חסדא נותן לו מטבע היוצא באותה שעה, ואי זיל פירי מחמת אותו תוספת אפילו לא הוסיפו עליו אלא כל שהוא מנכה ליה מהאי טבעא כותיה, ואי אוסיפו עליה טפי מחומשא אע"ג דלא זילי פירי לא יהיב מהאי טיבעא דנפיק אלא כשיעור דאית ליה מטיבעא קמא, וכ"ש אי קא זילי פירי דמנכי ליה כל ההוא טופיאנא דאוסיפו עליה עד גמירא כדאמרינן אם בא לנכות מנכה את כלו, וה"ה למלוה את חברו על המטבע ופחתו המטבע, וה"ה למקום שנושאין ונותנין במטבע של כסף ופחתו מן הכסף שבהן או שהוסיפו עליו הכל ענין אחד הוא. מדברי הרב אלפסי ז"ל. ובמלכיות הללו מחקי המלוכה הוא כשמשנין המטבע שעושין סך ידוע לכל מי שחייב לחברו ממון כמה יתן מן המטבע החדש, ובכל כי הא אמרינן דינא דמלכותא דינא.
<h2>דף צח.</h2>
אמר רבה הזורק מטבע של חברו לים הגדול פטור מ"ט דאמר ליה הא מנח קמך זיל שקליה ולא אמרן אלא במים צלולין אבל עכורין לא ובמים צלולין נמי לא אמרן אלא דאדייה אדויי אבל שקליה בידיה ושדייה מגזל גזליה והשבה מעליא בעי פי' דאדייה אדייה שהפילו לים על ידי גלגול אבל שקליה בידיה ושדייה בידיה מיחייב משום דקנייה בהגבהה, ומיהא שמעינן דהגבהה דרך ירידה לא קנייא, וגבי עני המנקף בראש הזית נמי אמרינן דלא חשיבא הגבהה. והא דמשמע בפרק שנים אוחזין בטלית דטלית שהיתה מונחת חצייה על גבי קרקע וחצייה על גבי עמוד ובא אחד והגביהה חצייה מעל גבי קרקע ונתקה והביאה אצלו קנה כולה ואעפ"י שלא הגביה ראשה שעל גבי עמוד אלא דרך ירידה שאני התם דתפיס בה אבל היכא דלא תפיס לא קנה בירידתו לארץ. ומיהו אם גבה ג' טפחים מכחו קנה אע"ג דלא תפיס בההוא מידי דאתי למקני. והכי משמע בפרק שלוח הקן דכי טריף בקן ומגבהי יונים חשיבא הגבהה לקנות אע"ג דלא תפיס להו בידיה. ועלה בידינו דהיכא דתפיס לההוא מידי דאתי למקני ומחית ליה לארעא כל היכא דאחית ליה מגובה ג' טפחים קנה, והיכא דלא תפיס ביה אלא שגלגלו ונפל לארץ לא קנה, ואי אגבהיה דרך עליה ג' טפחים קנה אע"ג דלא תפיס ביה.
ולעיקר דינא דאמר רבה הזורק מטבע של חברו פטור בדאדייה אדויי לא קי"ל כותיה, דאיהו אזיל לטעמיה דלא דאין דינא דגרמי, ובהא נמי דאמר השף מטבע של חברו פטור היכא דמחייה בקורנסא ולא חסריה, וכן בהא דאמר רבה הצורם אוזן פרתו של חברו פטור, ובהא דאמר השורף שטרותיו של חברו (לו) פטור, לא קי"ל כותיה אלא כי הא דאמר אמימר למאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה שטרא מעליא הוה עובדא וכפייה רפרם לרב אשי לאגבויי ביה ככשורא לצלמא.
ובהא דשורף שטרותיו של חברו אתקיף רמי בר חמא אי דאיכא עדים ליכתבו ליה שטרא אחרינא פי' יעידו בפני ב"ד שראו השטר מקויים מחזיק כך וכך ויכתבו לו ב"ד שטר אחר כמו שכותבים למי שנמחק שטר חובו כדאיתא בפרק גט פשוט ואי דליכא עדים מנא ידעי אמר רבה תהא במאמינו. פירות והרקיבו משלם כשעת הגזלה והתניא פירות והרקיבו אומר לו הרי שלך לפניך אמר רב פפא לא קשיא כאן שהרקיבו כלן כאן שהרקיבו מקצתן.
<h2>דף צח:</h2>
מתני' נתן לאומנים לתקן וקלקלו חייבין לשלם נתן לחרש שידה תיבה ומגדל לתקן וקלקל חייב לשלם הבנאי שקבל הכותל לסתרו ושבר את האבנים או שהזיק חייב לשלם היה סותר מצד זה ונפל מצד אחר פטור ואם מחמת המכה חייב אמר רב אסי לא שנו אלא שנתן לחרש שידה תיבה ומגדל [לנעץ בהן מסמר ונעץ בהן מסמר ושיברן אבל נתן לחרש עצים לעשות שידה ומגדל] ועשה מהן שידה תיבה ומגדל ושברן פטור מ"ט אומן קונה בשבח כלי, ופסקו התו' הלכה כרב אסי, והרב אלפס ז"ל כתב דליתה דרב אסי אלא קי"ל כרבא דאסיק לקמן אין אומן קונה בשבח כלי. ובפרק (השוכר את האומנין) [המקבל] אסיקנא דלרב ששת קבלן (אינו) עובר בבל תלין דאומן [אינו] קונה בשבח כלי ואע"ג דבשמעתין אוקימנא לה בשליחא דאגרתא דחייה בעלמא היא, והלכך מתני' אפילו בנותן לחרש עצים לעשות מהן שידה תיבה ומגדל ועשה מהן שידה וקלקלתן חייב לשלם דמי שידה תיבה ומגדל ומנכה לו דמי שכירותו.
<h2>דף צט:</h2>
אמר ר' יוחנן טבח אומן שקלקל חייב לשלם והוא דעביד בשכר כי הא דא"ר זירא הרוצה שיתחייב לו טבח יקדים לו דינר ואומן דעביד בחנם פטור כי ההוא גברא דאתא לקמיה דר' יוחנן ואמר ליה אייתי לי ראיה דממחית לתרנגולי ופטירת. ומינה דאי ליתה אומן חייב ואפילו בחנם.
המראה דינר לשולחני ונמצא רע תני חדא אומן הרי זה פטור ותניא אידך בין אומן בין הדיוט חייב אמר רב פפא כי תניא ההיא אומן הרי זה פטור כגון דנכו ואיסור דלא צריכים למגמר, והא דלא שני הא בשכר הא בחנם משום דאומן דבעי למילף אפילו בחנם חייב דפושע הוא ואומן דלא צריך למילף אפילו בשכר פטור דאונס גמור הוא. וי"א דאומן דלא צריך למילף הוי דומיא דטבח אומן שקלקל בשכר חייב. וכן דעת מורי הרשב"א ז"ל. ההיא איתתא דאחויא דינרא לר' חייא אמר לה שפירא הוא לסוף אתאי אמרה ליה אחזיתיה ואמרו לי דסניא הוא ולא נפק לי א"ל לרב זיל חלפיה וכתוב אפנקסיך דין עסק ביש והא ר' חייא לא צריך למילף ר' חייא לפנים משורת הדין הוא דעבד כדתני רב יוסף והודעת להם זו בית חייהם את הדרך זו גמילות חסדים ילכו זה בקור חולים בה זו קבורה ואת המעשה זה הדין אשר יעשון זו לפנים משורת הדין.
<h2>דף ק.</h2>
ר' שמעון בן לקיש אחוי דינרא לר' שמעון בן אלעזר א"ל חזי דעלך קא סמיכנא א"ל אמאי דאי משתכח בישא בעינא לשלומי לך, ואע"ג דבעובדא דר' חייא לא אמרה ליה עלך סמיכנא ואפילו הכי [אם] הוא צריך למילף הוה מיחייב לשלומי לה מדינא, שאני התם דכיון דר' חייא לא צריך למילף היה (רגיל דבא התם) [כדנכו ואיסור] מוכחא מילתא דעליה קא סמכא וכמאן דאמרה ליה עלך קא סמיכנא דמי.
והא את הוא דאמרת מאן דאין דינא דגרמי ר' מאיר מאי לאו ר' מאיר ולית הלכתא כותיה לא ר' מאיר וסבירא לן כותיה. הי ר' מאיר דתנן מחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור נפרצה אומר לו גדור נתיאש ממנה ולא גדרה הרי זה קדש וחייב באחריותו, והא מתני' אפילו כר' יוסי דאמר בפרק לא יחפור על הניזק להרחיק עצמו אתיא, דהא אמר התם מודה ר' יוסי בגירי והא נמי גירי ניהו (ואפילו מגירי) דמשום ערבוב גפניו שמתערבבין עם התבואה הוא שנאסרה התבואה, וכן הלכה.
ולענין דבר הגורם לממון משמע דקי"ל כר' שמעון דאמר כממון דמי. תדע מדאמר לעיל על הא דאמר רבה השורף שטרותיו של חברו פטור אמר רב ששבא הא דרבה מחלקת ר' שמעון ורבנן היא לר' שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי חייב לרבנן דאמרי דבר הגורם לממון לאו כממון דמי פטור מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע אימור דשמעת ליה לר' שמעון בדבר שעקרו ממון כדרבא דאמר רבא גזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא ישראל אחר ושרפו [במועד] פטור שהכל מצווין עליו לבערו אחר הפסח מחלקת ר' שמעון ורבנן בדבר שאין עקרו ממון מי שמעת ליה. אלמא אפילו מאן דמחייב בדבר הגורם לממון בדינא דגרמי אפשר דלא מחייב, וכיון דקי"ל [כמאן דדאין דינא דגרמי קי"ל נמי] כמ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי. ואיכא למידק מדאמר בפרק מרובה גבי הא דתניא גנב שור הנסקל משלם תשלומי ד' וה' דברי ר"מ שור הנסקל איסורי הנאה הוא ולאו דמריה קא טבח אמר רבה הכא במאי עסיקינן כגון שמסרו לשומר והזיק בבית שומר והועד בבית שומר ונגמר דינו בבית שומר וגנבו גנב מבית שומר ור' מאיר סבר לה כר' יעקב וסבר לה כר' שמעון סבר לה כר' יעקב דאמר אם משנגמר דינו החזירו שומר לבית בעליו מוחזר וסבר לה כר' שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי, ותמיהא מלתא כיון דר"מ דאין דינא דגרמי ומוכחא שמעתין דמאן דדאין דינא דגרמי בדבר שאין גופו ממון כ"ש דאית ליה דבר הגורם לממון כממון דמי א"כ למה להו למימר וסבר כר' שמעון לימא ר"מ לטעמיה דדאין דינא דגרמי, על כן יש מתרצין דכי היכי דאמרינן דמאן דאית ליה דבר הגורם לממון כממון דמי אפשר דלא דאין דינא דגרמי בדבר שאין עקרו ממון הכי נמי איכא למימר דמאן דדאין דינא דגרמי אפשר דלא דאין דבר הגורם לממון כממון דמי, דבדינא דגרמי לא מיחייב אלא בדבר שהוא שוה ממון אבל בדבר שהוא אסור בהנאה ואינו שוה ממון לא מיחייב, ולפי זה אע"ג דקי"ל כמאן דדאין דינא דגרמי לא קי"ל כר' שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי אלא כרבנן דפליגי עליה, וכן פסק הרב אלפסי ז"ל. ויש מתרצים דמשום הכי אמרינן בפרק מרובה וסבר לה כר' שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי פי' כגון שגזל ממנו חמץ בפסח ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו אחר הפסח והגונב קדשים שחייב באחריותם, דאי משום דינא דגרמי לא משלם תשלומי ד' וה' כיון שאינו שוה ממון דדינא דגרמי מדרבנן הוא דמיחייב ולא מדין תורה כדמשמע בסוף פרק הכונס צאן לדיר, ולתירוץ זה איכא לאוקומי פסקא דכתבינן דכיון דקי"ל כמאן דדאין דינא דגרמי קי"ל נמי כמאן דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי, ודברי הרב אלפסי ז"ל נראין עיקר דבכדי לא מפקינן דברי חכמים לבר מהלכתא.
ולכ"ע גרמא בנזקין פטור וכדאמרינן בפרק הכונס רב אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו ה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל לענין נזקין גרמא בנזקין הוא ופטור. ובפרק שור שנגח את הפרה אמר רבא הבאיש מריחו פטור מ"ט גרמא הוא וגרמא בנזקין פטור. וכן בהשיך בו נחש משסה ודאי פטור. ואמרינן בפרק לא יחפור גבי הא דתנן מרחיקין את הסולם משובך מתני' אפילו כר' יוסי דאמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוה אמרי מודה ר' יוסי בגירי והכא נמי זימנין דבהדי דאנח ליה לסולם קפצה והא גרמא הוא אמר רב טובי בר קיסנא אמר רב מתנא אמר רב זאת אומרת גרמא בנזקין אסור.
ועתה יש לעיין מהו הנקרא גרמא בנזקין ומהו הנקרא דינא דגרמי. גרמא בנזקין הוא כל שאינו עושה מעשה בגוף הדבר הניזוק אלא שהוא עושה הזמנה שיבא הנזק, כסלם ונמיה וכמלבה האש ורוח מסייעתו, וכן הפורץ גדר לפני בהמת חברו והכופף קמתו של חברו לפני הדלקה בדוכתא דלא מטיא לה דליקה אלא ברוח שאינה מצויה, והשוכר עדי שקר והנותן סם המות לפני בהמת חברו, וכן המבעית את חברו בקול או בכיוצא בזה ולא אחז בו בשעה שהוא נותן עליו קולו מיקרי גרמא בנזקין משום דאיהו דמבעית אנפשיה ואין זה אלא עושה גרמא להבעית. דינא דגרמי הוא שעושה מעשה בשעת הנזק כגון השורף שטרותיו של חברו, הצורם אוזן פרה של חברו שהוא פוסלה לגבי מזבח בההוא מעשה דקא עביד, ומסור ומראה דינר לשולחני בההוא דבורא דקאמר אתי הזקא וכמאן דאזיק בידים דמי, והמסכך על גבי תבואתו של חברו אע"ג דבשעתא דמסכך אכתי לא אסר עד שיוסיף באחד ומאתים מ"מ כיון דגפנים דידיה קא אסרי כמאן דעביד איהו מעשה בשעת הזק דמי ומהאי טעמא מיחייב במחיצת הכרם שנפרצה ולא גדרה אע"ג דלא עבד מעשה כלל.
וצ"ע מאי איכא בין שור שנפל לבור והבאיש מימיו דפטרינן ליה משום דגרמא בנזקין ממחיצת הכרם שנפרצה, דהכא והכא ממילא אתי הזיקא שהרי הגפנים אינן מזיקין גוף התבואה וממילא הוא דמתסרא, ואפשר דשאני כלאים דכל חד וחד הוי דהיתרא באנפי נפשיה וכיון דתערובתן אוסרתן ונעשו כחתיכה דאיסורא חזינן להו לגפנים כאלו מזקי לתבואה ממש דהא אינהו ניהו דעבדי ערבוביא, ומ"מ כיון דלא עבדי מעשה ממש בגוף התבואה לא מיחייב בעל הגפנים אלא למאן דדאין דינא דגרמי, ומשמע דאפילו מאן דאית ליה היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק אלא קנסא דרבנן הוא במחיצת הכרם שנפרצה מודה דהוי היזק, ואנן הכי קי"ל דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ואם מת לא קנסו בניו אחריו כדגרסינן בפרק השולח במסכת גיטין, ובהא קי"ל כר' מאיר דמחייב בעל הכרם מדינא דגרמי ואפילו בניו אחריו חייבין. ואיכא למידק מאי שנא הא ממטמא ומנסך, י"ל הכא בעוד שהגפנים על גבי תבואה ניכר הוא ההיזק אבל מטמא ומנסך אפילו בשעת ההיזק אינו ניכר דאפילו נגע השרץ בטהרות של חברו אין ההיזק ניכר בשעת נגיעה דהא מאן דחזי ליה סבר דלמא לא הוכשרו. ולפי זה אם טמא משקין של חברו היזק הניכר הוא, וזה דוחק ועדין צ"ע.
<h2>דף ק:</h2>
מתני' נתן צמר לצבע והקדיחתו יורה נותן לו דמי צמרו צבעו כעור אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו את ההוצאה ואם ההוצאה יתרה על השבח נותן לו הוצאה שיעור שבח לצבוע לו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום ר' מאיר אומר נותן לו דמי צמרו ור' יהודה אומר אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו את ההוצאה ואם ההוצאה יתרה על השבח נותן לו את השבח. מאי כעור אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה שצבעו כלבוס מאי כלבוס אמר רב פפא אמר שמואל כפרא דודי פי' שקנח בו את היורה ונעשה צבעו כעור. תנו רבנן הנותן עצים לחרש לעשות מהן ספסל ועשה מהן כסא ר' מאיר אומר נותן לו דמי עצים ר' יהודה אומר אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו את ההוצאה ואם ההוצאה יתרה על השבח נותן לו את השבח ומודה ר' מאיר בנותן עצים לחרש לעשות מהן כסא נאה ועשה מהן כסא כעור ספסל נאה ועשה מהן ספסל כעור אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו את ההוצאה ואם ההוצאה יתרה על השבח נותן לו את השבח, והלכתא כר' יהודה.
<h2>דף קא.</h2>
איבעיא להו יש שבח סמנין על גבי צמר או אין שבח סמנין על גבי צמר היכי דמי אי דגזל סמנין ודקינהו ותרינהו וצבע בהו תיפוק ליה דהא קננהו בשנוי לא צריכא כגון דגזל צמר וסמנין שרויין וצבעיה לההוא צמר בתוך סמנין וקא מהדר ליה לצמר ניהליה ואיקר ליה בדמי לא מיבעיא לן דהא קא שבח לענין דמי לא צריכא דזל צבעא מאי יש שבח סמנין על גבי הצמר והא קא מהדר ליה או דלמא אין שבח סמנין על גבי צמר ואמר ליה לית לך גבאי ולא מידי, ואתינן למפשטה מדתניא בגד שצבעו בקליפי ערלה [ידלק אלמא חזותא מילתא היא אמר רבא הנאה הנראה לעינים אסרה תורה דתניא ערלים] לא יאכל אין לי אלא איסור אכילה מנין שלא יצבע בו ולא יהנה ממנו ולא ידליק בו את הנר ת"ל וערלתם ערלתו את פריו ערלים לרבות את כלן, וכתב רב אלפסי ז"ל דהוי איבעייא ולא איפשיטא, ובתוס' כתבו דאע"ג דלרבה לא איפשיטא לרבא איפשיטא דהא איהו רמי בריתא דקתני בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק אלמא חזותא מילתא היא אהא דקתני רביעית דם שנבלעה בכסות רואין אם מתכבסת כסות ויוצא ממנה רביעית טמאה ואם לאו טהורה ופריק שאני דם תבוסה דרבנן ומדלא פריק שאני ערלה דהנאה הנראית לעינים אסרה תורה כדדחי רבה לעיל ש"מ דפשיטא ליה לרבא מההיא בריתא דחזותא מלתא היא, והילכך כותיה קי"ל.
<h2>דף קב:</h2>
ת"ר הנותן מעות לשלוחו ליקח בהן חטין ולקח בהן שעורין שעורין ולקח בהן חטין תאני חדא אם פחתו פחתו לו [ואם הותירו הותירו לו ותני חדא אם פחתו פחתו לו] ואם הותירו הותירו לאמצע א"ר יוחנן לא קשיא הא ר' מאיר הא ר' יהודה הא ר"מ דאמר שנוי קונה הא ר' יהודה דאמר שנוי אינו קונה. פי' לר"מ דאמר המשנה מדעת בעלים קנה את השבח הכא נמי נעשה גזלן על המעות וקנאן בשנוי והילכך אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו, ולר' יהודה דאמר כל המשנה ידו על התחתונה ואע"פ ששנה מדעת בעלים לא חשיב גזלן להיות קונה בשנוי הכא נמי לא קנה אלא אם פחתו פחתו לו משום דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ואם הותירו הותירו לאמצע אם נתן לו למחצית שכר, ומשום דארחא דאינשי בהכין נקט אם הותירו הותירו לאמצע וה"ה אם נתן לו מעות על דעת שיהיה כל הריוח לבעל המעות שהכל שלו. מחכו עלה במערבא לר' יוחנן אליבא דר' יהודה מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטיו לבעל המעות. מתקיף לה רב שמואל בר סטראי אי הכי חטים וחטים נמי נימא מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטיו לבעל המעות פי' אי אמרת בשלמא דלא בעינן שידע בעל חטים מי הוא בעל המעות אלא מן הסתם גמר ומקנה לכל מי שהמעות שלו ניחא, אלא אי אמרת דבעינן שידע בעל חטים מי הוא בעל המעות א"כ חטים בחטים [נמי] נימא מי הודיעו, ומשני ר' אבהו (אומר) חטים וחטים שאני דכיון דשליחותיה קא עביד יד בעל הבית הוא פי' דכל שהשליח אינו משנה שליחותו ידו כיד מי שהוא מתכוין לזכות בשבילו, תדע דתנן אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך עצמו אין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבע לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקח לשמן נימא מי הודיעו לצבע שיקנה צבע לאשה, פי' דמשמע לן דאפילו בכלים שלקח לשמן ועדין לא באו לידן אפילו הכי אין לו בהן כלום דמשלקחן לשמן זכתה בהן האשה, [אא"ב] דאין הולכין בהן אחר בעל המעות ניחא דהכא אע"ג דלא נתנה האשה מעות כיון שהבעל מתכוין לזכות לה זכתה וידו של בעל כידה דנעשה שלוחה, אלא אי אמרת דדעת המוכר להקנות למי שהמעות שלו ואפילו כשהשליח אינו משנה אפילו הכי הכל לבעל המעות א"כ הכא נמי אע"פ שהבעל מתכוין לזכות לאשה נימא דלא זכתה כיון דמעות לא הוו דידה, ואסיק ר' אבא דהתם היינו טעמא משום דכל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה כסות אשתו ובניו מעקרא פי' חכמים הקנו אותם להן משום שלום הבית ועשו שאינו זוכה כזוכה.
ולענין פסק הלכה קי"ל כר' יוחנן דאוקי בריתא דקתני הותירו לאמצע כר' יהודה, ואפילו אמר לו קנה חטים לאכילה והלך וקנה שעורים ואנן סהדי דבקפידא קאמר ליה ומשנה גמור הוא אפילו הכי הכל לבעל המעות ואם התנו לאמצע הותירו לאמצע. ושמעינן משמעתין דמאן דיהיב עסקא לחבריה לאיעסוקי ביה למחצית שכר בעיסקא דאיכא קפידא לבעל המעות אי משנה ליה בעיסקא אחרינא ואזל מתעסק ושינה לא אפסיד מריה דעסקא בהכי, ולא אמרינן כיון דשינה והוי כל האחריות על המתעסק והדרו להו כל המעות מלוה וכל מאי דשקיל מיניה הוי רביתא, אלא אמרינן כיון דמעקרא אתא עסקא לידיה בהיתרא אע"ג דשינה אכתי בשליחותיה קאי כדמעקרא ולאו מלוה הוא אלא שליח והאי דמיחייב באחריות טעמא אחרינא הוא. והקונה במעותיו ומתכוין לזכות לחברו לא קנה חברו ואפילו אמר בפני עדים לצורך חברי אני קונה במעות שלי אלא א"כ הודיע לבעל החטים.
ומיהו משמע דהיכא דיהיב זוזי לחבריה לקנות לו חטים לאכילה ושינה השליח וקנה שעורים ואמר בפני עדים לצורך עצמי אני קונה לכ"ע נעשה גזלן על מעות הללו דהוה ליה שולח יד בפקדון וקננהו בשינוי ואם הותירו הותירו לעצמו, דע"כ לא קאמר ר' יהודה דאם הותירו לבעל המעות אלא באומר לו לקנות חטים והלך וקנה שעורים דאע"ג דשני מדעת בעלים לא חשיב [ליה] ר' יהודה גזלן בהכי אבל בגזלן גמור מודי ליה ר' יהודה לר' מאיר. ואי קשיא לך על הדין סברא מהא דאמר רבא בפרק איזהו נשך הני בי תרי ותלתא דיהבי זוזי לחד למזבן להו מידי זבן לחד זבן לכלהו ולא אמרן אלא [דלא] צירי וחתימי איניש איניש לחודיה אבל צירי וחתימי איניש איניש לחודיה למאן דזבן זבן אלמא אע"ג דכשמשך זה המקח נתכוון לזכות לאחד מהם זכו כלם. לא קשיא דשאני התם שאינו שולח יד במעות לקנות בהם לעצמו וכיון שכן במה יצאו מרשות בעליהן וכיון שלא יצאו המעות [מרשות] בעלים אע"פ שהוא מתכוין לקנות לאחד לא כל כמיניה אלא הכל לבעל המעות כדפרישית. והא דתניא בתוספתא דמציעא פרק ד' הנותן מעות לחברו ליקח לו פירות למחצית שכר ובאחרונה אמר לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומת ואם יש עדים שלקח מוציאין ממנו בעל כרחו אלמא אפילו לוקח עצמו אי אפשר לו לעשות סחורה במעותיו של חברו, התם מיירי בשקנה סתם וכי אמרינן דקנה לעצמו בשאמר בפני עדים לעצמי אני קונה דנעשה עליהן גזלן.
ומיהו הרב אלפסי ז"ל נראה שהוא חולק על דין זה, שהוא ז"ל כתב בפרק המקבל היכא דשקיל איניש עסקא מחבריה לאיעסוקי ביה ואזל ליה לדוכתא אחריתי ובעא למפלגיה לההוא עסקא קמי בי דינא אדעתא למשקל איהו פלגא דבתורת מלוה ליעסק ביה לנפשיה כי היכי דלא ליתן רוחא למריה דעסקא שמעינן משמעתא דרבא דאמר להכי קרו ליה עסקא דאמר ליה לאיעסוקי ביה יהבא לך ולא למשתי ביה שכרא דלית ליה למפלג לממונא למשקל פלגא לאיעסוקיא ביה לנפשיה דלאו אדעתא דלעביד הכי יהביה נהליה, הלכך אי אתני הדין תנאה לפני כל ב"ד שבעולם לא מהני תנאיה כלום, ועוד אי אמרת מהני תנאיה בההוא פלגא דבתורת מלוה ואע"ג דלאו אדעתא דהכי יהביה נהליה מהני נמי באידך פלגא דבתורת פקדון ומשוי ליה לכוליה ממונא ניהליה (משקל) מלוה ושקיל לרוחא לחודיה ואע"ג דלא אדעתא דהכי יהביה ניהליה, ואם כן מאי אהני לן הא דעבוד רבנן עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון כיון דמלתא תליא ביה בלוה ואי בעי לאתנוייה עליה ולבטולי מצי בטיל, ע"כ. וראיה זו שאומר הרב ז"ל דאי אמרת מהני תנאה מאי אהני הא דעביד רבנן עסקא פלגא [מלוה] ופלגא פקדון, אין זה הכרח, דאהניא תקנתא דרבנן לבני אינשי דלא בעו למהוי גזלני, דכלהו אינשי בחזקת כשרות נינהו, וכיון שכן העקר נראה כמו שכתבנו כל דאתני בפירוש נעשה גזלן על אותן מעות שהופקדו אצלו ואם שנה בהן ופחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו. ואפשר שהרב אלפס ז"ל לא אמרה אלא בנותן מעות לחברו להתעסק בהן והוא אינו משנה ממה שאמרו הבעלים בכי [הא] לא מהניא תנאה דאמר לעצמי אני מתעסק, דבמאי קני להו למעות דלהוי רווחא דידיה, אבל היכא דאמרו לו בעלים להתעסק בהן ברבית והוא נתעסק בהן לסחורה בכי הא אפשר שהיה מודה הרב ז"ל דמהני תנאיה דנעשה גזלן על המעות וקננהו בשנוי למהוי רווחא דיליה, וזו היא סברא נכונה.
תנו רבנן הלוקח שדה בשם חברו אין כופין אותו למכור ואם אמר שעל מנת כן כופין אותו למכור מאי קאמר אמר רב ששת הכי קאמר הלוקח שדה בשם ריש גלותא [אין] כופין את ריש גלותא למכור פי' אין כופין ריש גלותא לכתוב לו שטר בשמו, הא מקנא קני נימא פליגא דבני מערבא דאמרי מי הודיעו לבעל חטים שיקנה לבעל המעות פי' בשלמא לר' יוחנן דאמר דאליבא דר' יהודה אע"פ שהשליח משנה קנה בעל המעות ניחא דהכא נמי אע"פ שהלוקח אומר בפירוש לריש גלותא קנה לוקח שהוא בעל המעות, אלא אי אמרת דבעינן שידע המוכר למי הן המעות הכא במאי קנה לוקח הרי המוכר לא נתכוון למכור אלא לריש גלותא, ואביי אוקי בריתא דה"ק הלוקח שדה בשם ריש גלותא אין כופין את המוכר למכור זימנא אחריתי, פשיטא מהו דתימא א"ל ידעת דאנא ארעא לדידי קא זבנינא וזוזי דידי נינהו ובכדי לא שדינא להו אלא אדעתא דכתבת לי שטרא אחרינא קמ"ל דא"ל זיל לגבי האיך ולכתביה לך, אי הכי אימא סופא אם אמר לו על מנת כן כופין אותו למכור פשיטא לא צריכא דאמר להו לעדים קמיה בעינא דתכתבו לי שטרא זימנא אחריתי מהו דתימא מצי א"ל זיל לגבי האיך ונכתבו לך ואי לא כתבי לך איתאי לגבאי דידי וכתיבנא לך אנא קמ"ל דא"ל להכי טרחי ואמרי להו קמך דאנא מינך הוא דבעינא. ועלה בידנו הלוקח שדה בשם חברו וידוע לנו שהמעות שלו ולא כתב שטרא בשם חברו אלא לפנוחי בעלמא קנה בעל המעות, ודוקא בידוע שלא נתכוון אלא לפנוחי בעלמא כגון שאמר כן בפני עדים אי נמי שהדבר מוכיח הא לאו הכי קנה חברו כי ההיא דאמר בקדושין האומר לאשה הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת לו מדין ערב, והיכא דידע מוכר דלנפשיה קא זבין אי הדר אמר ליה למוכר כתוב לי שטרא אחרינא על שמי אין כופין אותו, ואם אמר הלוקח בפני עדים במעמד המוכר בשעת המקח אדעתא דתכתבו לי שטרא אחרינא כופין את המוכר לכתוב לו אחר בשמו דכמאן דאתני בהדיה בפירוש דמי.
<h2>דף קג.</h2>
רב כהנא יהיב זוזי אכתנא לסוף איקור כיתנא וזבנוה אתא לקמיה דרב א"ל אי אמר כתנא דכהנא הוא שקול ואי לא לא תשקול ואסיקנא דאמנה בפירות הואי ורב לטעמיה דאמר עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים פי' אליבא דרב הפוסק על הפירות משיצא השער ואיקור פירי אסור ליפרע במעות דמי פירות שבשעת היוקר משום דמחזי כרבית אבל בפירות שרי כדתנן פוסקין על הפירות משיצא השער, ועובדא דרב כהנא הכי הוה דיהיב זוזי אכתנא משיצא השער ולא הוה להו כתנא בשעת מתן מעות ולאחר כן היה להם ומכרוהו בשעת היוקר, וא"ל דאי מכרוהו על שמו שרי דכמאן דיהבי ליה כתנא בעיניה דמי ולא מחזי כרבית ואי לא מכרוהו בשמו אסיר משום דמחזי כרבית, ולית הלכתא כותיה דרב אלא כר' ינאי דאמר מה לי הן מה לי דמיהן.
מתני' הגוזל את חברו שוה פרוטה ונשבע יוליכנו אחריו אפילו למדי ולא יתן לא לבנו ולא לשלוחו אבל נותן הוא לשליח ב"ד ואם מת יחזיר ליורשיו. תניא גזל אחד מחמשה ואינו יודע מאיזה מהן גזל וכל אחד ואחד אומר אותי גזל מניח גזלה ביניהם ומסתלק דברי ר' טרפון ר' עקיבא אומר לא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה עד שישלם גזלה לכל אחד ואחד ותנן מודה ר' טרפון באומר לשנים גזלתי אחד מכם מנה ואיני יודע מאיזה מכם שנותן לזה מנה ולזה מנה שהודה מפי עצמו פי' וכי פליגי בבאין להוציא ממנו בב"ד דר' טרפון סבר אין ב"ד מוציאין מידו אלא מנה ומניח (בידו) [ביניהם] ומסתלק ור' עקיבא סבר לא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה ואין לו תקנה עד שישלם גזלה לכל אחד ואחד, ומתני' כ"ע היא דכיון דידע ממאן גזל אינו חייב לילך אחריו למדי ואפילו בא לצאת ידי שמים אלא א"כ נשבע משום דכתיב לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו ומניח גזלה ברשות אחר עד שיבא נגזל ויטלנה או תשאר בעין ברשותו ויודיעו לב"ד שאם יבא נגזל יתן לו את שלו, ופלוגתא דר' טרפון ור' עקיבא בלא נשבע דכיון דלא ידע למי גזל לא יצא ידי שמים לכ"ע עד שישלם גזלה לכל אחד ואחד ואם אינו רוצה לצאת ידי שמים אין ב"ד מחייבין אותו אלא מנה שגזל אליבא דר' טרפון ולר' עקיבא חייב לשלם לכל אחד ואחד, וקי"ל הלכה כר' עקיבא מחברו.
והא דקתני במתני' אבל נותן לשליח ב"ד תקנתא דרבנן היא דתניא א"ר אלעזר ב"ר צדוק תקנה גדולה תקינו שאם היתה הוצאה יתרה על הקרן מביא קרן וחומש לב"ד ומביא אשמו ומתכפר לו. ומיהו מדינא פירעון ליד ב"ד לא הוי פירעון, והיינו דאצטריך הלל לתקן גבי בית בערי חומה שיהא חולש מעותיו ללשכה ומשבר את הדלת ונכנס ואם איתא דפירעון ביד ב"ד הוי פירעון למה לי תקנה זו הרי היה יכול להוליך מעותיו ליד ב"ד ולא היה ביתו נחלט, ועד כאן לא אתקין הלל אלא בבתי ערי חומה אבל בעלמא לא. וכתב מורי הרשב"א ז"ל שהנשבע לתת לחברו ממון לזמן קבוע והלך מקבל המעות לעיר אחרת באותו הזמן אין הנשבע מחוייב ללכת אחריו [למקום] שהוא שהרי לא על דעת כן נשבע והרי הוא כמו שפי' בשעת שבועה שיתנם לו באותו זמן אם ימצא בעיר, ולא דמי להא דתנן הגוזל את חברו ונשבע יוליכנו אחריו למדי דשאני הכא דכתיב לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו, ולב"ד נמי לא מיחייב ליתן דהא פרעון ביד ב"ד לא הוי פירעון אלא יזמינם ברשותו (שם) [שאם] יבא חברו באותו זמן יהיו מוכנים ליתן אותן לו. עלה בידנו הגוזל את חברו ולא נשבע אינו מחוייב ללכת אחר הנגזל אלא מניח את הגזלה ברשות נפקד או ברשותו לכשיבא הנגזל יחזירנה לו, ואם נשבע אין לו תקנה עד שיוציא גזלה מתחת ידו וילך אחריו, ומן התקנה ואילך יתננה ביד ב"ד, והגוזל אחד מחמשה בני אדם ואינו יודע למי חייב לשלם לכל אחד ואע"פ שלא נשבע. הנשבע לתת לחברו מנה לזמן קבוע ובאותו זמן לא נמצא בעיר אינו מחוייב ללכת אחריו וגם לא ליתן ביד ב"ד אלא יהיו מוכנים בידו שאם יבא הלה יתנם לו.
<h2>דף קד.</h2>
אתמר שליח שעשאו בעדים רב חסדא אמר הוי שליח רבה אמר לא הוי שליח ור' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו שליח שעשאו בעדים הוי שליח וא"ת משנתנו דקתני לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו התם בממציא לו שליח דאמר ליה הכי אית לי זוזי גבי פלניא ולא קא משדר להו נהלי אתחזי ליה דלמא איניש הוא דלא משכח לשדורי אי נמי בשכירו ולקיטו. וקי"ל הלכה כרב חסדא דקיימי ר' יוחנן ור' אלעזר כוותיה והוה ליה רבה יחיד אצל רבים ולית הלכתא כוותיה. ומיהו הני מילי היכא דבעי מאן דאיתיה לממונא בידיה למתביה נהליה דכיון דשליח שעשאו בעדים הוי שליח אי יהביה נהליה ונאנסו לא מיחייב באחריותו, אבל אי לא בעי ההוא דאיתיה לממונא בידיה למתבינהו ניהליה בהאי שליחות לא כייפינן ליה בדינא למתבינהו ניהליה דהא אמרי נהרדעי כל אורכתא דלא כתיב בה זיל דון והנפק לנפשך לאו אורכתא היא דאמר ליה לאו בעל דברים דידי את.
מתני' נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש מחל לו על הקרן ולא מחל לו על החומש מחל לו על זה ועל זה חוץ [מפחות] משוה פרוטה בקרן אינו צריך לילך אחריו למדי נתן לו את החומש ולא נתן לו את הקרן מחל לו על החומש ולא מחל לו על הקרן מחל לו על זה ועל זה חוץ משוה פרוטה בקרן הרי צריך לילך אחריו. אסיקנא בגמ' דחומש ממונא הוא וכי מאית גזלן משלמי ליה יורשין והוא שנשבע בחייו והודה ולא הספיק לשלם עד שמת אבל אם מת ולא הודה אע"פ שהודה הבן אינו משלם חומש, ובן שנשבע על גזל אביו אם הגזלה קיימת משלם חומש אשבועה דידיה ואם אין גזלה קיימת אע"פ שהניח אביו אחריות נכסים אינו משלם חומש משום דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי וכיון דלא גבי אלא מן הקרקע הוה ליה נשבע על הקרקע ואין משלמין חומש על כפירת שעבוד קרקעות.
<h2>דף קד:</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל אין משלחין מעות בדיוקני ואפילו עדים חתומים עליה ור' יוחנן אמר עדים חתומים עליה משלחין, וכתב הרב אלפס ז"ל דהלכתא כשמואל בהא וכן כתב ר"ח ז"ל, ואע"ג דבכל דוכתא קי"ל שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן הכא כיון דשקלי וטרי אליבא דשמואל מאי תקנתיה (אלא) [אלמא] הלכתא כותיה, ולפי זה הא דקאמרי אפילו עדים חתומין עליה לאו בעדים חתומין על השליחות פליגי אלא בשהם חתומים על הדיוקני בלבד, וכן פי' ר"ח ז"ל כגון שאמר להם זה הכתוב בכתב זה כתב ידי הוא ואינן יודעים מהכתב מה כתוב בו אלא כתבו הם למטה כי פלוני אמר לנו העידו עלי שזה הדיוקני שלי הוא ודיוקני זה הוא כגון חתם ידו ע"כ. וי"מ דיוקני אותו שיש בו סימן של בעל מעות צורת אילן או כיוצא בהן נקרא דיוקני. ואיכא למידק כיון דלא אמר שמואל בעדים מעידים על השליחות מאי קשיא להו ולשמואל מאי תקנתיה ואיצטריכו לפרושי כדר' אבא וכו'. הא אית ליה תקנתא שיעידו העדים על השליחות, ובר מן דין קשיא דהא אית ליה תקנתא בשכתב ליה שדרינהו נהלי בהדי פלוני והעדים מעידין על זה, ואפילו מ"ד שליח שעשאו בעדים לא הוי שליח בכי הא מודה וכדתנן בהשואל את הפרה א"ל השואל שלחה לי ביד עבדי ביד שלוחי ביד בנך ביד עבדך ביד שלוחך או שאמר לו המשאיל הריני משלחה לך ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי או ביד בנך ביד שלוחך ואמר לו השואל שלח ושלחה ומתה חייב וכן בשעה שמחזירה. ונראה כמו שפירש הרב בעל המאור ז"ל דהכא לאיפטורי מיורשים פליגי דלר' יוחנן כל שעדים חתומים עליה פטור אפילו מיורשים משום דלמיתה ליכא למיחש ולשמואל חייב אי שכיב אבוהון ברישא, וכן כתב הראב"ד ז"ל ולשמואל מאי תקנתיה למפטרינהו מיורשין. ונראה דדיוקני הוא יותר אלים משליח שעשאו בעדים דכיון שמסר בידו דיוקני שלו כמי שאמר בפירוש שדרינהו נהלי בהדי פלוני דמי, ואפילו בכי הא קאמר שמואל דמי שרוצה לשמור עצמו שמא יתבעוהו יורשין לא ישלח אפילו בדיוקני, ור' יוחנן אמר משלחין דאפילו מית משלח קודם שבאו מעות ליד שליח פטור דהא אנוס הוא דלא הוה ליה לאסוקי דעתיה דלמא מית ומ"ה אמר ולשמואל מאי תקנתיה שלא יתבעוהו יורשין אם [ירא] שמא ימות משלח קודם שבאו מעות ליד שליח, כי הא דר' אבא הוה מסיק ביה זוזי ברב יוסף בר חמא אמר ליה לרב ספרא בהדי דאתית איתינהו נהלי בהדך כי אזל להתם א"ל רבא בריה מי כתב לך התקבלתי א"ל א"כ זיל ליכתוב לך התקבלתי ותא וליתיב לך הדר אמר ליה ואע"ג דכתב לך התקבלתי נמי לא כלום הוא אלא זיל ניקנינהו נהלך אגב ארעא ותא את כתוב לן התקבלתי, כי הא דרב פפא הוו ליה תריסר אלפי זוזי בי חוזאי ואקנינהו לרב שמואל בר אחא אגב אסיפא דביתיה כי הדר ואתא נפק לאפיה עד תואך, והני זוזי דר' אבא וכן דרב פפא פקדון הוו דאי הוו מלוה לא מקנו באגב דהא (לי לי) אפילו מלוה בשטר קי"ל שאין נקנית אלא בכתיבה ומסירה אי נמי דאקני ליה שטרא באגב וכתב ליה מקנינא לך הוא וכל שעבודא דאית ביה. ואית דמפרשי דבהרשאה אקנינהו נהליה ואתיא האי סברא כי הך פי' דכתבינן בפרק מרובה דכתבינן הרשאה אמלוה על פה. וא"ת כיון [שירא] שמא מת ר' אבא כי כתב ליה הרשאה נמי (איפשיטא) [איבטילא] מכי מאית דהא קי"ל דשליחא שוייה, י"ל כי אמרינן שליחא שוייה היינו לענין שאינו יכול לעכב הממון לעצמו, אי נמי אם רצה המרשה לחזור ולבטל ההרשאה הרשות בידו, אבל כל שלא חזר בו אע"ג דמית ההרשאה קיימת דכיון דכתב ליה זיל והנפק לנפשך מלתא אלימתא היא וכי מאית איהו הוי שליחא דיורשין. והא דאקנינהו נהליה אגב אסיפא דביתיה לאו משום דבקניית אגב בעינן אגב קרקע מסויים ולא שעור ידוע אלא מעשה שהיה כך היה. וי"א דבעינן מקום מסויים ומביאין ראיה מעובדא דמייתינן בקדושין מעשה במדיני אחד שהיה בירושלים והיו [לו] מטלטלין הרבה ובקש ליתנם במתנה אמרו לו אין לך תקנה עד שתקנם אגב קרקע הלך ולקח בית סלע אחד שהיה בירושלם ואמר צפונה לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות דרומה לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות אלמא מקום מסויים בעינן, וזה אינו נכון דודאי הנותן מתנה או המוכר קרקע לחברו אינו צריך לסיים דנהי דיד בעל השטר על התחתונה מ"מ הפחות שבהן קנה וכדתנן במסכת מנחות בית בביתי אני מוכר לך מראהו עליה נפל מראהו נפול וכו'. ומינה דלגבי אגב לא בעינן מקום מסויים וההיא עובדא דקדושין דאמר לצפונו לפלוני דרומו לפלוני משום דבעי למיתן להו גופה של קרקע.
<h2>דף קה.</h2>
מחל לו על זה ועל זה חוץ [מפחות] משוה פרוטה בקרן אין צריך לילך אחריו אמר רב פפא לא שאנו אלא בשאין גזלה קיימת אבל גזלה קיימת צריך לילך אחריו חוששין שמא תיקר ובלישנא בתרא אמר דלשמא תיקר לא חיישינן. אמר רבא גזל ג' אגודות בג' פרוטות והוזלו ועמדו על ב' חייב להחזיר לו א' ותנא תונא גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך טעמא דאיתיה בעיניה הא ליתיה בעיניה משלם אלמא אע"ג דהשתא לאו ממונא הוא כיון דמעקרא ממונא הוא בעי לשלומי הכא נמי אע"ג דהשתא לית ביה שוה פרוטה כיון דמעקרא הוה ביה שוה פרוטה חייב להחזיר לו א', וכל שכן דאם גזל שוה פרוטה והוזלה דמיחייב להחזירה דהשתא היכא דקיים מצות השבה בשתי אגודות מיחייב כ"ש בשלא קיים מצות השבה כלל. בעי רבא גזל ב' אגודות בפרוטה והחזיר לו אחת מהו מי אמרינן השתא הא ליכא גזלה גביה או דלמא הא לא הדר גזלה ואסיקנא דמצות השבה אין כאן ומיחייב לאהדורי אחת אע"ג דלא שויא פרוטה. ודוקא בכי הא דלא אהדר שוה פרוטה אבל גזל שוה פרוטה ומחצה והחזיר שוה פרוטה הא עביד השבה מעליא וליכא שעור גזלה גביה. וכ"ש הגוזל פחות משוה פרוטה דלא מיחייב בהשבה. ומיהו לגזול לכתחלה אפילו פחות משוה פרוטה אסיר דאע"ג דממונא ליכא צערא איכא כדאיתא בפרק ד' מיתות, ודוקא בשיעור דקפדי ביה אינשי הוא דאסיר אפילו בפחות משוה פרוטה אבל ליטול קיסם מן החבילה או מן הגדר לחצות בו שניו דליכא איניש דקפיד בכי הא אפילו לכתחלה שרי דאפילו צערא ליכא, ומיהו ממדת חסידות אסור כדאיתא בירושלמי שאילו כל אחד ואחד עושה כן נמצאת החבילה כלה והגדר נהרס.
אמר רב ששת הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן וקנאו וחייב באונסין מתיב רמי בר חמא ושכנגדו חשוד על השבועה אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואם איתא מכפירה אפסיל ליה אמרי הכא במאי עסיקינן בדקימא באגם דלאו כפירה היא סבר משתמיטנא מיניה עד דמייתינא לה.
אמר רבא הרי אמרו גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך בעי רבא נשבע עליו מהו כיון דאלו מגניב בעי לשלומי ממונא מעליא קא כפר ליה או דלמא השתא לא כפר ליה ולא כלום, מלתא דקא מבעיא ליה לרבא פשיטא [ליה לרבה] דאמר רבה שורי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך שומר חנם אני עליו חייב שהרי פטר עצמו מגנבה ואבדה וכו'. ואמאי [הא] לא נגנב הא לא אבד, אלא אמרינן הואיל הכא נמי אמרינן הואיל, ודוקא היכא דקימא באגם בכי הא הוא דמיחייב הואיל ואי מגנבא פטר עצמו מגנבה ואבדה אבל א"ל הילך פטור דתניא וכחש בה פרט למודה בעיקר כיצד שורי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי וכו' ונשבע והודה יכול יהא חייב ת"ל וכחש בה פרט למודה במקצת ואוקמה רבה בדקאמר ליה הילך. ואין מכאן ראיה לדין מודה מקצת בפקדון וקאי פקדון באגם דאיכא מרבוואתא ז"ל דאמרי כיון דפקדון כל היכא דאיתיה ברשות מריה איתיה חשיב הילך, דהכא טעמא לחוד והתם טעמא לחוד, הכא הוי טעמא משום דכי קאי באגם אפשר דמגנבא או מתברא קודם שיביאה ואשתכח דפטר נפשיה בשבועה והילכך חשיב כופר בעקר ממון, ובמודה מקצת לא שייך האי טעמא כלל. ובפ"ק דבבא מציעא מוכח בהדיא הכי דאמרינן התם דלרמי בר חמא לא משכחת שבועת השומרין אלא בטוענו שלש פרות והלה אומר חדא לא היו דברים מעולם וחדא מתה בפשיעה ובעינא שלומי לך וחדא טעין בה נאנסה אלמא לא משכח הודאה במקצת אלא בטוען חדא מתה בפשיעה ובעינא שלומי לך.
<h2>דף קו.</h2>
אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ונשבע ואח"כ באו עדים פטור שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם כיון שלקחו בעליו שבועה שוב אין משלמין ממון. וליתה לדרב דאמרי' אמר ליה רמי בר חמא לרב נחמן מכדי דרב לא סבירא לך משכוני נפשך אדרב למה לך אמר ליה לפרושי לדרב בעלמא והא רב קרא קאמר קרא לכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין הוא דאתא דאמר קרא ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא נשבע. והלכתא כרב נחמן, וכתב רב אלפסי ז"ל דאפילו אתא חד סהדא דאית ליה גביה (מיניה) [מנה] ואשתבע שבועה דאוריתא ובתר הכי אתא חד סהדא אחרינא מצטרף בהדי קמא ומחייב לשלומי. ונשאל מורי הרשב"א ז"ל האי מאן דאשתבע להכחיש עד אחד ותו אשתבע להכחיש עד אחד במידי אחרינא אי מצטרפי תרוייהו ופסלי ליה או לא. והשיב כיון שהאמינתו תורה להכחיש העד שוב אין אותו העד נאמן לפסלו מחמת אותה שבועה שאם אתה אומר כן מי שנשבע לשני בני אדם יבאו ויעידו עליו שנשבע לשקר ולא הנחת בן לאברהם אבינו שיהא כשר לשבועה. ואפשר שאין דברי הרב אלפסי ז"ל חולקין בזה, דאע"ג דאמר הרב ז"ל שהעד שנשבע על פיו מצטרף עם עד אחר לחייבו ממון התם היינו טעמא משום דאכתי איתא לתביעה כיון שהעד השני מעיד עליה אבל היכא דאסהידו תרי סהדי אתרי מילי ונשבע להכחיש זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ונפטר מבעלים התובעין שוב אין יכולין לפסלו מחמת אותה השבועה.
<h2>דף קו:</h2>
קי"ל כר' יוחנן דאמר הטוען טענת גנב בפקדון חייב ואפילו עומדת על אבוסה וה"ה לבאו עדים והעידו ששלח בה יד קודם שבועה ולא אמרינן איגלאי מילתא דבשעת שבועה הוה מחייב באונסיה ושבועה לא כלום היא, ואין שבועה מחייבתו כפל בטוען טענת גנב אלא בנשבע בב"ד אבל חוץ לב"ד לא. ואפילו בב"ד אם קפץ ונשבע קודם שחייבוהו ב"ד לישבע לא מיחייב. ואית דמייתו ראיה מהכא דמי שמחוייב לחברו שבועה וקפץ ונשבע לאו שבועה היא והא דאמרינן בגיטין פרק השולח מודה רב בקופצת ה"ק מודה רב דלא מגבה כתובה לארמלתא דאי קפצה ונשבעה משבעינן לה השתא ומגבינן לה. וכן דעת ר"ח ז"ל. ומיהו יש לדחות דהכא דוקא אמרינן דקופץ ונשבע לא מיחייב כפל משום דכתיב ונקרב בעל הבית אל האלהים אלמא לא משלם כפילא אלא [היכא] דהשביעוהו ב"ד אבל בעלמא שבועה היא, ומיהו סברא היא דלא מפטר בשבועה דקפצה דהא כשמשביעין אותו על דעת ב"ד משביעין אותו משום קניא דרבא ואם קפץ ונשבע חיישינן להערמה, ומשמע דבזמן הזה טוען טענת גנב בפקדון לא משלם כפל ואפילו תפס מפקינן מיניה דהא שבועה בב"ד בעינן וליכא, דנשבע בב"ד דהשתא כחוץ לב"ד דמי.
א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיכפור במקצת ויודה במקצת מאי טעמא כי הוא זה כתיב ופליגא דר' חייא בר יוסף דא"ר חייא בר יוסף ערוב פרשיות כתוב כאן וכי כתיב כי הוא זה במלוה הוא דכתיב כדרבא דאמר רבא מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו הוא ובכולי בעי דלודי ליה וסבר דלמא תבע לי ורמא רחמנא [שבועה] עליה כי היכי דלודי ליה ובמלוה הוא דאינו מעיז אבל בפקדון מעיז ומעיז. ערוב פרשיות כתוב כאן פרש"י ז"ל פרשה נעקרה ממקומה וכי הוא זה בפרשת אם כסף תלוה היה לו ליכתב, וכן פי' והני מילי במלוה אבל בפקדון מעיז ומעיז הלכך כופר בכל חייב, וקשה לפירושו דבכמה דוכתי אמרינן דבפקדון בעי שיודה במקצת וכדתנן עשר גפנים טעונות מסרתי לך לא מסרת בידי אלא חמש, וכן מנורה גדולה וקטנה, וכן בזה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון ובמקומו אחרים הרבה, ומה שפירש בערוב פרשיות כתוב כאן ג"כ קשה שלא מצינו כיוצא בזה בשום מקום שנאמר מה שנכתב במקום [זה] לא היה לו ליכתב כאן אלא במקום אחר, אלא נראין דברי ר' יצחק ז"ל שפירש כי כתיב כי הוא זה בטענת מלוה הוא דכתיב כלומר בטענה דשייכא במלוה דהיינו לא היו דברים מעולם אבל בטענה דשייכא בפקדון דהיינו טענת אונסין לא בעינן מודה מקצת, ואע"ג דכתיב כי הוא זה גבי שבועת אונסין דשומרין, ערבוב פרשיות כתוב כאן שלא נכתב כי הוא זה בפרשת השומרין משום שבועה דאונסין אלא משום טוען טענת לא היו דברים מעולם דשייכא נמי בשומרין, ומאי שנא טענת מלוה כדרבא דאמר רבא מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע כיון דכופר בכל פטור דהא משיב אבדה הוא חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו כלומר בפני מי שיודע האמת כמוהו והאי בכוליה בעי למכפריה והאי דלא כפריה משום דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו הוא, והלכך ליכא מיגו ולא חשיב משיב אבדה דלא אמרינן מגו ממעיז לשאינו מעיז, וכי תימא מהאי טעמא לפטר משבועה דאי הוה מיחייב ליה טפי הוה מודה ליה האי בכוליה בעי לאודויי ואשתמוטי הוא דקא משתמיט אמר רחמנא רמי שבועה עלויה כי היכי דלודי ובמלוה הוא דאיכא למימר הכי אבל בטענת אונסין מעיז ומעיז והלכך אין לחלק בין מודה מקצת לשאינו מודה. וקי"ל כר' חייא בר יוסף וממילא אדחייא ליה הא דאמר רמי בר חמא ד' שומרים צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת.
<h2>דף קח.</h2>
תבעוהו בעלים לשומר ונשבע ושלם ואח"כ הוכר הגנב קרן לשומר כפל למי אביי אמר לבעל הפקדון רבא אמר למי שהפקדון אצלו וקי"ל הלכה כרבא. נגנבה באונס ואח"כ הוכר הגנב אמר אביי אם שומר חנם הוא רצה נשבע רצה עושה עמו דין אם שומר שכר הוא עושה עמו דין ואינו נשבע רבא אמר אחד זה ואחד זה עושה עמו דין ואינו נשבע ואם קדם ונשבע ואח"כ הוכר הגנב אם שומר חנם הוא רצה עומד בשבועתו רצה עושה עמו דין ואם שומר שכר הוא עושה עמו דין וכן הלכה, ופי' עושה עמו דין שכופין אותו לטרוח ולעמוד עמו בדין ואע"פ שנגנבה באונס כגון בלסטים מזויין ונשבע ונפטר, דמשום הכי יהבי ליה אגרא דלטרח בה כל מאי דיכיל למטרח, ובשומר חנם נמי אמר הכי (ד)כל היכא דלא נשבע, אבל היכא דנשבע כבר נפטר מן הבעלים ואין מחייבין אותו לטרוח ולעמוד עם גנב בדין. רבא זוטי בעי הכי נגנבה באונס והחזירה גנב לבית שומר ומתה בפשיעה מהו מי אמרינן כיון דנגנבה באונס כלתה שמירתו או דלמא כיון דהדר הדר תיקו. ומשמע דבכלל [בעיא ד]רבא זוטי היא הא דאמרי' שומר שכר עושה עמו דין ואינו נשבע, דאם איתא דפשיטא ליה דעושה עמו דין [ע"כ] נאמר לא כלתה שמירתו דאם כשהוא בבית גנב חייב לטרוח בה כ"ש אם החזירה לבית שומר. ואנן קי"ל כרבא ואביי דאמרי עושה עמו דין ואינו נשבע וממילא איפשיטא בעיא דרבא זוטי דכיון דהדר הדר.
<h2>דף קיא:</h2>
הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם פטורין מלשלם ואם היה דבר שיש לו אחריות נכסים חייבין לשלם. אמר רב חסדא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רוצה מזה גובה מ"ט כל כמה דלא איאוש בעלים ברשותא דמרייהו קיימי, וא"ת כי איאוש בעלים נמי ברשות דמרה קיימא דהא בהדיא משמע בשמעתין דלרב חסדא יאוש כדי לא קני, וכי תימא משום דאיכא יאוש ושנוי רשות הא ליתה דלא חשיב שנוי רשות אלא בשמכרה או נתנה במתנה אבל בא אחר ואכלה אין זה שנוי רשות, תדע דהא קתני לקמן הניח לפניהם גזלה קיימת חייבין ומוקי לה רב חסדא לאחר יאוש ומשום דירושה לא חשיבא שנוי רשות כנתינה ומתנה וכ"ש בשנטלה בגזל דלא חשיב שנוי רשות, וי"ל דטעמא משום דכתיב והשיב את הגזילה אשר גזל ודרשינן לקמן אם כעין שגזל יחזיר מכאן אמרו הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם ומסברא הוא דמוקי ליה רב חסדא לקרא דוקא לאחר יאוש ורמי בר חמא סבר לקמן דאפילו לפני יאוש אינו גובה אלא מן הראשון משום דקסבר אין לחלק בין אוכל לפני יאוש לאוכל לאחר יאוש, וכי תימא ואפילו לאחר יאוש מי לא מיחייב גזלן שני לשלם לגזלן ראשון וכיון שכן יגבו ממנו בעלים מדר' נתן, י"ל נפקא מינה כגון שמחל גזלן ראשון לשני דאי משום דר' נתן פטור ואי הוה מיחייב כאלו גזל מרשות בעלים חייב.
ואיכא למידק על הדין סברא מדגרסינן בכתובות פרק האשה שנפלו לה נכסים מי שהיה נושה באחיו מנה לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין ממנו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות וכר' נתן דאמר הנושה בחברו מנה וחברו בחברו מנה מוציאין מזה ונותנין לזה ואם איתא דיכול למחול א"כ כי היכי דאלו היה אחיו קיים היה יכול למחול לו השתא ליחול איהו לנפשיה, ואפילו למ"ד בפרקין דלעיל לא מחיל איניש לנפשיה היינו דוקא גוזל את אביו ומת דבעי לאפוקי גזלה מתחת ידו אבל בעלמא מצי מחיל לנפשיה, והכי נמי מוכח בכתובות בפרק הכותב בההיא אתתא דזבנה כתובתה בטובת הנאה ואיגרשה ושכיבא ואתו לקוחות וקא תבעי לה כתובה לברתא ואמר רב נחמן ליכא דליסיב ליה עצה דתזיל ותחול לאבוה, ופרשו רבוואתא ז"ל דמדקאמר אתו לקוחות ותבעי לברתא ש"מ דמית אביה ונפלו נכסי קמי ברתא וקאמר רב נחמן דיכולה היא למחול כתובת אמה לנכסי אביה ואע"פ שירשתן מציא למיחל לנפשה, ומ"מ אפילו תימא דליתיה להך פירושא קושטא דמלתא הכין היא דמצי איניש למיחל לנפשיה, ותרצו בתו' דשאני יבמה דמכי מאית בעלה אלמוה רבנן לשעבודא דכתובה כאלו גבאתן ואם מכר היבם או נתן לא עשה ולא כלום כדאיתא התם ומ"ה לא מצי מחיל לנפשיה חוב דהוה מיחייב לאחוה כיון דמשתעבד ליבמה מדר' נתן.
ואכתי איכא למידק מדגרסינן בפרק האשה שנתאלמנה שטר אמנה הוא אינו נאמן ואמרינן דקאמר מאן אלימא דקאמר מלוה תבא עליו ברכה ואסיקנא לעולם דקאמר מלוה וכגון שחייב לאחרים וכדר' נתן, ואם איתא דיכול למחול להמניה מיגו דאי בעי מחיל וכדאמר בפ"ק דמציעא גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל זאת אומרת איתא לדשמואל דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול כלומר ומש"ה מהימנא לומר שובר מעליא הוא ולא חיישינן דלמא זבינתה לכתובתה בטובת הנאה מיגו דאי בעיא לממחל, וי"ל דהתם לאו מיגו מעליא הוא דטפי ניחא ליה למימר שטר אמנה הוא מלממחל ליה דכי קאמר שטר אמנה הוא מצי הדר ותבע ליה בעל פה ואי הוה מחיל ליה הוה מפסיד לגמרי.
והראב"ד ז"ל כתב גבי ההיא דפרק האשה שנתאלמנה דהיכא דמשתעבד מדר' נתן אינו יכול למחול, והקשו עליו מדאמר לעיל בפרק החובל גבי הא דתנן קטן ועבד ואשה פגיעתן רעה אשה אמאי תזבון כתובתה בטובת הנאה ותיתיב ליה ופרקינן משום דשמואל דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ואם איתא היכי מציא לממחל ליה לבעל הא משעבד ליה לניזק מדר' נתן, ואי מהא לא קשיא דשאני כתובה דלא נתנה לגבות מחיים ולא א"ר נתן אלא בחוב שניתן לגבות דמוציאין מזה ונותנין לזה, ועוד דהתם כיון דזבינתה לכתובתה ופרעתיה לניזק אסתלק ליה שעבודא דניזק מעילויה דבעל, ואפילו זבינתה לכתובתה לניזק עצמו בדמי חבלו איסתלק ליה בעל משעבודא דניזק והדר ניזק כאלו זבנתה לכתובה בזוזי, וכי תימא מאי שנא ממוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ואע"ג דמשעבד ליה לוה ללוקח, י"ל שאני מכירת שטרות דרבנן כמו שכתב הרב אלפס ז"ל בכתובות ואתיא מחילה דאוריתא ומפקעא לה אבל שעבודא דר' נתן דהוי מדאוריתא אינו יכול למחול, וכי תימא א"כ הדרא קושיין לדוכתה גזל ונתייאשו הבעלים ליגבי מן השני ומאי נפקא מינה במאי דקסבר רב חסדא דגובה מן הראשון, י"ל דנפקא מינה בשהחזיר גזלן שני לראשון ולכ"ע אי לא הוה מיחייב גזלן שני לבעלים אלא משום דר' נתן כיון שהחזיר למי שגזל פטור. אי נמי נפקא מינה להיכא דאית ליה נכסי לגזלן ראשון דאי משום דר' נתן אינו יכול לגבות משני כל שיש נכסים לראשון וכמו שכתבתי למעלה בפרק שור שנגח ד' וה' בשם מורי הרשב"א ז"ל.
ומ"מ הדעת נוטה לדברי רבותינו בעלי התו' דכיון דאלו פרע ליה למלוה פקע שעבודיה דאידך הכי נמי כשמחל המלוה פקע שעבודיה, והכין משמע בפ"ק דקדושין, והא דאמר רב חסדא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלה רצה גובה מן הראשון רצה גובה מן השני כתב מורי הרשב"א ז"ל לאו דוקא אכלה אלא הוא הדין לגזל והאכיל, והביא ראיה מדאמרינן לקמן דאפליגו רב ור' יוחנן בגנב ומכר ואח"כ הוכר הגנב רב אמר הדין עם הראשון דהיינו הגנב ור' יוחנן אמר הדין עם השני כלומר אף עם השני ואמר רב יוסף לא פליגי כאן לפני יאוש כאן לאחר יאוש ותרוייהו אית להו דרב חסדא דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלה רצה מזה גובה רצה מזה גובה.
תנן הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהן פטורין מלשלם תיובתא דרב (נחמן) [חסדא] מתני' לאחר יאוש. והא דקתני הניח לפניהן אוקמה רבא בשאין גזלה קיימת אבל גזלה קיימת חייבין דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי דאע"ג דזכו בה יורשין מחמת ירושה אין זה שינוי רשות, והכי תני רב הושעיא הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם הניח לפניהן גזלה קיימת חייבין אין גזלה קיימת פטורין אם הניח להן אביהן אחריות נכסים חייבין לשלם ומיירי לאחר יאוש דאי לפני יאוש אפילו אין גזלה קיימת חייבין ואפילו לא הניח אחריות נכסים. וכן הלכה. ואי קשיא כיון דאוקימנא מתני' לאחר יאוש א"כ מאי איריא גוזל ומאכיל אפילו גזלה קיימת כיון שנתנה להם במתנה אין חייבין, תרצו בתו' דמיירי בבנים הסמוכין על שלחן אביהן והקמ"ל דוקא גוזל ומאכיל הוא דפטורין אבל נתן להם על דעת לאכל ועדין הגזלה קיימת חייבין דלא חשיב שנוי רשות כיון שעל דעת אכילה נתן להם והם סמוכין על שולחנו. תניא הניח להם אביהם מעות של רבית אין חייבין להחזיר פי' ואפילו הן בעין ואם הניח להם פרה וטלית וכל דבר המסויים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהם ואמרינן ארישא מ"ט דכתיב אל תקח מאתו נשך ותרבית לדידיה אזהר רחמנא לבריה לא אזהר רחמנא פי' אסופא דקרא סמיך דכתיב וחי אחיך עמך כלומר החייהו בחזרת הרבית שלקחת ולדידיה דעבד איסורא אזהר רחמנא לבריה לא אזהר דהא לאו גזלה היא אלא מתנה הוא דיהיב מדעתיה והלכך הבנים פטורין.
<h2>דף קיב.</h2>
תנו רבנן הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם הניח לפניהן גדולים חייבין קטנים פטורין אם אמרו גדולים אין אנו יודעין חשבונות שחשב אבינו פטורין. הא בריתא לדעת רב חסדא מיתוקמא לאחר יאוש והניח לפניהן מיירי בגזלה קיימת גדולים חייבין דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי וקטנים פטורין כסומכוס דאית ליה אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין וקטן כמאן דליתיה דמי. ואם אמרו אין אנו יודעין חשבונות שחשב אבינו עמך פטורין. משום דאמרי אין אנו יודעין פטורין אמר רב פפא ה"ק אם אמרו גדולים יודעים אנחנו חשבונות שחשב אבינו עמך ולא [פש] לך גביה ולא מידי פטורין. משמע ודאי בדליכא עדי גזלה וראה היא דאי בדאיכא עדים וראה אפילו אמרו יודעים אנו אינן פטורין, דאביהן בכי הא לא הוה מהימן, ואי קשיא א"כ מאי קשיא להו משום דאמרי אין אנו יודעין פטורין אין הכי נמי דהא (כי) טוענין ליתומים כל מאי דמצי טעין אבוהון ואלו הוה אבוהון קיים הוה נאמן לומר חזרתי ולקחת ממך מיגו דאי בעי אמר החזרתי, ותרצו בתוספות אע"ג דאבוהון הוה מהימן במיגו דהחזרתי מ"מ ליתומים אין טוענין כן דמלתא דלא שכיחא היא שיחזור הגזלן ויקח הגזלה מן הנגזל ומלתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי. ומורי הרשב"א ז"ל תירץ דאפ' כיון דאינהו ידעי דבא ליד אביהם בפקדון חייבין להחזיר ואינן נפטרין בטענה דשמא חזר אביהם ולקחו דהא אינהו הוו עדים וראה, והראיה מדאמרינן בפרק חזקת הבתים ההוא דאמר לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מפלניא זבנתה דאמר לי דזבנה מינך אמר לה את מי לא מודית דארעא דידי היא ואת מני לא זבינתיה אמר רבא דינא קאמר זיל, והתם מיירי בדלית ליה למערער עדי אבות ולא דר בה המוכר אפילו יום אחד ואפילו הכי אמר ליה להאי כיון דידעת דהאי ארעא דידיה הוא ולא ידעת דההוא גברא זבנה מיניה זיל אהדר. והא הכא דאלו הוה טעין מוכר לקוחה היא בידי הוה מהימן ואפילו הכי לא טענינן ליה ללוקח והכא נמי דכותה היא, ולפי זה אפילו בפקדון נמי בכל כי הא חייבין להחזיר.
אמר רבא הניח להם אביהן פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה ואם מתה אין חייבין באונסיה כסבורים של אביהם היא טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבין לשלם מאן דמתני לה ארישא כ"ש אסופא ופליגא דרב פפא מאן דמתני לה אסופא אבל ארישא לא והיינו דרב פפא דאמר רב פפא היתה פרה גנובה לו וטבחה בשבת חייב שהרי נתחייב בגנבה קודם שיבא לידי איסור שבת היתה פרה שאולה וטבחה בשבת חייב שהרי נתחייב בגנבה קודם שיבא לידי איסור שבת היתה פרה שאולה וטבחה בשבת פטור, פי' הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה ואם מתה אין חייבין באונסיה ואע"פ שמשתמשין בה דכיון דאינהו לא שאילו לה ומכח זכות אביהם הוא דמשתמשין לא מיחייבי באונסיה, ומיהו כיון דמיתהנו בה נעשו עליה שומרי שכר וחייבין בגנבה ואבדה. כסבורין של אביהן היא וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול דהיינו פחות שליש דכיון דאנוסין ניהו וסבורין שהיא של אביהם אין חייבין לשלם אותה משלם. הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבין לשלם. מאן דמתני' לה ארישא כ"ש אסיפא ופליגא דרב פפא דמחייב להו באונסין היכא דהניח אביהם אחריות נכסים אלמא קסבר משעת משיכה איחייב באונסיה ודלא כרב פפא, ומאן דמתני לה אסופא אבל ארישא לא והיינו דרב פפא, פי' בסופא הוא דמחייבי אם הניח להן אביהן אחריות נכסין משום פשיעה דאבוהון דהוה ליה לאודעינהו סמוך למיתה, אבל ארישא אפילו הניח להן אחריות נכסים פטורין, משום דלא חייל חיובא דאונסין עד ההיא שעתא דמטי אונסא והלכך כי מטא אונסא אחר מיתת האב בתר דנפלי נכסי קמי יתמי פטורין, והיינו דרב פפא דאמר גבי שואל שטבח בשבת פטור משום דקם ליה בדרבה מיניה ואי הוה מיחייב באונסיה משעת משיכה חיובי הוה מיחייב דהא לא אתו בהדי הדדי חוב מיתה וממון. ולענין פסק הלכה אית דפסקי הלכה כמאן דמתני לה ארישא ופליגא דרב פפא. ואית דפסק כמאן דמתני לה אסופא אבל ארישא לא דהיינו דרב פפא, והכי מסתבר טפי דהא מאן דמתני לה אסופא הוא לישנא בתרא ודרך הגאונים ז"ל לפסוק בכל מקום הלכה כלשנא בתרא, ועוד דטפי עדיף לאשוויי דרבא אדרב פפא מלשוויי בינייהו פלוגתא.
ת"ר והשיב את הגזלה אשר גזל מה ת"ל אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר מכאן אמרו הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם והמניח לפניהם בין גדולים בין קטנים חייבין משום סומכוס אמרו גדולים חייבין קטנים פטורין, פי' מדכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל משמע להו דאי ליתה בעין לא מיחייב, ואם בשאכלה גזלן גופיה לא אפשר דהא ודאי חייב לשלם כשעת גזלה, אלא בשהאכילה לאחר הוא דכתיב וה"ה לא אכלה אחר והקמ"ל דאין לנגזל דין ודברים עם השני, ולרב חסדא מוקי לה לאחר ייאוש מסברא אבל לפני ייאוש אם אכלה אחר אי נמי האכילה לבניו הסמוכין על שולחנו דליכא שנוי רשות מיחייבי, ורמי בר חמא מוקי לה אפילו לפני יאוש דס"ל דכיון דיאוש כדי לא קני לא שנא. והא דקתני הניח לפניהן חייבין לרב חסדא מתוקמא בגזלה קיימת ואפילו לאחר יאוש דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ולרמי בר חמא מתוקמא דוקא לפני יאוש ובגזלה קיימת, ואנן קי"ל כרב חסדא.
בר חמוה דר' ירמיה טרק גלי באפיה דר' ירמיה אתא לקמי' דר' אבון א"ל שלו הוא תובע א"ל והא אית ליה סהדי דאחזקי בה בחיי אבוה א"ל וכי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין ולא והתניא בין גדולים בין קטנים חייבין א"ל הרי מחלקתך בצדך משום סומכוס אמרו גדולים חייבין קטנים פטורין א"ל איכפול כ"ע וקאי כסומכוס לאפקועי לדידי אגלגל מילתא ומטת לקמי' דר' אבהו אמר להו לא שמיע לכו הא דאמר רב חמא בר יוסף א"ר הושעיא תינוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חברו ואמר שלי היא אין אומרים נמתין עד שיגדיל אלא מוציאין אותה מידו ולכשיגדיל אם יש לו עדים יביא ראיה ונראה, התם הוא דקימא בחזקה דאבוה היכא דלא קימא בחזקה דאבוה לא. ומשמע דמסקנא דגמ' הכין היא דהיכא דקימא בחזקה דאבוה כעובדא דבר חמוה דר' ירמיה דהות ההיא ארעא ידיעא לאבוה דקטן אמרינן שלו הוא תובע ואין מקבלין עדי חזקה עד שיגדיל וכסומכוס. והיכא דלא קימא בחזקה דאבוה מוציאין מידו לאלתר ומוקמינן ארעא בחזקת מאן דדאיר בה ומודה סומכוס בהא, ואפילו קימא בחזקה דאבוה דוקא בשנכנס בה הקטן ואותו שהיה דר בה יצא ממנה כעובדא דבר חמוה דר' ירמיה בכי הא הוא דלא מפקינן ליה מחזקתיה דקטן בעדי חזקה דהך דהוה דאיר בה. אבל קטן שערער על קרקע שהיתה ידועה לאביו אין מוציאין אותה מחזקת אותו שהוא דר בה אלא מקבלין עדי חזקה ומניחין אותו בחזקתו, שאם אין אתה אומר כן לא שבקת חיי לכל מי שלקח קרקע ומת המוכר ונאבד שטר המכר.
והא דלא מוקמינן ליה לקטן אפוטרופוס לקבל עדים בפניו כדמוקמינן אפוטרופוס לשור שלהן ומעידין בפניו כדקתני בפרק שור שנגח, בנזקין בלחוד הוא דתקינו כיון שהוחזק השור כנגחן אבל בעלמא לא תקנו להעמיד להם אפטרופוס כדי להוציא ממון מתחת ידם. ומיהו אם היה להם קודם לכן אפטרופוס ממונה על כל נכסיהן כתב מורי הרשב"א ז"ל דמקבלין עדים בפני האפטרופוס [ד]כבעלים דמי לכל דבר ואפילו לדבר תורה כדאמר בפרק הניזקין דתורמין ומעשרין, והוקשה לו מדאקשינן על הא דאמר בפרק שור שנגח ד' וה' מעליית יתומים ומי א"ר יוחנן הכי והא אמר ר' יוחנן אין נזקקין לנכסי יתומים כלומר ואפילו לוו הן אין נזקקין לנכסיהן לפי שאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. ואם איתא מאי קושיא דהא בפני אפטרופוס הוא דמקבלין, וי"ל דשני התם שאינו אפטרופוס על כל נכסיו אלא לשמירת השור בלבד והלכך לאו כבעלים דמי לקבל עדים בפניו כדי לגבות נכסי יתומים. ונראה דקטן שגזל מטלטלין דמוציאין גזלה מידו וכי אמר סומכוס הניח לפניהן קטנים פטורין היינו בגזל אביהן דכי מאית בחזקתיה דאבוהון קימא ובכי הא אין מקבלין עדים להוציא מידם אבל מה שגזלו הן והוא בעין מוציאין מידם.
<h2>דף קיב:</h2>
א"ר אמי א"ר שבתאי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין תהי בה ר' יוחנן וכי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין קבלה מיניה ר' יוסי ב"ר חנינא כגון שהיה חולה או עדיו חולין או שבקשו עדים לילך למדינת הים ושלחו לו ולא בא, כגון שהיה חולה פי' התובע ואם ימות לא ידעו היתומים לחזר אחר העדים אי נמי שהיה חולה הנתבע ושמא ימות ויפלו נכסים לפני יתומים קטנים ולא יוכל לגבות חובו ומשום פסידא דמלוה אמר לקבל עדים שלא בפני בעל דין כדי שיגמר הדין קודם מיתה, ושלחו לו ולא בא פי' אבקשו עדיו ללכת למדינת הים בלחוד קאי אבל היה חולה או שהיו עדיו חולין אע"ג דלא שלחו לו מקבלין, והקמ"ל דאע"ג דבעלמא אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין אפילו היכא דשלחו לו ולא בא אלא א"כ נקטי דיסקיא מב"ד הגדול ופתחו בדינא, הכא מקבלין מיד ששלחו לו ולא בא, וכתבו בתו' שאם לא היה לו שהות לשלוח אחריו מקבלין שלא בפניו, וא"ת כשם שמקבלין עדים שלא בפני בעל דין אם היה הוא חולה או עדיו חולין ומשום דחיישינן לפסידא דתובע, בפני קטן נמי לימא דאיכא פסידא כגון שגזל אביו מטלטלין והן קיימין ואם תשאר גזלה ברשותו יפסידו בעלים שהרי יאכלנה קודם שיגדיל, וי"ל הא מילתא תקנתא דרבנן היא דמדאוריתא אין מקבלין שלא בפני בעל דין [דבעינן] שיבא בעל השור ויעמוד על שורו, וגבי קטן לא תקון רבנן אליבא דסומכוס ורבנן סברי קטן נמי כמי שהיה הוא חולה דמי.
אמר רב יהודה אמר שמואל מקבלין עדים שלא בפני בעל דין אמר מר עוקבא לדידי מפרשא לי מיניה דשמואל כגון שפתחו ביה בדיניה ושלחו ליה ולא אתא אבל לא פתחו ביה בדיניה מצי אמר לב"ד הגדול קא אזילנא כי פתחו ביה בדיניה נמי אמר לב"ד הגדול קא אזילנא אמר רבינא כגון דנקט טסקא מב"ד הגדול פי' ב"ד זה נקטי טסקיא מב"ד הגדול שיכופו אותו לדין. ושמעינן מהא דאפילו פתחו בדיניה מצי אמר לב"ד הגדול קא אזילנא. ומיהו לפני ב"ד אחר אינו יכול מכי פתחו בדיניה. והא דבעינן פתחו ביה בדיניה ונקטי טיסקא מב"ד משמע דהוי טעמא כי היכי דלא לישתמיט למימר לא הוינא ידע דנקטיתו טיסקא, והלכך כל דאודעיה אע"ג דלא פתחו בדיניה נמי כיון דנקטי טיסקא מב"ד הגדול ושלחו לו ולא בא מקבלין עדים שלא בפניו. ומשמע דלא בעינן שישלחו אחריו שני וחמישי ושני אלא בפעם ראשונה ששלחו אחריו ולא בא מקבלין, ונראה דאפילו לא נקטי דיסיקיא מב"ד אי שלחו ליה ואמר לא אתינא מקבלין דכיון דמסרב בב"ד לא אמרינן דלמא לב"ד הגדול בעי למיזל. ואיכא למידק אשמעתין מדגרסינן בפרק זה בורר א"ר יוחנן שנים שנתעצמו בדין אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך לבית הוועד כופין אותו ודן בעירו ומוקמינן לה התם בדקאמר לוה אבל אמר מלוה עבד לווה לאיש מלוה, והכא משמע דאפילו נתבע מצי אמר לב"ד הגדול קא אזילנא, וי"ל בית הוועד לאו היינו ב"ד הגדול אלא ב"ד קבוע וחכמים יותר מאלו אשר כאן ובהאי הוא דא"ר יוחנן כופין את הלווה ודן בעירו, וב"ד הגדול הוא הגדול שבישראל ובהאי אפילו נתבע נמי מצי אמר לב"ד הגדול קאזילנא וכ"ש תובע. וא"ת א"כ לא שבקת חיי לכל ברייה שיתנו העניים עיניהם בעשירים ויטעו עליהם ויאמר לב"ד הגדול קא אזילנא ויהיה בדבר הפסד גדול לעשיר ויפדה את עצמו בכל מה שיוכל, הא לא קשיא שאין ב"ד כופין אותו לילך אלא כשרואין התביעה שהיא הגונה ויש לה עיקר.
אמר רב מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין ור' יוחנן אמר אין מקימין את השטר שלא בפני בעל דין, פי' בעדות על פה כ"ע לא פליגי דאין מקבלין, ובקיום בשטר הוא דפליגי רב סבר מקיימין משום דעדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ור' יוחנן סבר בקיום שטר נמי בעינן בפני בעלים, מ"ט דר' יוחנן אמר קרא והועד בבעליו ולא ישמרנו יבא בעל השור ויעמוד על שורו פי' וקסבר דכי היכי דבעדות על פה בעינן בפניו בקיום שטר נמי בעינן בפניו דאע"ג דקיום שטרות דרבנן כל מאי דתקון כעין דאוריתא תקון, ואית דלא גרסי ליה הכא אלא לעיל גבי הא דא"ר יוחנן וכי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין וזו היא גירסא נכונה. אמר רבא הלכתא מקיימין עדים שלא בפני בעל דין ואפילו עומד וצווח. כתב הראב"ד דשטר צואה אין מקיימין שלא בפני בעל דין מפני שאינו נכתב אלא לדוכרן פתגמי בעלמא ולא אמרינן ביה עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד. והא דאמרינן בערכין אע"פ שאמרו אין נזקקין לנכסי יתומים אם אמר תנו נזקקין כגון שאמר תנו בפני ב"ד, אי נמי משכחת לה שכתב שטר צואה בכתב ידו תנו כך וכך לפלוני או שדה זו מנה זו. ויש אומרים שאין להוציא שטר צואה מן הכלל ומעשים בכל יום שגובין בשטר צואה אפילו מיתומים קטנים. וכתב הרמב"ן ז"ל דהיכא דקבילו עדים שלא בפני בעל דין הוו להו כטועין בדבר משנה וחוזרין, ומיהו מסתברא שאם מתו העדים או שהלכו למדינת הים דנין על פי עדותן שקבלו שלא בפני בעל דין דהא אפילו לכתחלה מקבלין היכא דהוי חולה או שהיו עדיו חולין.
ואי אמר יהבו לי זמנא דמיתינא זכותאי ומרענא ליה לשטרא יהבינן ליה, פי' נותנין לו זמן הנראה לב"ד שיוכל לחפש זכיותיו הכל לפי מה שהוא והדבר תלוי בראות עיני הדיינין, ואם נראה לב"ד שאינו אומר אלא להשמט מבעל דינו אין נותנין לו זמן כל עקר. אי אתא אתא אי לא אתא יהבינן ליה שני וחמישי ושני אי אתא אתא ואי לא אתא כתבינן פתיחא עילויה ומשמתינן ליה תשעין יומין. תלתין יומין קמאי לא נחתינן לנכסיה דאמרינן קא טרח למיזף תלתין יומין מציעי לא כתבינן דאמרינן לא אשכח למיזף וקא טרח למזבן. תלתין יומין בתראי לא נחתינן לנכסיה דאמרינן לוקח גופו קא טרח למיזף. לא אתא כתבינן אדרכתא אנכסיה. ומשמע דבעינן לאתרויי ביה בסוף כל ל' ול' ומשום הכי פלגי להו לל' ל', והכי משמע בירושלמי כדבעינן למימר. והני מילי היכא דקאמר אתינא אתינא אבל היכא דקאמר לא אתינא לאלתר כתבינן אדרכתא, פי' ולא יהבינן ליה תשעין יומין. ומיהו משמע דמתרינן ביה שני וחמישי ושני הכי דמקרב ואי מרחק כגון דאזל למדינת הים מכי עמד בדין ואמר לא אתינא כותבין לאלתר. וה"מ למלוה אבל לפקדון לאלתר כתבינן פי' לאלתר בתר דאתרו ביה ב' וה' דכיון דפשע לשלוח יד בפקדון לא נטרינן ליה תשעין יומין לפרעון, וה"מ במקרקעי אבל במטלטלי לא כתבינן דלמא שמיט ואכיל להו ומיתי האיך סהדי ומרע לשטריה וליכא לאישתלומי מיניה, ואסיקנא דאפילו אית ליה קרקע למלוה לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי ואע"ג דאמר לא אתינא ואפילו בשטר פקדון, ומיהו ה"מ דקאמר מייתינא סהדי ומרענא לשטרא הא לאו הכי אין חלוק בין קרקע למטלטלין, וכי קאמר מרענא לשטרא נמי לאלתר הוא דלא כתבינן אבל לבתר תשעין יומין כתבינן דאל"כ עד אימת ננטר ליה. והר"מ במז"ל כתב דלבתר תשעין יומי נמי לא כתבינן כל דאמר אתינא אתינא. וכי כתבינן מודעינן ליה וה"מ דמקרב אבל דמרחק לא ואי איכא שיאראתא אי נמי קרובים דאמרי אזלינן מודעינן ליה משהינן ליה תריסר ירחי שתא כי הא דרב אחא בר חמא דאשהיה רבינא תריסר ירחי שתא ואסיקנא משום דגברא אלמא הוא ואי כתבינן ליה אדרכתא לא הוה יכלינן לאפוקה ואי לאו גברא אלמא הוא מודעינן ליה היכא דמקרב כי היכי דאזיל שליח בתלתא ואתי בארבעה וקאי בדינא בחמשא.
והיכא דליתיה במתא ונפרעין שלא בפניו לא איירינן בשמעתין עד כמה נטרינן ליה ואי בעי לאודועיה, ובירושלמי משמע דבעינן לאודועיה כל היכא דמקרב גו תלתין יומין ונטרינן ליה תשעין יומין, דהכי גרסינן התם בכתובות פרק הכותב גמ' הנפרעת שלא בפניו ונפרעין מן האדם שלא בפניו תפתר בשהיה רבית אוכלת בהן וכשערב לו מן הגוי, כהדא אלכסא א"ל לר' מונא אנן עבדין טבאות סגין מנכון, אנן כתבינן דיוטין גמורין אין אתא הא טבאות ואי לא אנן מחלטין לנכסיה, א"ל אף אנן עבדין כן משלחין בתריה תלת אגרין אין אתא הא טבאות ואין לא אנן מחלטין לנכסיה, א"ל הגע עצמך דהות באתר רחוק א"ל אנן משלחין בתריה תלת איגרין חדא גו תלתין וחדא גו תלתין חדא גו תלתין אין אתא הא טבאות ואין לא אתא אנן מחלטין נכסיה. ואית דמפרשי דהא בירושלמי אתיא כמאן דאמר בכתובות פרק הכותב גבי הנפרעת שלא בפניו לא שנו אלא כתובת אשה משום חינא אבל בעל חוב לא ואנן קי"ל כרבא אמר רב נחמן דאפילו בעל חוב שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חברו והולך למדינת הים ואתה נועל דלת בפני לוין והלכך לא נטרינן ליה. ומיהו כל דמקרב כי היכי דאזיל שליחא בתלתא ואתי בארבעה מודעינן ליה ואי מרחק טפי לא מודעינן ליה. והא דאמרינן בפרק גט פשוט ההוא דיינא דאחתיה למלוה לנכסי לווה מקמי דליתבעוה ללוה סלקיה רב חנן בריה דרב ייבא התם מיירי בדמקרב כי היכי דאזיל שליחא בתלתא ואתי בארבעה וקאי בדינא בחמשא וכן היה דן מורי הרשב"א ז"ל.
ועתה בידנו המוציא שטר חוב על חברו וקאמר אידך מייתינא סהדי ומרענא ליה לשטרא אם נראה לב"ד שאינו טוען ברמאות כדי להשמט מבעל דינו נותנין לו זמן הראוי לחפש אחר זכותו ואם לא בא באותו זמן ממתינין ב' וה' וב', ואם לא אתא משמתין אותו ונטרינן ליה תשעין יומין ומתרינן ביה בסוף כל תלתין יומין אם הוא במקום שיכולין להתרות בו, ואי אזל ליה למדינת הים בתר דאמר מיתינא סהדי ומרענא שטרא נטרינן ליה תשעין יומין ואי לא אתא כתבינן אדרכתא אנכסיה ולא כתבינן עלה פתיחא כלל, והיכא דאמר מיתינא סהדי ומרענא שטרא ונתנו לו זמן ואחר הזמן שלחו אחריו ואמר לא אתינא לא נטרינן ליה תשעין יומין אלא לאלתר כתבינן אדרכתא אנכסי ולא מודעינן ליה כלל היכא דקריב יום אחד, וה"מ אמקרקעי אבל אמטלטלי לא כתבינן עד סוף תשעין יומין. ובשטר פקדון אי אמר מרענא ליה לשטרא יהבינן ליה זמן ואי לא אתא מודעינן וכתבינן ליה אדרכתא אנכסיה לאלתר. וה"מ אמקרקעי אבל אמטלטלי לא כתבינן עד סוף תשעין יומין. והבא ליפרע מבעל חובו ואינו בעיר אם הוא קרוב מהלך יום אחד מודעינן ליה ואי מרחק טפי מקיימין את השטר שלא בפניו ויורדין לנכסיו לאלתר בין אמקרקעי בין אמטלטלי דמוקמינן ליה לשטרא בחזקתיה. ואי טעין לווה תנו לי זמן ואפרע אותו (אין) נותנין לו שלשים יום ולאחר ל' יום כותבין לו אדרכתא.
אמר רבא שליחא דבי דינא מהימן כבתרי וה"מ לשמתא אבל לפתיחא לא מ"ט ממונא קא מחסר ליה, פי' משמתינן ליה בעל פה אבל פתיחא לא כתבינן עלה [שהרי] נתבע פרע לדמי שטר פתיחא ונמצינו מחייבין אותו ממון על פי עד אחד. ומשמע דכל שכן דלא כתבינן אדרכתא על פיו ואפשר לומר אדרכתא דהיא לפרוע חובו ושטרא בחזקתיה קאי כתבינן אפומיה אבל לאפוקי מיניה דמי פתיחא טפי מחובו בהא הוא דאמר על פי עד לא וכן נראה עיקר. ומכאן דקדק רבנו מאיר ז"ל דאע"ג דמוכח בפרק בורר (דמלוה יכול לתבוע ללוה) שאין הנתבע חייב לשלם לתובע ההוצאה שמוציא כדי לתובעו בדין מדקאמר התם הרי שהיה נושה בחברו מנה יוציא מנה על מנה, ה"מ היכא דאינו מסרב לבא לב"ד אבל אם תבעו לדין ולא רצה לבא והוצרך התובע להוציא יציאות לכופו שירד עמו לדין חייב הנתבע לפרוע כל אותן היציאות כדחזינן הכא שחייב הנתבע לפרוע שטר הפתיחה שכתבו עליו על שלא רצה לבא לפני ב"ד ע"כ. ומשמע דשטר אדרכתא ואחלטתא אין על הנתבע לפרוע אותן אלא התובע פורע אותן שהן לתועלתו כדי לגבות חובו.
ואמר רבא קבעינן ויהבינן זמנא אפומא דאתתא ואפומא דשבבא ולא אמרן אלא דליתיה במתא אבל איתיה במתא לא מ"ט משום דלא אמרי ליה סברי אשכחיה שליחא ואמר ליה ואע"ג דליתיה במתא נמי לא אמרן אלא דאתי ביומיה אבל לא אתי ביומיה לא מ"ט אשתלו ולא אמרי ליה ואע"ג דאתי ביומיה נמי לא אמרן אלא דלית ליה ארחא אבבא דבי דינא אבל אית ליה ארחא אבבא דבי דינא לא מ"ט לא אמרי ליה סברי אשכחיה ואמר ליה. ואמר רבא האי מאן דכתבי פתיחא עילויה אדלא אתי לדינא ואתא קרעינן ליה לפתיחא פי' אבל מקמי הכי לא קרעינן אפילו אמר אתינא אתינא, אדלא צאית דינא כי אמר צאיתנא קרעינן לה לפתיחא, פי' אם אמרו לו צא תן לו וסרב ושמתוהו על זה מתירין אותו מיד שבא לפני ב"ד ואמר צאיתנא אע"ג דאכתי לא איתי זוזי למפרעיה דאמרינן טרח וזבין. ומסתברא דלא משמתינן ליה אלא בשאין לו נכסים ידועין אי נמי בשנודע לו שיש לו מעות בעין ולא רצה לפרוע חובו מהן אבל אם לא נודעו לו מעות בעין ויש לו נכסים אחרים אמאי משמתינן ליה אלא נחתינן לנכסיה.
<h2>דף קיג.</h2>
אמר רב חסדא קבעינן זמן דייתו לדינא ב' וה' וב' ועד למחר לא כתבינן פתיחא. נראה דהכא מיירי במי שיש לו תביעה על חברו ואין הלה רוצה לבא לב"ד להשיב על תביעתו דמשדרינן בתריה ב' וה' וב' ואי לא אתא כתבינן עליה פתיחא עד דייתי, אי נמי במאן דטעין מרענא ליה לשטרא דמשמתינן ליה אי לא אתא כדאיתא לעיל, אבל מי שמוציא שטר חוב על חברו מודעינן ליה ואי לא אתא נחתינן לנכסיה לאלתר ואין כאן מקום לפתיחא, רב אשי איקלע לבי רב כהנא אפום נהרא חזי דקבע לההיא איתתא זמנא בצפרא וכתב עליה פתיחא לאורתא א"ל לא סבר לה מר להא דרב חסדא דאמר רב חסדא קובעין זמן ב' וה' וב' א"ל ה"מ גברא דלא שכיח במתא אבל אתתא כיון דשכיחא במתא ויתבא ולא קאתיא מעקרא מורדת היא. ואמר ר"ח ז"ל דה"ה לכל איניש דשכיח במתא שהוא כיוצא בה. אמר רב לא מקבעינן זמנא לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי לא במעלי שבתא ולא במעלי יומא טבא אבל מניסן לבתר ניסן ומתשרי לבתר תשרי מקבעינן וממעלי שבתא לבתר שבתא לא מקבעינן משום דמטריד בשבתא.
מתני' אין פורטין לא מתיבת המוכסין ולא מכיס של גבאין ואין נוטלין מהן צדקה פי' כיס של גבאין גובין מס המלך ומיירי במס שאינו קבוע מחקי המלוכה דהאי גזלנותא דמלכא הוא, ואע"ג דאיכא ייאוש ושנוי רשות דהא ודאי מאן דיהיב מס או מכס מתיאש הוא ממנו אפ"ה כיון דכי אתא לידיה אכתי לא נפיק מרשות מריה אסור לכתחלה, והא דאמר בפרק לולב הגזול אמר להו רבא להנהו אונכרי כי זבניתו אסא מגוים ליגזו אינהו והדר זבני מינייהו משום דסתם גוים גזלני ארעתא אינון וליהוי יאוש בידא דידהו ושנוי רשות בידנו ושרי ומשמע דאפילו לכתחלה מותר לקנות מן הגוי, שני התם דחששא בעלמא הוא אבל גזלן ודאי אסור לקנות ממנו לכתחלה.
גמ' מוכסין והא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא אמר רב חיננא בר כהנא אמר שמואל במוכס שאין לו קצבה דבי ר' ינאי אמרי במוכס העומד מאליו וכן הא דתנן נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהם של בית המלך אע"פ שאינן שלו שהן של תרומה אע"פ שאינן שלו אוקימנא במוכס העומד מאליו אי נמי במוכס שאין לו קצבה. תניא כלאים אסור להבריח בה את המכס ר' שמעון אומר משום ר' עקיבא מותר להבריח בה את המכס. פי' אם אין פורעין מכס על מה שאדם לבוש מותר ללבוש כלאים כדי שלא יפרע עליו, ולאו למימרא שילבש כלאים כדי שיראה גוי דהא ודאי אסור, והא דאמר בנדרים שרי ליה לצורבא מרבנן למימר עבדא דנורא אנא פי' ע"ז היא של עובדי האש, התם שאני דמכוין לבו לשמים דכתיב כי יי אלהיך אש אוכלה הוא אבל ללבוש לבוש נכרי כדי שיחשבוהו לגוי הא ודאי אסור. בשלמא לענין כלאים בהא פליגי מר סבר דבר שאין מתכוין מותר ומר סבר דבר שאין מתכוין אסור, אלא להבריח מן המכס שרי והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא אמר שמואל במוכס [שאין לו קצבה דבי ר' ינאי אמרי במוכס] העומד מאליו.
רב אשי אמר במוכס גוי, פי' מתניתא דכלאים מתוקמא במוכס [גוי], אבל ההיא דנודרין להרגין לחרמין ולמוכסין לא מתוקמא אלא במוכס שאין לו קצבה אי נמי בעומד מאליו אבל במוכס גוי נהי דהפקעת ממונו מותרת היכא דליכא חלול השם מ"מ לא התירו לו לנדור כדי להפקיע ממונו. והתם בנדרים מוקמינן לה בדקאמר יאסרו פירות שבעולם עלי אם אינם של בית המלך וכגון דאמר בלבו היום. והתם דוקא התירו משום דבעו למגזליה אבל בעלמא כיון דמשמעות דבריו הוא לעולם אע"ג דאמר בלבו היום, [אסור] ואפי' במקום אונס ממון אם היה בדבר חלול השם כגון שנשבע שלא יצא מן העיר ואמר בלבו היום אסור, ובמקום אונס ממון וליכא חלול השם [דמותר] דוקא בכל כי הא שהדברים שבלבו הן פירוש למה שמוציא בשפתיו אבל אם אומר אחת בפיו ואחת בלבו דבריו אינם דברים דהנשבע על דעת מי שמשביעו הוא נשבע ואם שנה בלבו מה שמוציא מפיו אסור. תניא ישראל וגוי שבאו לפניך לדין אם אתה יכול לזכות את ישראל בדין זכהו ואמור לו כך דיננו בדין אומות העולם כך דינכם ואם לאו באין עליו בעקפין דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר אין באין עליו בעקפין מפני חלול השם, וקי"ל כר' עקיבא מחברו. וקי"ל כרב אשי דאמר במוכס גוי מותר להבריח את המכס. וה"ה שמותר להפקיע הלואת הגוי כל היכא דליכא חלול השם.
<h2>דף קיג:</h2>
אמר רב ביבי בר גוזלא א"ר שמעון חסידא גזלו של גוי [אסור] אבדתו מותרת גזלו אסור כדרב הונא אמר רב מנין לגזל הגוי שהוא אסור שנאמר ואכלת את כל העמים אשר ה' אלהיך נותן לך בזמן שמסורין בידיך ולא בזמן שאין מסורין בידך אבדתו מותרת כי הא דאמר רב חמא בר גוריא אמר רב מנין לאבדת הגוי שהיא מותרת שנאמר וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לאחיך אתה מחזיר אבדה ואי אתה מחזיר אבדה לגוי. א"ר פנחס בן יאיר כל מקום שיש חלול השם אף אבדתו אסורה, אמר שמואל וטעותו מותרת כי הא דשמואל זבן לקנא דדהבא במר דפליזא מההוא גוי בארבעה זוזי ואבלע ליה זוזא יתירא, פירוש נתן לו זוזא יתירא, כדי שאם ירגיש הגוי יאמר כשם שטעה בזה כך טעה במה שלקחו במר דפליזא, (וי"ל) [וי"מ] דיהיב ליה זוזא יתירא כדי שיהיה שמח והולך לו לאלתר, פי' פליזא נחשת, רב כהנא זבן מאה ועשרים חביאתא דחמרא במר מאה מההוא גוי א"ל חזי דעלך קא סמיכנא פי' רב כהנא אמר לגוי כדי שאם ירגיש בדבר לא יחשוב שהרגיש רב כהנא בטעות. רב אשי הוה אזיל בארבא חזא הנהו שבישי דגופנא דתלו לבר מפרדיסא ותלו בהו קטופי אמר ליה לשמעיה זיל חזי אי דישראל הוא לא ליתי ואי דגוי הוא איתי [וכו'] דשקיל דמי ואי דישראל הוא לא תיתי דלא שקיל דמי. ומשמע דרב אשי מעיקרא למיהב דמי איכוון דהא גזל הגוי מדינא אסיר לכ"ע. וי"ל דלא אמרו גזלו אסור אלא כשידע הגוי אבל בדלא ידע לא. והראשון נראה עקר.
גופא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא אמר רבא תדע דקטלי דקלי וגשרי גשרי ועברינן עליהו. אמר רב האי מאן דאשתכח בבי דרי פרע מנתא דמלכא וה"מ בשותפי אבל באריסא לא. פי' חק המלוכה היה דתרי שותפי בארעא שקיל מלכא במנתא דידיה מאי דמשתכח בבית הגורן ואע"פ שהוא חלק האחד מהם דחלקו של כל אחד משועבד לשל חברו, וה"מ בשותפא אבל באריסא לא שאין חלק האריסות משועבד למלכא ומלכא ניחא ליה בהכי כדי שימצאו אריסין לעבוד האדמה, ואמר רב בר מתא אבר מתא מעכב וה"מ בבול ארעא פי' במס שמוטל על יבול הארץ ולכרגא דההיא שתא אבל שתא דחליף חליף. פי' דחק המלוכה היה שאין ממשכנין בשנה זו על שנה שעברה ואתא לאשמועינן דאי זבין בר ישראל למנתא דמלכא שאסור לו לשנות מחקי המלכות בכל מקום ומקום כמו שהוא ואפילו ברשות המלך נמי אסור שאין ביד המלך לשנות דבר מחק המלוכה ואם בא לשנות מעצמו הוה ליה גזל ואסור לישראל. מכריז רבא ואיתימא רב הונא דסלקין לעילא ונחתין לתתא האי בר ישראל דידע סהדותא לגוי אישראל חבריה ואזיל מסהיד בי גוים משמתינן ליה מ"ט כיון דגוים מפקי ממונא בחד סהדא משמתינן ליה, פי' ואפילו הוא יודע שהאמת עם הגוי אין לו להעיד דדלמא אי הוה אתי לב"ד ישראל מתפשר עם הגוי בכל דהוא ולא הוה מסר ליה לשבועה, וה"מ חד אבל תרי לא דאע"ג דהפקעת מלותו מותרת מ"מ כיון דמאי דמחייב הוא דפרע ואפילו אתא לב"ד ישראל הוה מיחייב לא משמתינן להו. ומיהו כל דאפשר לאשתמוטי מיניה אית ליה לאשתמוטי, וה"מ במגוסתא אבל בבי דואר אינהו נמי בחד סהדא למומתא שרו ליה, פי' מגוסתא בתי דינין שאינן בכח המלך ודנין בכח המלך שלא כדין.
<h2>דף קיד.</h2>
אמר רב אסי האי בר ישראל דזבין ליה ארעא לגוי אמצרא דבר ישראל חבריה משמתינן ליה מ"ט אילימא משום דינא דבר מצרא והאמר מר זבן מגוי וזבין לגוי לית ביה דינא דבר מצרא אלא משום דאמר ליה ארבעת לי אריא אמצראי משמתינן ליה עד דמקבל עליה כל אונסא דמטי ליה מיניה. וכתב רת"ם ז"ל דאי לא בעי לקבולי עליה (בשביל) השמתא, ממונא לא מחייבינן ליה דגרמא הוא וגרמא בנזקין פטור, ועוד כתב דדוקא היכא דישראל בעי למזבנה בהנהו דמי דיהיב בה גוי דלא הוה מפסיד מידי אי זבנה ישראל אבל אי לא בעי ההוא ישראל למיתן ליה כההוא גוי יכיל לזבוניה לכל מאן דמשבח מיניה טפי משום פסידא דידיה ובכל כי האי גונא לא משמתינן ליה, ודוקא בכדי דמיה אבל אם הגוי נותן יתר מכדי דמיה משמתינן ליה עד דיהיב לה לישראל בכדי דמיה.
מתני' נטלו מוכסין חמורו ונתנו לו חמור אחר [נטל] ליסטים כסותו ונתן לו כסות אחרת הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן המציל מן הנהר ומן הליסטין אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו. תנא אם נתייאשו הבעלים אין הא סתמא לא אמר רב אשי לא שאנו אלא בלסטים גוי דדייני בגוייתו כלומר שהן דנין בגאוה ובאמדן הדעת והלכך בסתמא לא מיאש סבר מוקמינא ליה בדינא ומפיקנא ליה מיניה אבל ליסטים ישראל כיון דדייני במי יימר ייאושי מיאשי מיניה. נראה דסופא מיירי שלקח אותה מן הליסטים אבל אם הציל ממנו שלא מדעתו אין (זה) כאן שנוי רשות ויאוש לחודיה לא קני, ואפשר דמציל מלסטים גוי לאחר יאוש כמציל מן הנהר דמי, ואע"ג דמציל מגזלן ישראל לא (חד) קני ואפילו לאחר יאוש בלסטים גוי קני, ורישא דמתני' דקתני מפני שהבעלים מתייאשין מהן מיירי בלסטים ישראל ומתני' כר' שמעון דאמר סתם גזילה יאוש בעלים היא. וכן הלכה. וכן נראה דעת הרב אלפסי שהביא משנתנו כצורתה, ותמיה לי דסוגיא דשמעתא משמע דבגזלה שני לן בין לפני יאוש בין לאחר ייאוש ואחר ייאוש היינו דשמעיניה דאיאש וש"מ דסתם גזלה ליכא ייאוש בעלים, ואפשר דלפני יאוש היינו דשמעיניה דלא איאש ולאחר יאוש היינו בסתם, וכיון דקי"ל כסתם מתני' בגנב נמי קי"ל דסתמא הוי ייאוש דהא ליסטים גנב הוא וקתני מפני שהבעלים מתיאשין מהן. ואוקמה רבא כר' דאמר גנב כגזלן ובתרווייהו סתמן הוי יאוש. והא דתניא עורות של גזלן אין מחשבה מטמאתן של גנב מחשבה מטמאתן ר' שמעון אומר חלוף הדברים דאלמא בדאיכא ודאי יאוש לדברי הכל קונה הא פרקינן לה בפרק מרובה דהתם היינו טעמא משום דאיכא נמי שנוי השם דמעקרא משכא והשתא אברזין.
<h2>דף קיד:</h2>
מתני' וכן נחיל של דבורים אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו. מאי וכן אפילו האי דקנין דרבנן הוא כלומר שאין בהן גזל אלא מפני דרכי שלום אם נתיאשו הבעלים אין אי לא לא. א"ר יוחנן בן ברוקא נאמנת אשה או קטן לומר מכאן יצא נחיל זה ומהלך בתוך שדה חברו להציל את נחילו אם הזיק משלם מה שהזיק אבל לא יקוץ את הסוכה על מנת ליתן לו דמים ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר קוצץ ונותן לו דמים אטו אשה וקטן בני עדות נינהו הכא במאי עסקינן כשבעלים מרדפין אחריהן והן מסיחין לפי תומן, ודוקא במידי דאין (של) [שם] גזל אלא דרבנן הוא דמהימני היכא דמסיחין לפי תומן ובעלים מרדפין אחריהן אבל במידי דאוריתא לא דלא האמינו מסיח לפי תומו אלא בדרבנן אבל בדאוריתא לא, וההוא עובדא דאתא לקמי' דרבי ואמר אני ואימא נשבינו לבין הגוים כשיצאתי לשאוב מים דעתי על אמי ללקוט עצים דעתי על אמי והשיאה רבי על פיו לכהונה בשבויה הקלו.
תניא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר תנאי ב"ד הוא שיהא זה יורד לשדה חברו וקוצץ סוכתו של חברו להציל נחילו שלו ותנאי ב"ד הוא שיהא זה שופך את יינו ומציל דובשנו של חברו ונוטל דמי יינו מתוך דובשנו ותנאי ב"ד הוא זה שיהא זה מפרק את עציו מתוך פשתנו של חברו ונוטל דמי עציו מתוך פשתנו של חברו שעל מנת כן הנחיל יהושע את ישראל את הארץ. כתב הרב אלפסי ז"ל חזינן מ"ד הני כלהו הלכתא נינהו, ואנן לא סבירא לן הכי דקי"ל כמתני' דתנן אין לו אלא שכרו, ואי מהא לא איריא דמתני' איירי בשופך מעצמו והכא קתני דאי בעי בעל הדבש כאיף ליה לבעל היין לשפוך יינו ונותן לו דמי יינו. עוד הביא הרב ז"ל ראיה מדגרסינן בסוף פרק מרובה בענין עשרה תנאין שהתנה יהושע ותו ליכא והא איכא הא דא"ר יהודה בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו וצברו כל שלשים יום ברשות הרבים כדי שיהא נשוף ברגלי אדם וברגלי בהמה שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ והא איכא הא דר' ישמעאל בן ברוקא ופרקינן דיחידאה לא קאמרינן דש"מ דהא דר' יהודה והא דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא כלה לאו הלכתא ניהו, ומיהא נמי אין ראיה דהכי קאמר מאי דמתני בשם יחיד לא קא מנינן ולאו למימרא דלא הוו הלכתא, ואע"ג דההיא דר' יהודה ליתה היינו משום דמוקמינן לה בשטה בפרק הבית והעליה אבל הא דר' ישמעאל בר' יוחנן בן ברוקא לית לן לדחוייה.
מתני' המכיר כליו וספריו ביד אחר אם יצא לו שם גנבה בעיר ישבע כמה הוציא ויטול ואם לאו לא כל הימנו שאני אומר מכרן לאחר ולקחן זה ממנו. וכתבו רבואתא ז"ל דוקא בכלים וספרים שאינן עשויין להשאיל ולהשכיר אבל עשויין להשאיל ולהשכיר אפילו לא יצא שם גנבה בעיר מיגו דאי בעי אמר שאולים ושכורין הן אצלך כי אמר נגנבו לי ואתם לקחתם מגנב מהימן וישבע כמה הוציא ויטול, ואע"ג דאמרינן בשבועות פרק כל הנשבעין זה אומר גנובים וזה אומר לקוחים אחזוקי איניש בגנבי לא מחזקינן היינו דוקא בשאומר אתם גנבתם אבל היכא דקאמר אחר גנבם לא אמרינן הך טעמא. והיכא דטעין בעל הבית שאולים או שכורים היו אצל המוכר מסתבר דבהא נמי עשו תקנת השוק. וכלים וספרים העשויין להשאיל ולהשכיר הכל תלוי לפי מה שהן הכלים והספרים ולפי מה שהוא אדם אם רגיל להשאיל אם לאו. גמ'. וכי יצא לו שם גנבה בעיר מאי הוי דלמא הוא ניהו דקא מפיק שמא אמר רב יהודה אמר רב הכא במאי עסיקינן כגון שבאו בני אדם ולנו בתוך ביתו ועמד והפגין בלילה ואמר נגנבו כלי נגנבו כלי ודלמא עלה מצא רב כהנא מסיים בה משמיה דרב כגון שהיתה מחתרת חתורה ובני אדם שלנו בתוך ביתו יצאו ואנבוקראות של כלים על כתפיהם והכל אומרים נגנבו כליו של פלוני ודלמא כלים איגנוב ספרים לא איגנוב ואסיקנא א"ר אבהו באומרים הללו כלים של פלוני והללו ספרים של פלוני אמר רבא לא שנו אלא בבעל הבית העשוי למכור כליו אבל בעל הבית שאינו עשוי למכור כליו לא צריך כלי האי ודלמא אצטריכו ליה זוזי וזבין הרי יצא לו שם גנבה בעיר.
<h2>דף קטו.</h2>
אתמר גנב ומכר ואח"כ הוכר הגנב רב משמיה דר' חייא אמר הדין עם הראשון ר' יוחנן משמיה דר' ינאי אמר הדין עם השני ואוקי רב זביד פלוגתייהו כגון שנתיאשו הבעלים בי לוקח ולא נתיאשו בי גנב ובהא קא מיפלגי רב משום ר' חייא אמר הדין עם הראשון לא שנא יאוש ואח"כ שנוי רשות ולא שנא שנוי רשות ואח"כ יאוש קנה ור' יוחנן אמר הדין עם השני יאוש ושנוי רשות קני שנוי רשות ואח"כ יאוש לא קני. אמר רב פפא דכ"ע גלמה דמרה הדרה פי' ובדליכא יאוש פליגי והכא בעשו בו תקנת השוק קא מפלגי רב אמר הדין עם הראשון כלומר דין הלוקח עם הגזלן ור' יוחנן אמר הדין עם השני דהיינו עם בעל הבית משום תקנת השוק, והלכתא כר' יוחנן דאמר עשו תקנת השוק אפילו בהוכר הגנב, ומשמע דלא קיימא אוקמתיה דרב זביד דלכ"ע לא שנא ייאוש ושינוי רשות ל"ש שינוי רשות ואח"כ יאוש קנה לוקח וסוגיא בפ' המרובה (קני) [הכי] אזלא דאוקימנא בריתא דקתני גנב ומכר ובא אחר וגנבו הראשון משלם תשלומי ד' וה' והשני משלם תשלומי כפל בשנתייאשו הבעלים בבית לוקח ואע"ג דלא אצטריכו לאוקומא בהכי אלא למ"ד יאוש כדי קני מ"מ ש"מ דשנוי רשות ואח"כ יאוש קני.
אמר רב גנב מפורסם לא עשו בו תקנת השוק. איתמר גנב ופרע בחובו גנב ופרע בהקפו לא עשו בו תקנת השוק מ"ט דאמרינן לאו אדעתא דהאי מידי דיהיב לך יהבת ליה זוזי. משכונת שוה מאתן במנה עשו בו תקנת השוק שוה מאה במאה אמימר אמר לא עשו בו תקנת השוק, פי' משום דאמר לאו אדעתא דהאי מידי אוזיף ליה דלאו ארחייהו דאינשי למיזף על המשכון שוה בשוה אלא היימוני הימניה ומשכנתא לזכרון בעלמא נקט ליה, מר זוטרא אמר עשו בו תקנת השוק. זביני שוה בשוה עשו בו תקנת השוק, שוה מאה במאתן רב ששת אמר לא עשו בו תקנת השוק רבא אמר עשו בו תקנת השוק פי' טעמיה דרב ששת משום דכיון דזבן שוה מנה במאתן אמרינן מתנה הוא דיהיב ליה ולאו אדעתא דההוא מידי יהיב זוזי, והלכתא בכלהו עשו תקנת השוק בר מגנב ופרע בחובו גנב ופרע בהקפו. כתבו בתו' מדאצטריך למימר לבר מגנב ופרע בחובו גנב ופרע בהקפו אע"ג דלית ביה שום פלוגתא משמע דאכלהו קאי ואפילו אגנב מפורסם. והר"ם במז"ל כתב דגנב מפורסם לא עשו בו תקנת השוק, וכן נראה דעת הרב. וכלהו בשקנה לפני יאוש, ולר' שמעון דאמר סתם גנבה לאו יאוש בעלים היא כל היכא דלא שמעינן ליה דאיאש גלמה הדרא ויש בה תקנת השוק, ואי שמעינן ליה דאיאש גלמה נמי לא הדרא. ואנן קי"ל דסתם גנבה איכא יאוש וכדכתבינן לעיל.
אבימי בר גזי חמוה דרבינא הוה מסיק ביה ארבעה זוזי בההוא גברא גנב ואיתי גלימה יהיב ליה ויהיב ליה ארבע זוזי אחריני אתא לקמיה דרבינא א"ל ד' זוזי קמאי דהוה ליה גנב ופרע בחובו ולא בעית למתבינהו נהליה ד' זוזי בתראי ודאי זיל הב ליה ושקיל גלמך מתקיף לה רב כהן דלמא גלמה בהנהו ד' זוזי קמאי יהבה נהליה דהוה ליה גנב ופרע בחובו ד' זוזי בתראי היימוני הימניה כדמעקרא איגלגל מילתא ומטת לקמיה דרבא אמר להו הלכה כרב כהן. נרשאה גנב ספרא זבניה לפפוניא בתמנין זוזי אזל פפוניא זבניה לבר מחוזא במאה ועשרים לסוף הוכר הגנב אמר אביי מריה דספרא יהיב ליה לבר מחוזא תמנין ושקל ספריה ואזיל בר מחוזא שקיל ארבעים מפפוניא מתקיף לה רבא השתא בלוקח מן הגנב עשו תקנת השוק בלוקח מן הלוקח לא כ"ש אלא אמר רבא מרי ספרא יהיב ליה לבר מחוזא מאה ועשרין ושקיל ספריה ואזיל מרי ספרא שקיל ארבעין מפפוניא ושקיל תמנין מנרשאה וכן הלכה.
מתני' זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש נסדקה כדו של דבש ושפך זה את יינו והציל הדבש בתוכה אין לו אלא שכרו ואם אמר אציל את שלך ואתה נותן דמי שלי חייב ליתן לו. אמאי לימא מהפקרא קא זכינא כדאמר ר' ירמיה בשעקולי בית הבד כרוך עליה [ה"נ בשעקולי בית הבד כרוך עליה].
<h2>דף קטז.</h2>
אם אמר אציל את שלך וכו', ולימא ליה משטה אני בך מי לא תניא הרי שהיה בורח מבית האסורים והיתה מעבורת לפניו ואמר לו טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו אלמא אמר ליה משטה אני בך הכא נמי לימא משטה אני בך אמרי הא לא דמיא אלא לסופא אם אמר לו טול דינר בשכרך והעבירני נותן לו שכרו משלם מ"ש רישא (ומ"מ) [ומ"ש] סופא אמר רמי בר חמא בצייד ששולה דגים מן הים עסיקינן דא"ל אפסדתן מהאי. איכא למידק משמעתין דמי שהוא חולה וסמנין ביד חברו שוין עשרין והתנה עמו לתת הרבה בדמיהן מחמת חליו אין לו אלא דמיהן דא"ל משטה אני בך. ומיהו אם רפאהו יש לו שכרו משלם שחכמתו מסר לו והיא שוה דמים הרבה. וי"מ דטעמא דמתני' משום דחייב הוא להצילו משום השבת אבדה ומ"ה אין לו אלא שכרו כפועל, ולפי זה ברופא נמי אין לו אלא שכרו כפועל, ולא דאיק הדין פירושא מדקתני טעמא משום דאמר משטה אני בך וברופא דליכא האי טעמא נותן שכרו משלם, וכן הכריע הרמב"ן ז"ל.
מתני' שטף נהר חמורו וחמור חברו שלו יפה מנה ושל חברו יפה מאתים והניח זה את שלו והציל את של חברו אין לו אלא שכרו ואם א"ל אציל את שלך ואתה נותן דמי שלי חייב ליתן לו. בעא מיניה רב כהנא מרב ירד להציל ועלה שלו מאליו מהו א"ל ההוא משמיא הוא דרחימו עליה כי הא דרב ספרא שקיל ואזיל בההיא שיירתא לוינהו אריא כל ליליא הוו שדו ליה חד חמארה דחד מינייהו כי מטא ההיא ליליא שדו ליה חמרא דרב ספרא לא אתא אריא קדם רב ספרא למחר זכה ביה בחמריה א"ל רב אחא מדפתי לרבינא למה ליה לרב ספרא דאקדים זכה ביה פשיטא דכי אפקריה אדעתא דאריא אפקריה אדעתא דכ"ע לא אפקריה א"ל לרוחא דמלתא הוא דעבד, פי' דכיון דהך אריא היה עמהם בשלום ומלוה אותם [אלא] שהיה שבע ממקום אחר א"כ לא אסח דעתיה מיניה ולא אפקריה אלא אדעתא דאריא, ולא דמי להא דאמרינן בפרק אלו מציאות המציל מן הארי ומן הדוב הרי אלו שלו דשאני התם דאסוחי מסחי בעלים דעתייהו לגמרי. בעא מיניה רב מרבי ירד להציל ולא הציל מהו א"ל זו שאלה היא אין לו אלא שכרו איתיביה השוכר את הפועל להביא לו כרוב ודורמסקנין לחולה ומצאו שמת או שהבריא נותן לו שכרו משלם א"ל התם עביד שליחותיה הכא לא עביד שליחותיה.
<h2>דף קטז:</h2>
ת"ר שיירה שחנתה במדבר ועבר עליה גייס לטרפה מחשבין לפי ממון ואין מחשבין לפי נפשות ואם שכרו תייר לפניהן מחשבין אף לפי נפשות ולא ישנו ממנהג החמרין ורשאין החמרין להתנות כל מי שתאבד לו חמור מעמידין לו חמור אבדה בכוסיא פי' בפשיעה אין מעמידין לו שלא בכוסיא מעמידין לו ואם אמר תנו לי ואני אשמור אין שומעין לו, פי' אם אמר תנו לי דמי חמור שלי שאיני רוצה ליקח חמור ואני אשמור עמכם כבראשונה אין שומעין לו, פשיטא לא צריכא דאית ליה חמרא אחרינא מהו דתימא אמר להו הא אית לי חמרא אחרינא בהדייכו קמ"ל דאמרי ליה לא דמי נטירותא דתרתי לנטירותא דחד דאתרתי מסרת נפשך טפי. ת"ר ספינה שהיתה מהלכת בים ועמד עליה נחשול שבים לטבעה והקלו ממשאה מחשבין לפי משויי ואין מחשבין לפי ממון פי' אם יש לו לזה ברזל ולזה זהב אין בעל הזהב משלם יותר מבעל הברזל אלא שמין לפי משקל ולא ישנו ממנהג הספנין [ורשאין הספנין] להתנות ביניהן כל מי שתאבד לו ספינה מעמידין לו ספינה אחרת אבדה בכוסיא אין מעמידין לו ספינה אחרת שלא בכוסיא מעמידין לו ספינה אחרת פרש למקום שאין הספנין הולכין אין מעמידין לו. ת"ר שיירה שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפה ועמד אחד מהן והציל הציל לאמצע ואם אמר הרי אני מציל לעצמי מציל לעצמו היכי דמי אי דיכולין להציל אפילו אמר נמי ולא כלום הוא ואי דאינן יכולין להציל אפילו לא אמר נמי אמר רמי בר חמא הכא בשותפין עסיקינן וכגון (דאמר) זה שותף חולק שלא מדעת חברו אמר מפלג פליג לא אמר לא פליג, ומיירי בין שיכולין להציל על ידי הדחק בין שאינן יכולין להציל. לא אמר הציל לאמצע שעל דעת כן נשתתפו שימסור כל אחד עצמו על אותו שתוף (לא) אמר הציל לעצמו כל שהציל בכדי חלקו דכגון זו שותף חולק שלא לדעת. רבא אמר הכא בפועל עסיקינן וכדרב דאמר רב פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום אמר מהדר הדר ביה לא אמר לא הדר ביה. רב אשי אמר הכא ביכולין להציל על ידי הדחק פי' ובאחד מבני השיירה עסיקינן שאינו שותף ולא פועל אלא אמרי ליה אי אמרת לן הוה מסרינן נפשיה, אמר ויתיבו אינהו אסוחי אסח דעתייהו. הני תלתא אוקמתי כולהו איתנהו דהא לא פליגי אהדדי. תוספתא שותפין שמחלו עליהן מוכסין מחלו לאמצע ואם אמרו משום פלוני מחלנו מה שמחלו מחלו לו.
מתני' הגוזל את השדה ונטלוה מסיקין אם מכת מדינה היא אומר לו הרי שלך לפניך ואם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר שטפה נהר אומר הרי שלך לפניך. היכי דמי אילימא דאנסוה לכולהי ארעתא דידיה ואנסי להא נמי בהדייהו מרישא שמעת לה אם מכת מדינה היא אומר לו הרי שלך לפניך הא לאו מדינה היא חייב להעמיד לו שדה אחר הכא במאי עסיקינן כגון דאנסוה לאחוויי ארעתא דידיה ואחוי להא בהדיהו פי' וסופה לאו בגזלן בלחוד הוא אלא אפילו באיניש אחרינא והוה ליה מסור וחייב משום דינא דגרמי. ואיכא נוסחאי דגרסי לא צריכא דאחוי אחווי והכל עולה לענין אחד. וטעמא דדיוקא דרישא דמיחייב להעמיד לו שדה אחר היכא דלא הויא מכת מדינה פי' בירושלמי דמשום קנסא הוא דאלו מדינא כיון דקרקע אינה נגזלת אע"ג דלא מכת מדינה היא אומר הרי שלך לפניך. ההוא גברא דאחוי כריא דחטי דבי ריש גלותא אתא לקמיה דרב נחמן חייביה לשלומי מהא דתנן אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה ואוקימנא דאחוי אחוויי.
<h2>דף קיז.</h2>
רב הונא בר יהודה איקלע לבי לביוני אתא לקמיה דר' אבא א"ל כלום מעשה בא לידך א"ל ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חברו וחייבתיו א"ל זיל אהדר עובדא למריה דתניא ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חברו פטור ואם נשא ונתן ביד חייב אמר רבא ואם הראה מעצמו חייב. פי' רבינו שמואל ז"ל ואפילו הראה מחמת אונס כל שלא אנסוהו להראות ממון חברו אלא שאנסוהו אונסא דנפשיה והוא מאליו הראה ממון חברו כדי להנצל מאונסו חייב דהוה ליה מציל עצמו בממון חברו. והיינו חדושיה דרבא דאי כשהראה מעצמו בלי אונס מאי קמ"ל הני מתני' דקתני ואם מחמת גזלן חייב ואוקימנא דאחוי אחוויי. ההוא גברא דאנסוהו גוים ואחוי חמרא דרב מרי ורב פנחס בני רב חסדא ואוקימנהו עילויה אמרי ליה דרי אמטי בהדן דרא ואמטי בהדיהו אתא לקמי דרב אשי פטריה אמרי ליה רבנן לרב אשי והתניא ואם נשא ונתן ביד חייב הני מילי היכא דלא אוקימנהו עילויה אבל האי כיון דאוקימינהו עילויה מקלא קלייה איתיביה רבא לרב אשי א"ל אנס הושיט לי פקיע עמיר זה או אשכול של ענבים והושיט לו חייב הכא במאי עסיקינן כגון דקאי בתרי עברי נהרא דיקא נמי דקתני הושיט לי ולא קתני תן (לו) [לי] ש"מ.
ושמעינן מהא דכל שנשא ונתן ביד אע"ג דאנסוה לאיתויי ממונא דחבריה מיחייב כל היכא דהוי ממונא בדוכתא דלא ידעי ליה אינהו אי נמי בדוכתא דלא מצו למשקל איהו ניהליהו. ואיכא מריבוואתא ז"ל דמפרש בריתא דקתני ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חברו פטור ואם נשא ונתן ביד חייב בדקא אנסי ליה אונסא דנפשיה וכדי להציל עצמו נתן להן ממון חברו, אבל היכא דאנסי ליה לאיתויי ממון חברו אפילו נשא ונתן ביד פטור, וכן דעת רבינו חננאל ורבינו אפרים ז"ל, והביאו ראיה מדאמר לקמן ההוא גברא דאפקידו גביה כסא דכספא אתו גנבי עלויה שקליה ויהביה ניהלייהו אתא לקמי' דרבא פטריה א"ל אביי האי מציל עצמו בממון חברו הוא אמר רב אשי חזינן אי אמיד אדעתא דידיה אתו ואי לא אדעתא דכסא דכספא אתו ופטור, עוד הביאו ראיה מדגרסינן בירושלמי בסוף פרק החובל תני ישראל שאנסוהו גוים ונטלו ממנו ממון חברו בפניו פטור נטל הוא ונתן להם חייב א"ר יוסי הדה דתימא באותן שאמרו תן לנו ממון אבל באותן שאמרו לו תן לנו ממון של חברו אע"פ שהוציא ונתן להן פטור. והא דקתני א"ל אנס הושיט לי עמיר והושיט לי פקיע זה חייב ואוקימנא בתרי עברי נהרא פי' ר' אפרים ז"ל דבשלא אנסוהו מיירי, ואין זה מחוור דא"כ מאי קא מקשו מינה לרב אשי דפטר בשאנסוהו גוים, ובזו י"ל דאמאי דקאמר רב אשי כיון דאוקימנהו עילויה מקלא קלייה קא מקשה, דאם איתא בהושיט לי פקיע זה הושיט לי עמיר זה נמי לפטר דהוא כיון דקאי עילויה מקלא קלייה, אלא דפשטה דשמעתא משמע דבאנסוהו היא מדקתני אמר לו אנס. ועוד קשה דלפי' זה הא דאמר רבא ואם הראה מעצמו אפילו לא נשא ונתן ביד חייב בדלא אנסוהו כלל היא דאי בדאנסוהו ואפילו אונסא דנפשיה הא קתני בבריתא דפטור, וכבר כתבנו שאין לפרש [כן] דא"כ מאי חדושא דרבא, אלא ודאי כל שנשא ונתן ביד חייב ואפילו אמרו לו תן לנו ממון של פלוני, ובהא הוא דקתני אם הראה פטור דכיון דלא מזיק בידים הקלו עליו לפטור במקום אונס. ורבא קמ"ל דהיכא דהראה מעצמו ולא [אמרו לו להראות] חייב ואפי' הראה מחמת אונס כל דלא א"ל הראה ממון של פלוני, וכן דעת הרב אלפס ז"ל דכל נושא ונותן ביד חייב, וכן דעת התוספות, והך עובדא דכסא דכספא דלקמן מיירי בענין שאם היו מחפשין אחריו הגנבים היו מוצאין אותו ומש"ה קאמרינן דאי לא אמיד אדעתא דכסא אתו ופטור דהוה ליה כאומר לו הושיט לי פקיע זה הושיט לי עמיר זה ולא קאי בתרי עברי נהרא, והך דירושלמי נמי בהכי מתרצא. ובתו' תירצו דשומר שאני דאדעתא דהכי אפקדיה נהליה שאם יאנסוהו מחמת אותו ממון שיתנהו להציל עצמו (והיא) [וההיא] דירושלמי נמי שומר הוה. ועלה בידנו ישראל שאנסוהו גוים להראות ממון חברו והראה פטור ואם נשא ונתן ביד חייב והוא דלא אוקימנהו עילויה מקמי דנשא ונתן ביד אבל אוקימנהו עילויא אע"ג דסיועינהו לאמטויי פטור. והיכא דאנסוהו ולא אמרי ליה תן לנו ממון פלוני אלא תן לנו ממון והראה בשל חברו חייב אע"פ שלא נשא ונתן ביד, ושומר אע"פ שנשא ונתן ביד פטור כל היכא דאמרי ליה תן לנו ממון של פלוני, ואם אמרו לו תן לנו ממון סתם חייב. ומורי הרשב"א ז"ל אינו מחלק בין שומר לאיניש דעלמא אלא כל היכא דידיעא מלתא דאינהו הוו משכחי ליה פטור ואי הוה קאי ממונא בדוכתא דלא הוו משכחא ליה אי לאו דיהביה איהו ניהליה חייב.
ההיא שותא דהוו קא מנצו עלה בתרי האי אמר דידי היא והאי אמר דידי היא אזל חד מינייהו מסרה לפרגואנא דמלכא אמר אביי יכול לומר אין מסרי ודידי מסרי א"ל רבא יכול כל כמיניה אלא אמר רבא משמתינן ליה עד דמייתי ליה וקיימי תרוייהו בדינא פי' שותא רשת של ציידין. ההוא גברא דבעי אחויי (התבע) [אתבנא] דחבריה אתא לקמיה דרב אמר ליה לא תחוי אמר אין מחוינא ומחוינא הוה יתיב קמיה רב כהנא קם שמטיה לקועיה. ומכאן סמכו הקהלות להרוג המסורות ואפילו מוסרי ממון. והא דאמר בע"ז המסורות מורידין ולא מעלין אפילו במוסרי ממון היא.
<h2>דף קיז:</h2>
ההוא גברא דאפקידו גביה ארנקא דפדיון שבויים אתו גנבי עליה שקליה יהביה נהליהו אתו לקמיה דרבא פטריה א"ל אביי האי מציל עצמו בממון חברו הוא א"ל אין לך פדיון שבויים גדול מזה, ודוקא בדגבו ליה לפדיון שבויים סתם אבל גבו ליה לפדיון שבוי ידוע חייב דהא קי"ל מותר שבוי לאותו שבוי, והא דאצטריך רבא לטעמא דאין לך פדיון שבויים גדול מזה כתוב בתו' אע"ג דאמרינן בסוף החובל לשמור ולא לחלק לעניים הכא לא נתן לו לחלק לעניים אלא לשמור ולהחזיר לו והוא יחלקנו הלכך חייב להחזיר לו אם לא שקיים המצוה הוא בעצמו אבל אם קיים המצוה אין לו טענה עליו אלא בזה שחפץ לקיים המצוה בעצמו, והיה נראה דשומר הקדש עניים פטור מדיני השומרים ואפילו בשלא נתן לו על דעת לחלק, והכא משום דנשא ונתן ביד הוא דמיחייב אי לאו טעמא דאין לך פדיון שבויים גדול מזה. וכן דעת מורי הרשב"א ז"ל. ההוא גברא דהוה קא סלקי אינשי למברא הוה קא מסיק חמריה קא בעי דנטבע אינשי מלח ביה חד מינייהו לחמאריה שדייה במיא טבעיה אתא לקמי' דרבא פטריה א"ל אביי האי מציל עצמו בממון חברו הוא א"ל האי רודף הוא רבא לטעמיה דאמר רודף שהיה רודף אחר חברו להרגו ושבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור מ"ט מתחייב בנפשו הוא, ונרדף שהיה רודף מפני הרודף ושבר את הכלים של רודף פטור של כל אדם חייב של רודף פטור לא יהא ממונו חמור מגופו של כל אדם חייב אסור לו לאדם להציל עצמו בממון חברו, ורודף שהיה רודף אחר הרודף להציל ושבר את הכלים בין של רודף בין של נרדף בין של כל אדם פטור ולא מן הדין אלא שאם [אי] אתה אומר כן אין לך אדם שמציל (עצמו) [את חבירו] מיד הרודף.
<h2>דף קיח.</h2>
מתני' הגוזל את חברו או שלוה הימנו או שהפקיד אצלו ביישוב לא יחזיר לו במדבר על מנת לצאת במדבר יחזיר לו במדבר. האומר לחברו גזלתיך הלויתני והפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך חייב לשלם אבל איני יודע אם גזלתיך אם הלויתני אם הפקדת אצלי אם לא הפקדת פטור מלשלם. גמ'. הגוזל את חברו וכו' ורמינהו מלוה משתלמת בכל מקום אבדה ופקדון אין משתלמין אלא במקומן אמר אביי ה"ק מלוה נתנה ליתבע בכל מקום אבדה ופקדון לא ניתנה ליתבע אלא במקומן. על מנת ליתן לו במדבר יתן במדבר פשיטא לא צריכא דאמר ליה ליהוי האי פקדון גבך דאנא למדבר קא נפיקנא ואמר ליה איהו אנא נמי למדבר קאזילנא מאי קאמר ליה הכי קאמר ליה דאי בעינא לאהדרינהו לך התם מהדרנא לך.
פיס' האומר לחברו גזלתיך וכו' אתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב הונא ורב יהודה אמרי חייב רב נחמן ור' יוחנן אמרי פטור אוקי ממונא בחזקת מריה תנן אבל איני יודע אם גזלתיך אם הפקדת אצלי או לא הפקדת פטור מלשלם היכי דמי אי דלא קא תבע ליה רישא אמאי חייב אלא דקא תבע ליה וקתני סופא פטור, פי' ובשלמא לרב נחמן ור' יוחנן ניחא סופא דקתני פטור ורישא דקתני איני יודע אם החזרתי חייב נמי ניחא דאפילו רב נחמן ור' יוחנן מודו בהא דחייב אלא לרב הונא ור' יהודה קשיא סופא, לעולם דלא קא תבע ליה ורישא בבא לצאת ידי שמים אתמר [נמי] א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב בבא לצאת ידי שמים. וקי"ל הלכה כרב נחמן ור' יוחנן והלכך עלה בידנו האומר לחברו איני יודע אם גזלתיך אם הלויתני אם הפקדת אצלי פטור ואפילו בא לצאת ידי שמים ודוקא בדלא קא תבעי ליה אבל תבעי ליה חייב בבא לצאת ידי שמים ואין מוציאין ממנו בב"ד. והאומר מנה היה לך בידי ואיני יודע אם החזרתי חייב בידי שמים היכא דלא תבעי ליה ואי תבעי ליה חייב בב"ד.
מתני' הגונב טלה מן העדר והחזירו ומת או נגנב חייב באחריותו לא ידעו הבעלים לא בגנבתו ולא בחזרתו ומנו את הצאן והיא שלמה פטור מלשלם. אמר רב לדעת צריך דעת שלא לדעת מנין פוטר וכי קתני ומנו את הצאן והיא שלמה אסופא ושמואל אמר בין לדעת בין שלא לדעת מנין פוטר וכי קתני מנו את הצאן אכולה ור' יוחנן אמר לדעת מנין פוטר שלא לדעת אפילו מנין נמי לא בעי וכי קתני ומנו את הצאן והיא שלמה ארישא ורב חסדא אמר לדעת מנין פוטר שלא לדעת צריך דעת ומתני' הכי מפרש לה רב חסדא הגונב טלה מן העדר והחזירו ומת או נגנב חייב באחריותו בשלא ידעו הבעלים לא בגנבתו ולא בחזרתו, ומנו את הצאן ונמצאת חסרה פטור מלשלם וכגון שידעו בגנבתו. אמר רבא מ"ט דרב חסדא משום דאנקטה נגרי בריאתה והלכך צריך להחזיר לדעת כדי שישמרו אותו. ומי אמר רבא הכי והאמר רבא האי מאן דגנב אימרא מן עדרא ורמו ביה קלא ושדייה ולא ידעו אי הדר אי לא הדר חייב באחריותו מאי לאו אע"ג דמנו וש"מ דלדעת צריך דעת וממילא דשלא לדעת מנין פוטר, דאי לא מתני' דקתני ומנו את הצאן ונמצאת חסרה במאי מוקי לה ופריק דלא מנו. ומדלא פרקינן רבא לדבריו דרב חסדא קאמר, ש"מ דסברא דתלמודא היא דרבא כרב חסדא ס"ל, והילכך [נראה] דקי"ל כוותיה בגונב שלא לדעת שצריך דעת ובגונב לדעת מנין פוטר, ובגונב דבר שאינו בעל חיים דלא שייך טעמא דאנקטה נגרי בריאתא לא איירי רב חסדא, והילכך הדרינן לפלוגתא דרב ושמואל ור' יוחנן, וקי"ל כר' יוחנן לגבי רב ושמואל דאמר שלא לדעת אפילו מנין אינו צריך וכן פסק הרב אלפס ז"ל. ומיהו צריך להחזיר למקום המשתמר אבל אם החזיר למקום שאינו משתמר אע"פ שגנבה מאותו מקום לא יצא דכיון דלא ידעו בעלים בחזרה מאן קא מנטר ליה ואין כאן חזרה כלל. ונגנבה לדעת רש"י ז"ל פירושו כגון שמנו את הצאן ונמצאת חסרה. ומורי הרשב"א ז"ל אומר דלא מיקרי לדעת מנין.
<h2>דף קיח:</h2>
תניא הגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס למקום שגנב יחזיר דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר צריך דעת בעלים. אסיקנא דבשומר שגנב מרשותו קא מיפלגי ר' ישמעאל סבר לא כלתה שמירתו ויחזיר למקום שגנב ופטור מן האונסין כדמעיקרא ור' עקיבא סבר כלתה שמירתו דמכי אגבהיה לדעת שליחות יד קנייה להתחייב באונסין והלכך לא יצא עד שיחזיר לדעת בעלים. וקי"ל כר' עקיבא מחברו וכדאיפסיקא הלכתא בפרק המפקיד. והא דתני חדא הגוזל את חברו והבליע לו בחשבון יצא ותניא אידך לא יצא ואסיקנא דכ"ע מנין פוטר ודכ"ע אית להו דר' יצחק דאמר אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה והא דמהדר זוזי לכיסיה ולא קשיא הא דקתני יצא דלית ליה זוזי בכיסיה דכיון שעשוי למשמש בכיסו הרי מנה לאחר שהחזירו ולפיכך יצא דמנין פוטר והא דקתני לא יצא דאהדר ליה לכיסיה דאית ביה זוזי ולא ידע כמה הוו ולפיכך לא יצא כיון שגזל לדעת ואי מתבר או מיגניב ברשותו דגזלן הוא ומיחייב באונסיו.
מתני' אין לוקחין מן הרועים צמר וחלב וגדיים ולא משומרי פירות עצים ופירות אבל לוקחין מן הנשים כלי פשתן בגליל ועגלים בשרון וכלן שאמרו הטמין אסור ולוקחין ביצים ותרנגולין מכל מקום מוכין שהכובס מוציא הרי אלו שלו ושהסורק מוציא הרי אלו של בעל הבית הכובס נוטל ג' חוטין והן שלו יתר מכן של בעל הבית ואם היה שחור על גבי לבן נוטל את הכל והן שלו החייט ששייר מן החוט כדי לתפור בו ומטלית שהיא שלש על שלש חייב להחזיר לבעלים מה שחרש מוציא במעצד הרי אלו שלו ובכשיל הרי אלו של בעה"ב ואם היה (עוצר) [עושה] אצל בעל הבית אף הנסורת של בעל הבית. רבה זבן שבישתא מאריסא אמר ליה אביי והתנן ולא משומרי פירות עצים ופירות א"ל ה"מ שומר דלית ליה בגויה אבל האי אריסא כיון דאית ליה בגוה מדנפשיה קא מזבין. ת"ר שומרי פירות אימתי לוקחין מהן בזמן שיושבין ומוכרין והטורטני לפניהן וכלן שאמרו הטמין אסור. ולוקחין מהן מפתח הגנה אבל לא מאחורי הגנה. גבאי צדקה לוקחין מהן ומן הנשים ומן העבדים ומן התינוקות דבר מועט אבל לא דבר מרובה. רבינא איקלע למחוזא איתו בני מחוזא ככלי ושירי פי' תכשיטין רמו קמיה וקביל מינייהו אמר ליה רבא תוספאה והתניא לוקחין מהן דבר מועט אבל לא דבר מרובה א"ל הני לבני מחוזא דבר מועט הוא. ושמעינן מהא שלוקחין מן הנשים כל מה שאין דרך הבעל להקפיד באותו מקום. תוספתא הבן שהיה אוכל משל אביו וכן העבד שהיה אוכל משל רבו קוצה ונותן פרוסה לבנו ולבתו של אוהבו ואינו חושש משום גזלו של בעל הבית שכך נהגו.
<h2>דף קיט.</h2>
אתמר גזלן מאימתי מותר ליהנות ממנו רב אמר עד שיהא רוב משלו ושמואל אמר אפילו מיעוט משלו אורי ליה רב יהודה לאדא דיאלא כדברי האומר אפילו מיעוט משלו. ממון מוסר רב הונא ורב יהודה חד אמר אסור לאבדו ביד וחד אמר מותר לאבדו ביד [מ"ד מותר לאבדו ביד לא יהא ממונו חמור מגופו ומ"ד אסור לאבדו] סבר דלמא נפקי מיניה זרעא מעליא ויכין וצדיק ילבש, וסוגיין כמאן דאמר אסור לאבדו ביד דאיבעיא לן התם עשו תקנת נגזל במסור דלשתבע נמסר ולשקול או לא ולא אפשיטא ושמע מינה דכ"ש שאסור לאבדו בידים. א"ר יוחנן כל הגוזל את חברו שוה פרוטה כאלו נוטל נשמתו ממנו שנאמר כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח ואומר אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים מאי ואומר וכי תימא ה"מ בידים אבל בגרמא לא [ת"ש] אל שאול ואל בית הדמים וכי היכן מצינו בשאול שהמית הגבעונים אלא מתוך שהרג נב עיר הכהנים שהיו מספקין להם מים ומזון העלה עליו הכתוב כאלו הרגן.
<h2>דף קיט:</h2>
ת"ר אין לוקחין מן הסורק מוכין בזמן שאינן שלו ובמקום שנהגו להיות שלו לוקחין. ושמעינן מיהא שכל דברים אלו תלויין במנהג ובכל מקום ומקום דנין בהן לפי המנהג.
פיס' הכובס נוטל שלשה חוטין והן שלו אמר רב יהודה הכל עולין למנין תכלת ויצחק ברי קפיד עליהו פי' למנין תכלת שצריך להרחיק מן הכנף כמלא קשר גודל ואותו האריג שבסוף הבגד עולה לשיעור אותה הרחקה, ויצחק בנו של רב יהודה היה מקפיד בדבר מפני שהיה מסופק אם עולין אם לאו, וכיון דרב יהודה אמר להדיא עולין אע"ג דבריה הוה מקפיד בהו אנן כרב יהודה עבדינן.
